המשנה לנשיאה א' ריבלין:
בפנינו בקשת ערעור על פסק דינו של בית המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטים ע' פוגלמן, ר' רונן וא' ש' שילה) אשר קיבל את ערעורם של המשיבים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופטת י' שבח) וקבע כי אין לחייב את המשיבים לפצות את המבקש.
העובדות
1. המבקש הוא בן המגזר החרדי. באחד מן הימים בחודש ינואר 2002 עמד המבקש בצד דוכן שהקים להפצת ספרי קודש בסמוך לבניין "דיזינגוף סנטר" בתל אביב. איתרע מזלו והדוכן ניצב בסמוך לחנות שבתוכה הוצבה תמונת פרסומת, אשר תוארה על ידי בית משפט השלום באופן הבא:
...פוסטר ענק, גדול מימדים, שהיה תלוי בחלון הראווה של החנות אשר בחזיתה הציב התובע את דוכנו, ובו נצפית אישה לובשת מכנסונים קטנים והדוקים, הניצבת ברגליים פשוקות ביניהן נשקפת דמותו של גבר המתבונן בה.
בשלב מסוים הבחין המבקש כי המשיב 4, צלם עיתונות במקצועו, מנסה לצלמו. בתגובה להתנגדותו החריפה של המבקש ליטול חלק בצילום, הבטיח לו המשיב 4 כי התמונות שהוא נוטל יהיו לשימושו האישי בלבד. הבטחה זו נתגלתה כקצרת מועד וחסרת כיסוי שכן ביום 22.2.2002 פורסמה התמונה במדורו הקבוע של המשיב 4 בעיתון "הארץ" שבהוצאת המשיבה 1. המבקש הגיש תביעה כנגד הוצאת עיתון הארץ בע"מ (המשיבה 1), כנגד עורכיה (המשיבים 2 ו-3) וכנגד הצלם (המשיב 4) בטענה כי פרסום הצילום פגע בפרטיותו ומהווה פרסום לשון הרע כנגדו.
ההליכים הקודמים
2. בית משפט השלום קבע כי הפרסום מהווה פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות), כיוון שיש בפרסום כדי להשפיל את המבקש ולבזותו בקרב הקהילה החרדית שבה הוא חי. בית משפט השלום קבע כי לא מתקיימת במקרה זה הגנה כלשהי לפי חוק הגנת הפרטיות. לשיטתו של בית משפט השלום, לא חלה בענייננו ההגנה הקבועה בסעיף 18(3) לחוק, כיוון שאין עניין ציבורי המצדיק את הפגיעה בפרטיות. בית משפט השלום מצא כי יש לייחס למבקש אשם תורם בכך ש"בחר" למקם את דוכנו בסמוך "לפוסטר הפרובוקטיבי". סכום הפיצוי שנקבע על ידי בית משפט השלום, לאחר הפחתה של 10,000 ש"ח בגין האשם התורם, הועמד על סך של 20,000 ש"ח. בית משפט השלום דחה את טענתו של המבקש כי מדובר בפרסום לשון הרע, שכן לשיטתו, התקיימה כאן ההגנה הקבועה בהוראת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע) בדבר פרסום דבר אמת שיש בו עניין ציבורי.
3. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור שהגישו המשיבים על פסק דינו של בית משפט השלום. בית המשפט קבע כי גם בהנחה שיש בפרסום פגיעה בפרטיות, הרי שעומדת למבקשים הגנת סעיף 18(3) לחוק הגנת הפרטיות. המבקש - כך קבע בית המשפט המחוזי - "הוא זה שבחר את מיקום הדוכן שבו חולקו ספרי הקודש לציבור החילוני, מתוך בחירתו החופשית ולאחר שהיה אמור להיות מודע לסביבה על כל מרכיביה. הוא זה שמצא לנכון להתייצב בצמוד לחלון הראווה שהציב את הפוסטר שעליו יצא הקצף". לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי "אין מדובר בהגנה על מי שמבקש להעזב לנפשו, וכי מידת הפגיעה בפרטיות היא מוגבלת". במצב זה - כך נקבע - גוברים משקלם של חופש הביטוי ושל האינטרס הציבורי בפרסום על הפגיעה בפרטיות (בהנחה שפגיעה זו אכן קיימת). בית המשפט המחוזי אישר את נימוקיו של בית משפט השלום לדחיית תביעתו של המבקש לפי העילה שבחוק איסור לשון הרע.
המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בעקבות הדיון שנערך בפנינו, הגישו הצדדים סיכומים משלימים בשאלה אם מתקיימת בענייננו פגיעה בפרטיות כמובנה בהוראת סעיף 2(8) לחוק הגנת הפרטיות.
טענות הצדדים
4. המבקש שב וחוזר על טענותיו כי בפרסום יש משום פגיעה בפרטיות ומשום לשון הרע. במיוחד מדגיש הוא, בטיעוניו, את העובדה שהוא "הודיע באופן נחרץ על סירובו כי תמונתו תפורסם ואף קיבל הבטחה מפורשת על כך מהמשיב מס' 4" [הדגשה במקור, א' ר']. המבקש טוען, בין היתר, שאין בפרסום עניין ציבורי המצדיק את הפגיעה בפרטיות, שכן הוא אדם פרטי והוא צולם שלא במסגרת אירוע ציבורי כלשהו. לשיטתו, אין הצדקה להעדפת חופש הביטוי בנסיבות שבענייננו והאיזון בין הפגיעה לבין העניין הציבורי לא בוצע כהלכה על ידי בית המשפט המחוזי.
