המחוזי: לא די בידיעה קונסטרוקטיבית בדבר פסלות רשיון בכדי להצדיק את שלילת הכיסוי הביטוחי

השופט ש. ברוך :

זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כבוד השופטת חדוה וינבאום-וולצקי) מיום 11.9.06 (ת"א 87573/98), בו נקבעה חבות המערערות, כלל חברה לביטוח בע"מ ואבנר - איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (להלן: "המערערות") לפיצוי המשיבים הפורמאליים והן חויבו להשיב למשיבה מס' 1 (להלן: "המשיבה" או "קרנית") את הסכומים אותם שילמה למשיבים הפורמאליים (על-פי הסכם פשרה שהושג), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, הוצאות ושכ"ט עו"ד.

רקע עובדתי:

ביום 28.12.91 ארעה תאונת דרכים (להלן: "התאונה"), שבה נהרגה אסתר ברדה ז"ל  (להלן: "המנוחה"). באותה תאונה נהרג גם נהג הרכב, חיים קזרוב ז"ל  (להלן: "הנהג").

עוד בטרם קרות התאונה, הוגש נגד הנהג כתב אישום לבית משפט השלום לתעבורה באשקלון, בגין עבירה של נהיגה בעת פסילה. בתאריך 21.11.89 הורשע הנהג ומשלא התייצב לדיון, נגזר דינו בהעדרו.  גזר הדין כלל פסילה על תנאי ל 6 חודשים למשך שנתיים.

ביום 11.11.90 עבר הנהג עבירת תנועה נוספת אשר בגינה הוגש נגדו לבית משפט השלום לתעבורה בתל אביב, כתב אישום נוסף בגין עבירה של נהיגה בחוסר זהירות, אי מסירת פרטים ואי דיווח על התאונה למשטרה לאחר שנפגע בה אדם.

 ביום 13.10.91 התקיים דיון בהעדרו של הנהג, שגם הפעם לא התייצב לדיון, והוא הורשע ודינו נגזר. גזר הדין כלל פסילה בפועל ל-6 חודשים, לאחר הפעלת עונש הפסילה על תנאי שנפסק על ידי בית משפט השלום לתעבורה באשקלון.

גזר הדין מיום 13.10.91 נשלח פעמיים, באמצעות דואר רשום, לכתובתו של הנהג,  אך לא נדרש על ידו. ביום 29.1.92 נעשה ניסיון לבצע לנהג מסירה אישית של גזר הדין, באמצעות המשטרה, אך אז התברר כי הוא נהרג בתאונה.

בית משפט קמא קבע בפסק דינו כי מאחר שלא הוכחה ידיעה ממשית של הנהג אודות שלילת רישיונו לפני התאונה, הרי שנהיגתו במועד התאונה מיום 28.12.91 לא הייתה בניגוד לתנאי פוליסת הביטוח שהוצאה לו ולא נעשתה בהעדר כיסוי ביטוחי תקף. משכך, קבע בית משפט קמא כי החבות לפיצוי יורשי ותלויי המנוחה מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), מוטל על שכמי הנתבעות, הן המערערות בתיק זה.

טיעוני המערערות:

המערערות, מהן נרכשה פוליסת הביטוח של הנהג, טענו כי שגה בית משפט קמא בהחלטתו וכי נהיגתו של הנהג המנוח ברכב הייתה ללא רישיון וללא כיסוי ביטוחי.

לטענת המערערות טעה בית משפט קמא בקובעו כי אין להבחין בין "פסילה אזרחית" לבין "פסילה פלילית", ובקובעו כי ה"ידיעה הממשית" הנדרשת על פי סעיף 67 לפקודת התעבורה לצורך הרשעה בעבירה של נהיגה בזמן פסילה, נדרשת גם בדין האזרחי. בעניין זה טענו המערערות כי טעה בית משפט קמא כאשר ניסה להקיש מסעיף 67 לפקודת התעבורה שעניינו, כאמור, באחריות פלילית, על האחריות האזרחית של מבטחת על פי חוזה הביטוח שלה עם המבוטח.

כמו כן טענו המערערות, כי טעה בית משפט קמא משלא בחן את שאלת קיומו או העדרו של כיסוי ביטוחי לתאונה בשני מישורים- במישור חוק הפיצויים, ובמישור הפוליסה שהוצאה על ידי המערערות, על כל תנאיה.

