ארבעת המינים לא נמסרו לקונים לפני ערב החג - רשות הדואר תפצה את בעל העסק

1.         התביעה שבפניי עניינה במשלוחים של ארבעת המינים לחג הסוכות. התובע עסק, לדבריו, במסחר בארבעת המינים בארה"ב, החל משנת 1988, מאז היה בן 19 שנים. מכירת ארבעת המינים לציבור הרחב נעשתה בדוכנים ובחנות. בשנת 1996 עלה התובע לישראל והחל במכירת ארבעת המינים בארץ. אלא שכאן בחר התובע בשיטת שיווק שונה - קבלת הזמנות מראש בדואר, בטלפון ובפקס והמצאתן למזמינים באמצעות דואר שליחים, עימו התקשר התובע בהסכם בספטמבר 1996 (נ/2). בשנת 1996 מכר התובע כ- 400 סטים בארץ, בעיקרו במסגרת מכירות מרוכזות לבנקים, לחברת בזק ועוד, וגם ייצא לארה"ב (ת-ה ות-ו). בשנת 1997, בהיותו מצוייד בהמלצות של רבנים ואחרים, שהיו שבעי רצון משירותיו בשנה הקודמת, ביקש התובע להרחיב את מכירותיו לכלל הציבור. לשם כך שכר התובע את שירותי הטלמרקטינג של חברת אוריון שירותי תקשורת בע"מ (להלן - אוריון), שקיבלה הזמנות בעקבות הפרסומים השונים שביצע התובע (ראו, למשל, ת-י ונספח ח לכתב התביעה המתוקן; להלן - כתב התביעה). אוריון החלה לקבל הזמנות עבור התובע ביום 18.9.97 (ת-כב). לצורך ביצוע המשלוחים שכר התובע מחסן בשכונת הר-נוף בירושלים, שבו העסיק ממיין ומספר תלמידי ישיבה, שעסקו באריזת המשלוחים. כבשנה הקודמת, ביצע התובע את המשלוחים באמצעות דואר שליחים. בשנה זו נעשו כ- 600 משלוחים. ערב חג הסוכות חל ביום 15.10.97. המשלוחים הוצאו, לדברי התובע, בימים 12.10-14.10. קבלת המשלוחים לוותה בתלונות רבות מצד המזמינים (ראו ת/כב-ת/כד: הפניות לאוריון לפני החג; ת/לד: פניות אוריון ללקוחות לאחר החג; ת/לו: מכתבי מתלוננים). ביום 17.9.98 הגיש התובע תביעה על סכום של 37,488,000 ש"ח בגין הנזקים שגרמה לו, לטענתו, התנהלות הנתבעים (בשנת 1997). לקראת חג הסוכות 98', שחל ביום 5.10.98, מכר התובע בארץ (באותה שיטה) כ-400 סטים, אותם שלח הפעם למזמינים בכוחות עצמו ולא באמצעות דואר שליחים, ובארה"ב מכר, לדבריו, עוד 200 סטים. לאחר שנדחתה בקשתו לפטור מתשלום אגרה (ראו החלטותיהם של כבוד השופט צבן  וכבוד הנשיא זילר בבש"א 1949/98), הגיש התובע ביום 5.9.99 את כתב התביעה המתוקן על סך 2,000,000 ש"ח.

2.         התובע טוען, כי הנתבעים הפרו את ההסכם שערכו עימו, בו התחייבו למסור את המשלוחים למזמינים "באותו יום", דהיינו, באותו יום שבו הוציא את המשלוח; לא המציאו כלל חלק מהמשלוחים, חלק המציאו לאחר החג וחלק המציאו בערב החג לאחר שהמזמינים נואשו מקבלתם ורכשו ארבעת מינים אחרים. כל אלה גרמו לו, על פי הנטען בכתב התביעה, את הנזקים הבאים: 73,000 ש"ח - הסכום שהיה מקבל עבור סטים ששלח ולא הגיעו ליעדם או הגיעו באיחור; 15,000 ש"ח - הוצאות בגין משלוח סטים חלופיים ללקוחות שלא קיבלו את הסטים שהזמינו; 351,494 ש"ח: 200,000 ש"ח, כערכם הסיטונאי של 2,000 סטים שלא יכול היה לטפל בשיווקם לנוכח אלפי התלונות שקיבל בימים 13.10-14.10, ומאותה סיבה 150,000 ש"ח, כערכם של ארבעת המינים שריכז למכירה בניו יורק; 2,200,000 ש"ח בגין רווחים שנמנעו ממנו ב-40 השנים הבאות מיצוא של ארבעת המינים לארה"ב וממסחר בהם, וזאת לפי הפסד רווחים של כ-20,000 $ בשנה; 30 מיליון ש"ח בגין הנזק שנגרם לעסקו בארץ (90 מיליון ש"ח לפי מכירה של 30,000 סטים בשנה ברווח ממוצע של 100 ש"ח לסט ב- 30 השנים הבאות, ולאחר היוון - 60 מיליון ש"ח, שמתוך תקווה ש"יצליח לשקם קצת מעסקו וקצת משמו הטוב ובמשך הזמן יוכל לשוב ולפתח את עסקו" (סע' 34 לכתב התביעה) העמידו על מחציתו; 5 מיליון ש"ח בגין הפגיעה בשמו הטוב ובגין עגמת הנפש שנגרמה לו. לצורכי אגרה, כאמור, העמיד התובע את תביעתו על סך 2,000,000 ש"ח.