5. המשיבים סבורים כי אין ליתן רשות ערעור כיוון שלא נתקיימו התנאים לקיום דיון ב"גלגול שלישי" בעניין זה. לגוף העניין, סבורים המשיבים כי לא התקיימה בענייננו פגיעה בפרטיות כמובנה בחוק הגנת הפרטיות. לשיטתם, הפרסום אינו "מבזה" או "משפיל", כך שאינו נכנס בגדרי הוראת סעיף 2(4) לחוק. כמו כן, טוענים המשיבים כי לא נתקיימה פגיעה בפרטיות במובן של "הפרה של חובת סודיות לגבי עניניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע" - לפי הוראת סעיף 2(8) לחוק. זאת, משום שהפרסום אינו נוגע ל"עניינים הפרטיים" של המבקש אשר בחר לחלק ספרי קודש בנחלת הכלל. עוד הם טוענים כי לא נכרת הסכם בין הצדדים. המשיבים סבורים כי גם אם נפגעה פרטיותו של המבקש, מתקיימת בענייננו ההגנה הקבועה בסעיף 18(3) לחוק, כיוון שהפרסום אמיתי ויש בו עניין לציבור. המשיבים מציינים בסיכומיהם המשלימים כי: "אכן, המשיב 4 יתכן ושגה עת אמר למבקש, מתוך מצוקה ופחד, כי התמונות יהיו לשימושו האישי בלבד. ייתכן והיה בכך טעם לפגם. ואולם, משגה זה אין בו כדי להוסיף או לגרוע מעילות תביעתו של המבקש".
החלטנו ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל.
הפרת הסכם סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם
6. כפי שנבאר מיד, המייחד את מצב הדברים בענייננו הוא ההבטחה שנתן המשיב 4 למבקש. בסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, המגדיר "פגיעה בפרטיות מהי", נכללים מצבים שונים המהווים פגיעה בפרטיות, וביניהם המצב הבא (סעיף קטן 2(8)):
הפרה של חובת סודיות לגבי עניניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע
בסעיף קטן זה מצויים שלושה יסודות: הסכם מפורש או משתמע; בהסכם קבועה חובת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם; הפרת החובה. היסוד שעניינו קיומו של "הסכם" מתקיים בענייננו. המשיב 4 הבטיח למבקש כי הצילומים מיועדים לשימושו האישי בלבד. בכך הוא מודה ואף מציין כי "יתכן ושגה" בכך. זהו הסכם שלפיו מתחייב המשיב 4 שלא לפרסם ברבים את צילומו של המבקש על רקע תמונת הקיר האמורה. זוהי "חובת הסודיות" - כלשונו של החוק. העובדה שההסכם נערך בעל-פה, ברחוב, אינה פוגמת בתוקפו של הסכם זה - זהו הסכם רחוב שנערך בזמן אמת בעת שנלקחה תמונת רחוב. יתרה מכך, לפי לשון החוק די בקיומו של הסכם משתמע כדי לקיים את תנאי הסעיף. המשיב 4 הוא שבחר להבטיח את שהבטיח. הוא שנטל את ההתחייבות על עצמו. לא הוכח כי נתקיימו בענייננו נסיבות שיש בהן כדי להביא לבטלותה של התחייבותו. מתקיים בענייננו גם היסוד שעניינו "הפרה של חובת הסודיות" - זו הופרה בעת שצילומו של המבקש פורסם בעיתון.
7. האם חובת הסודיות שבהסכם נוגעת ל"ענייניו הפרטיים" של המבקש? יש להשיב על שאלה זו בחיוב. חוק הגנת הפרטיות אינו קובע הגדרה למונח "עניינים פרטיים". פרשנות המונח נדונה בע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה, פ"ד מח(3) 808 (1994)), שם נבחנה השאלה אם יצירת מאגר מידע של אנשים ותאגידים שמסרו המחאות ללא כיסוי מהווה פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2(9) - הדן במצב שבו נעשה שימוש בידיעה על "ענייניו הפרטיים של אדם" שלא למטרה שלשמה נמסרה. באותו עניין אימץ השופט בך פרשנות רחבה למונח "עניינים פרטיים" וקבע כי: "מובנם הטבעי והרגיל של המילים 'ענינים פרטיים' של אדם הנו כל מידע הקשור לחייו הפרטיים של אותו אדם, לרבות שמו, כתובתו, מספר הטלפון שלו, מקום עבודתו, זהות חבריו, יחסיו עם אשתו ויתר חברי משפחתו וכדומה". השופטת שטרסברג-כהן פירשה את המונח באופן מצמצם יותר וסברה כי ראוי לתלות את מובנו בהקשר ובעובדות המסוימות של המקרה: "התשובה לשאלה מהו ענינו הפרטי של אדם, אינה חד משמעית, וכמו ביטויים רבים בהם אנו נתקלים בספר החוקים ובחיי היום יום, פרשנותם תלויה בהקשר ובמטרה לשמה נדרשת פרשנות זו". לשיטתה של השופטת שטרסברג-כהן, "יש וכל פרט ופרט בפני עצמו לא יהווה 'עניינו הפרטי' של אדם ואילו צירוף מספר פרטים והאינפורמציה המתקבלת מהם, תהווה עניין כזה".