ב"כ המערערות הפנה בהודעת הערעור לסעיף 7(3) לחוק הפיצויים, שם לטענתו, לא מצא המחוקק להתנות את הגבלת זכאותו של נפגע לפיצויים ב"ידיעה" כלשהי מצד הנהג - הנפגע, בדבר פסילת רישיונו אלא בחר לסייג את שלילת הזכאות לפיצויים רק למקרה בו רישיון הנהיגה של נהג אשר נפגע בתאונה פקע מחמת אי תשלום האגרה. ב"כ המערערות הבהיר כי ברי לכל כי זה אינו המקרה שלפנינו. במקרה שלפנינו מדובר בפסילה "מהותית" של רישיון הנהיגה של הנהג, פסילה שמקורה בהרשעה בעבירת תעבורה ובהפעלת עונש פסילה על תנאי שהושת על הנהג עוד קודם, בגין עבירה קודמת. מכאן, שלטענתו, לא יכול להיות ספק כי ממועד גזר הדין בו הוטלה הפסילה ואילך הייתה הפסילה ברת תוקף.  הנהג המנוח נהג ברכב כשאין לו רישיון לנהוג בו ומשכך הוא אינו נכלל בגדר הנפגעים הזכאים לפיצוי על פי חוק זה ותלויי המנוחה, הם המשיבים הפורמאליים, זכאים, לשיטת המערערות לתבוע את הפיצויים המגיעים להם מהמשיבה בלבד.

לטענת המערערות, טעה בית משפט קמא משלא התחשב בהיבט הציבורי של נהיגה בעת פסילה, המחייב שלילת הכיסוי הביטוחי במקרים בהם נפסל רישיון הנהיגה פסילה "מהותית" וזאת גם אם לא הוכחה "ידיעה ממשית" של הנהג אודות פסילת רישיונו. פסק דינו של בית משפט קמא, לטענת המערערות,  עלול לעודד נהגים עבריינים לנהוג בזמן פסילה מבלי שיטרחו להתייצב לדיונים בעניינם ומבלי שיטרחו לברר את תוצאותיהם, ביודעם כי גם אם נפסל רישיונם בהעדרם, כל עוד לא הודע להם על כך מפורשות, הם ממשיכים ליהנות מכיסוי ביטוחי תקף לנהיגתם העבריינית. יתרה מכך, טענו המערערות כי גזר הדין בעניין הפסילה הומצא לנהג באמצעות דואר רשום לאותה כתובת בה בוצעה קודם לכן מסירה כדין של ההזמנה לדיון, אלא שהנהג הוא זה שבחר שלא לדרוש את דברי הדואר שנשלחו לו ופסק דינו של בית משפט קמא עלול לעודד נהגים אחרים מסוגו של הנהג לנהוג כמוהו.

לטענת המערערות, תכליתו ההרתעתית  והעונשית של חוק הפיצויים מחייבת שלילת הכיסוי הביטוחי והגבלת זכות הפיצוי בכל מקרה בו יוכח כי נפסל רישיון הנהיגה פסילה "מהותית" על ידי בית המשפט המוסמך וזאת גם ללא הוכחת ידיעתו של הנהג אודות פסילת רישיונו.

בנוסף, טענו המערערות, כי טעה בית משפט קמא משלא התייחס לתעודת הביטוח הספציפית שהוצאה על ידי המערערות לרכב שהיה נהוג על ידי המנוח, תנאיה וסייגיה. בתעודה זו נקבע מפורשות כי  הכיסוי הביטוחי יינתן כאשר : "האדם הנוהג... הנו בעל רישיון בר תוקף בישראל ...או שהנוהג ברכב היה בעל רישיון כאמור ולא נפסל מלקבל או להחזיק רישיון כזה על פי הוראות שבחיקוק, פסק דין או החלטות של בית משפט או רשות מוסמכת אחרת". מכאן, שלשיטת המערערות  גם מנוסח תעודת הביטוח שהוצאה על ידן עולה כי לא נדרשת  ידיעה כלשהי אודות פסילה כתנאי להפעלת סייגיה.

טענה נוספת שהעלה ב"כ המערערות היא כי טעה בית משפט קמא משלא התייחס לעובדה כי פסילת רישיונו של הנהג לא הגיעה "יש מאין" וללא התראה מוקדמת. מדובר בהפעלת עונש פסילה על תנאי שהושת על הנהג בעבירה קודמת, עונש לו היה הנהג מודע וכן הוכח כי הנהג המנוח זומן כדין לדיון שהתקיים ביום 13.10.91, בו נגזרה עליו השלילה בפועל אך הוא בחר שלא להתייצב.

לטענת המערערות, טעה בית משפט קמא כשבחר להתעלם מהעובדה שגם אם לא הייתה לנהג ידיעה ממשית בדבר פסילת רישיונו, הרי שהייתה לו ידיעה קונסטרוקטיבית מכיוון שידע הן על הפסילה על תנאי והן על הדיון שנקבע בעניינו.