1. התביעה שבפניי היא תביעת נזיקין. היא מופנית נגד פעולות משטרת ישראל ושוטריה. בתחילה כללה התביעה שני אירועים נפרדים ושונים זה מזה. לאחר ישיבת קדם המשפט הראשונה הודיעו התובעים, בעקבות הערות בית המשפט, כי הם מבקשים למחוק את הפרק המתייחס לאירוע השני, ולהותיר את כתב התביעה רק ביחס לאירוע הראשון. אני מחליט, אפוא, למחוק את התביעה ככל שהיא מתייחסת לאירוע מיום 6.1.05, וכפועל יוצא מכך, אני מוחק את התביעה המופנית נגד נתבעים מס' 3-2, אשר טענות התובעים כלפיהם מתייחסות רק לגבי האירוע השני. נותר, אפוא, לדון באירוע הראשון.
2. העובדות הנוגעות לאירוע הראשון הן, בתמצית, אלה: ביום 11.11.04, עם היוודע דבר מותו של יאסר ערפאת, ביקשו מספר פעילי ימין, ובהם התובעים, לצאת לרחובה של עיר ולהביע את שמחתם בפומבי. מדובר בקבוצה של כמה עשרות בודדות של אנשים, אשר נקבצו בכיכר פריז בסמוך לשעה 17:00. הם הביאו עמם מנגל ובשר "על האש", שתייה קלה וכלי נגינה, ויצאו בשירה ובריקודים. במקום נכחו שוטרים וכן מספר לא גדול של אמצעי תקשורת. אחד מהשוטרים שנכח במקום הינו הנתבע מס' 1 (להלן:
"הנתבע"), אשר בתקופה הרלבנטית היה קצין בדרגת סגן-ניצב. הנתבע פנה אל התובע מס' 1, שהיה ממארגני האירוע, וביקש ממנו לעזוב את המקום. אלא, שהתובע מס' 1 השיב לנתבע בכך שאמר לו, כי דרישתו אינה חוקית, שכן זכותם של התובע וחבריו להישאר במקום, ואין בידי המשטרה כל עילה לסלקם. בנסיבות אלה, הורה הנתבע לעכב את התובע מס' 1, והוא נלקח, ללא התנגדות, לניידת משטרה. בסמוך לאחר מכן, עוכב גם התובע מס' 2. לטענתו, העיכוב נבע מכך שהוא מחה בפני השוטרים על שעיכבו את התובע מס' 1. זמן לא רב לאחר מכן, עוכב גם התובע מס' 3. שלושת התובעים נלקחו לתחנת המשטרה, נחקרו, וכעבור כשלוש וחצי שעות שוחררו לדרכם, לאחר שכל אחד מהם חתם על התחייבות עצמית בסכום של 2,000 ש"ח. איש מהתובעים לא הועמד לדין, והמנגל, אשר נלקח כמוצג, הושב לבעליו.
3. התובעים טוענים, כי הייתה להם זכות מלאה לבטא את דעתם ולהביע את שמחתם בדרך בה עשו זאת. לטענתם, הם לא סיכנו איש, לא הזיקו לאיש ולא הפריעו לאיש, והסיבה האחת והיחידה לכך שהמשטרה נהגה בהם כפי שנהגה, היא עובדת השתייכותם למחנה הימין. בתצהיר שהגיש ציין התובע מס' 1, שכל עוד אנשי התקשורת לא צילמו את הנעשה, לא גילתה המשטרה מעורבות בעניין, ואולם כאשר החלו הצילומים, הגיע אליו הנתבע ודרש ממנו לעזוב את המקום ביחד עם חבריו, בטענה, שמעשיהם מהווים "הסתה נגד ערפאת". לטענת התובעים, בבוא בית המשפט לאמוד את גובה הפיצוי שיש לפסוק להם, עליו לתת משקל לעוצמת הפגיעה בזכויות היסוד שלהם. התובעים עותרים לכך, שבית המשפט יחייב את הנתבעים לפצות כל אחד מהתובעים, בסכום של 12,000 ש"ח.
4. מנגד טוענים הנתבעים, כי נוכחותם במקום של התובעים ושל חבריהם, הפרה את הסדר הציבורי, וכי התקהלותם הייתה התקהלות אסורה. לפיכך - כך טוענים הנתבעים - הייתה למשטרה עילה להורות לתובעים ולחבריהם לפנות את המקום, ומשסירבו לעשות כן, נהגה המשטרה כראוי בכך שהחליטה לעכבם.