בסיכומיו הציג התובע תחשיב שונה של נזקים: 390,000 ש"ח בגין המשלוחים עצמם, לפי כ-600 משלוחים, 5 סטים למשלוח, ומחיר ממוצע של 130 ש"ח לסט; 260,000 ש"ח בגין אובדן מכירה סיטונאית של 2,000 סטים, לפי 130 ש"ח לסט; אובדן הכנסות של 50,000 $ לשנה בארה"ב בגין הרס עסקו ע"י הנתבעים ואובדן פוטנציאל מכירות של 20,000 סטים בשנה בישראל, דהיינו, נזק של 2,500,000.

התובע טוען גם לאחריות אישית של הנתבע 3, מכוח סעיף 85 לחוק רשות הדואר, התשמ"ו-1986 (להלן - החוק). זאת לאחר שהוכיח, לדבריו, כי הנתבע 3 נהג למיצער ברשלנות חמורה (אם לא בזדון) בהבטיחו כי הכל כשורה, בשעה שכבר היה צריך להיות ברור לו שהכל השתבש.

3.         הנתבעים טוענים, כי לא התחייבו למסירת המשלוחים בו ביום. לטענתם, אפילו יכלו לבצע את המשלוחים באופן טוב יותר, עדיין לא הם אחראים לתקלות במשלוחים, אלא התובע, שלא התארגן כיאות לאספקה ולטיפול בביצוע ההזמנות. לדבריהם, לא ניתן כלל לחייבם בפיצויו של התובע, לאור הפטור מאחריות במקרה של איחור במסירה, הקבוע בסעיף 78(1) לחוק. בכל מקרה, חולקים הנתבעים על הסכומים הנתבעים בטענם גם כי הפיצוי הינו בגין הנזק הישיר בלבד, כהוראת סעיף 81 לחוק, ובשיעור שנקבע בתקנות רשות הדואר (היקף אחריות לדברי דואר פנים), התשנ"ה-1995, ובנוהל של דואר שליחים לשנת 1997 (נספח א לתצהיר הנתבע 3). 

אשר לאחריותו האישית של הנתבע 3, טוענים הנתבעים כי לא הוכחה רשלנות חמורה מצידו, כדרישת סעיף 85 לחוק והפסיקה. הנתבעים מכחישים קשר טלפוני בינו לבין התובע במהלך ביצוע המשלוחים, וטוענים כי מעבר להוצאת המשלוחים מהמוקד בירושלים, לה היה אחראי ואותה ביצע, לא היתה לנתבע 3 שליטה על מהלך המסירה.

4.         המסגרת הנורמטיבית לדיון שבפנינו מצויה בפרק ו לחוק, שעניינו ב"אחריות וחסינות". סעיף 77 (כנוסחו אז) קובע את התנאים לאחריותה של רשות הדואר לדבר דואר פנים, כדלקמן:

"(א) על אף האמור בחוק זה או בכל דין אחר, לא יהיו הרשות, עובדיה  וכל הבאים מטעמה אחראים לנזק, גניבה או אבדן של דבר דואר פנים, כולו או חלקו, שאירעו במהלך השירותים הניתנים על ידי פקיד דואר בתפקידו ועקב שירותים אלה, אלא אם כן נתקיימו כל אלה:

(1) דבר הדואר נתקבל למשלוח בדואר תמורת קבלה ומסירתו טעונה אישור;

(2) במקרה של נזק, אבדן חלקי או גניבה מתוך דבר הדואר - הדבר הובא לידיעת פקיד הדואר בעת מסירת דבר הדואר או בהזדמנות הסבירה הראשונה לאחר מכן ;

(3) במקרה של גניבה או אבדן של דבר הדואר כולו - השולח או הנמען הביא את הדבר לידיעת פקיד דואר מיד לאחר שנודע לו;

(4) הנזק או האבדן לא נגרמו מחמת אריזה בלתי מספקת או בלתי מתאימה, או מחמת טיבו של דבר הדואר, או באשמתם של השולח או של גורמים שבידי שמים.

(ב) הרשות תהא אחראית לנזק שנגרם לדבר הדואר, אם הוכיח השולח כי בעת שנתקבל דבר הדואר למשלוח ברשות טיפל בו פקיד דואר בצורה רשלנית".

סעיף 78 לחוק פוטר את הרשות מאחריות בשל איחורים וטעויות במסירת דבר הדואר, בקבעו:

"אין הרשות, עובדיה וכל הבאים מטעמה אחראים לנזק שנגרם -

(1) בשל איחור במסירה או מסירה מוטעית של דבר דואר;

(2) בשל טעות במברק או השמטה ממנו, או בשל אי-מסירת מברק".

סעיף 81, שכותרתו "היקף האחריות", קובע את מהות הפיצוי והיקפו:

"אין הרשות חייבת בפיצויים לפי סעיף 77 אלא כדי שווי הנזק לדבר הדואר או כדי ערכו של דבר הדואר אם נגנב או אבד, אך לא למעלה מן הסכום שיקבע השר לענין אותו סוג של דבר דואר".