5. הפרת הסדר הציבורי אותה מייחסים הנתבעים לתובעים ולחבריהם מתבטאת בכך, שנוסעים אשר חלפו על פני הכיכר במכוניותיהם, האטו את נסיעתם, צפרו בצופרי המכוניות וקראו לעבר משתתפי האירוע קריאות כאלו ואחרות, דבר אשר שיבש את מהלכה הסדיר של תנועת כלי הרכב. כך טוענים הנתבעים, ואולם בראיות שהובאו בפניי, אין כדי לבסס טענה בדבר שיבוש ממשי של מהלך התנועה והסדר הציבורי. נזכור, כי מדובר באירוע בו נטלו חלק עשרות בודדות של משתתפים, אשר התקבצו בתוך הכיכר, ולא מחוצה לה. הם לא חסמו כבישים, לא התנצחו עם מפגני נגד, ולא התעמתו עם שוטרים. אכן, המקום בו בחרו התובעים וחבריהם לבטא את שמחתם, הוא מקום מרכזי בעיר ירושלים. ואולם, מקום זה ידע, ויש להניח שעוד יידע, הפגנות ומחאות לרוב. די אם נזכיר את משמרת המחאה אותה מציבה במקום תנועת "נשים בשחור" מזה שנים רבות. גם אם אניח, כי במעשיהם של התובעים וחבריהם היה כדי להביא לשיבוש כלשהו בתנועת כלי הרכב, הרי שמעדותו של הנתבע עצמו עולה, כי היקף ההפרעה לא חרג מהיקף ההפרעה הנגרמת לציבור מאירועים דומים אחרים.
6. דומה, כי פטורים אנו מלשוב ולשנן מבראשית את ההלכות בדבר קיומן של חירויות היסוד וחשיבותן. גם פטורים אנו מלהזכיר, שלא אחת קורה, כי מימוש זכותו של האחד, גורם לפגיעה או לאי נוחות לאחר. עמדה על כך כב' השופטת ד. דורנר באמרה:
"... בעצם העובדה שקיומה של הפגנה עלול להביא להפרת הסדר, אין כדי לשלול את החופש להפגין. מידה מסויימת של פגיעה בסדר הציבורי היא מחיר שעלינו להיות מוכנים לשלמו כדי להגשים את הזכות להפגין". (בג"צ 4712/96
סיעת מרצ נ'
מפקד מחוז ירושלים, פ"ד נ(2), 822, 833).
7. מכל האמור עולה, שהתובעים וחבריהם לא עברו כל עבירה, ולכן לא הייתה למשטרה כל עילה חוקית לעכבם. תמיכה למסקנה זו ניתן למצוא בעובדה, שהמשטרה שיחררה את התובעים זמן לא רב לאחר שעוכבו, וכי תיק החקירה שנפתח נגדם נסגר, מבלי שהוגש נגדם כתב אישום. בנסיבות אלה, הרי שעיכובם של התובעים היה שלא כדין, ויש בכך משום ביצוע עוולה נזיקית כלפיהם, ומדובר, לכל הפחות, בביצוע עוולת הרשלנות. לפיכך, זכאים התובעים לפיצוי כספי עבור נזקיהם.
8. מטרת הפיצויים בדיני הנזיקין היא, בדרך כלל, לפצות את הניזוק על נזק שנגרם לו בפועל, ולא להעניש את המזיק או ללמדו לקח. מכאן, שהשאלה שיש לשאול היא, מהו הנזק שנגרם לתובעים כתוצאה מפינויים מהכיכר ועיכובם. התשובה לכך היא, שהנזק שנגרם לתובעים מתבטא לא רק במעשה העיכוב עצמו והובלתם לתחנת המשטרה, גם אם הדבר נעשה למשך שעות ספורות, אלא בפגיעה שחשו התובעים כתוצאה מכך שהמשטרה נהגה בהם שלא כדין ושללה מהם את הזכות לבטא את דעתם ואת רגשותיהם.
9. אכן, לא תמיד קל לתרגם לערכים כספיים תחושות ופגיעות רגשיות. לאחר ששקלתי בדבר, ונתתי דעתי למכלול נסיבות העניין, אני מחליט לחייב את הנתבעת מס' 4 לפצות כל אחד מהתובעים בסכום של 3,000 ש"ח, וכן לשלם לכל אחד מהתובעים הוצאות משפט בסכום של 1,500 ש"ח. בנוסף, תשיב הנתבעת מס' 4 לתובעים את הוצאות האגרה שהוציאו. אמנם, תביעתם של התובעים מופנית גם נגד הנתבע מס' 1 באופן אישי. ואולם, לא ראיתי מקום לחייב גם אותו, באופן אישי, שכן הנתבעת מס' 4 התייצבה מאחוריו, גיבתה אותו, והעניקה לו ייצוג משפטי בהליך זה, ולכן, כך יש להבין, היא מקבלת על עצמה אחריות גם ביחס אליו.
ניתן היום כ"ח בתמוז, תשס"ח (31 ביולי 2008) בהעדר הצדדים.
המזכירות תשלח לצדדים העתק מפסק הדין.