השופט י' דנציגר:
1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביבי-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כבוד סגנית הנשיא ד' פלפל), במסגרתו נדחתה עתירתם של המערערים לבטל את הוראת המשיבים לאסור על חברות השמירה הפועלות בישראל לאבטח באבטחה אישית חמושה וניידת את המערערים.
הרקע העובדתי
2. המערערים, אורי לוזון, טל יוסף ויוסי דבח (להלן: המערערים) הינם אזרחי ישראל ותושביה. המערער 1 הורשע בעבר בעבירות תקיפה ואיומים ואף נחשד בביצוע עבירות פליליות נוספות (הגם שלא הועמד לדין בגינן). המערער 2 הורשע בעבר בתקיפת שוטר ובעבירות סחיטה ואיומים, וכן נחשד בביצוע רצח ובניסיון לרצח אך לא הוגש נגדו כתב אישום בגין עבירות אלה. למערער 3 אין הרשעות קודמות, אולם הוא נעצר מספר פעמים בעבר בחשד לביצוע עבירות של תקיפה. לטענת המשיבים, בהתאם למידע מודיעיני חסוי, המערערים הינם חברים בכירים בארגון פשיעה בראשותו של מר עמיר מולנר.
3. לטענת המערערים, מזה מספר שנים קיימים איומים על חייהם ולדבריהם המשיבה 2, משטרת ישראל (להלן: המשטרה), אף הזהירה אותם, מדי פעם, כי חייהם בסכנה וכי עליהם להישמר ולהגן על עצמם.
4. בעקבות האיומים על חייהם, שכרו המערערים את שירותיה של חברת בסט מאבטחים בע"מ (להלן: חברת בסט), חברה פרטית המספקת שירותי שמירה ואבטחה. מאבטחים חמושים של חברת בסט ליוו את המערערים על מנת להגן על חייהם מפני הסכנה הנשקפת להם.
5. יצויין, כי עובר להחלטת המשיבים נשוא ערעור זה, החזיקה חברת בסט רישיון לארגן שירותי שמירה, בהתאם לסעיף 18(א) לחוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, התשל"ב-1972 (להלן:חוק שירותי שמירה) וכן רישיון מיוחד להחזקת כלי ירייה, בהתאם לסעיף 10ג(א) לחוק כלי היריה, התש"ט-1949 (להלן: חוק כלי היריה).
6. ביום 19.6.2006, ובעקבות הנחיה שיצאה תחת ידם של המשיבים כפי שיפורט בהמשך, פנתה חברת בסט למשטרה בבקשה כי זו האחרונה תאשר לה לספק לשמונה מלקוחותיה שירותי אבטחה חמושה ניידת, דהיינו, מאבטח חמוש המלווה את המאובטח ממקום למקום (להלן: אבטחה חמושה ניידת). חברת בסט צירפה לפנייתה רשימה של לקוחות אשר להם ביקשה לספק שירותים כאמור (ובהם המערערים), תוך ציון כתובתם וכן רשימת מאבטחים שיוצמדו לכל לקוח.
7. ביום 25.6.2006 השיב לחברת בסט רפ"ק ששי אלעמארי, רח"ל תיאום מבצעי ארגוני פשיעה במטה הארצי של המשטרה, כי מבדיקה במשרד הפנים עולה כי חברת בסט אינה רשאית לבצע אבטחת אישים חמושה, ולפיכך, החל מתאריך 1.7.2006 אינה רשאית להציב מאבטחים חמושים ניידים כלל. עוד צויין במכתבו של רפ"ק אלעמארי, כי אם ברצונה של חברת בסט לבצע אבטחה חמושה ניידת, עליה לפנות למשרד הפנים בבקשה מתאימה.
8. למחרת, ביום 26.6.2006, התקבל אצל חברת בסט אף מכתבה של הגב' לאה בן נון מהמחלקה לרישוי ולפיקוח במשרד הפנים ובו נמסר לחברת בסט כי משרד הפנים "החליט לא לאשר ביצוע אבטחת אישים חמושה וניידת... לאור האמור עליך להפסיק מתן שירותי אבטחת אישים חמושה וניידת החל מתאריך 1/7/06. אם ברצונך לבצע אבטחה כנ"ל עליך לפנות למשרדינו בבקשה ובה יפורטו פרטי המאובטחים והמאבטחים ולאחר בדיקה ע"י המשטרה תינתן החלטה בהתאם".
9. ראוי לציין, כי חברת בסט לא פנתה למשרד הפנים בבקשה להתיר לה לספק למערערים אבטחה חמושה ניידת, ואף לא פנתה בערר על החלטת המשיבים.
העתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים
10. בעקבות מכתביהם של המשיבים, פנו המערערים לבית המשפט לעניינים מנהליים בעתירה לביטול הוראת המשיבים לאסור על חברת בסט, כמו גם חברות שמירה ואבטחה פרטיות אחרות, לספק שירותי אבטחה חמושה ניידת למערערים.
11. בעתירתם טענו המערערים, בין היתר, כי שלילת זכותם לשכור שירותי אבטחה חמושה ניידת פוגעת בזכותם להגנה על החיים וקדושת החיים; כי החלטת המשיבים פוגעת בזכות השוויון, שכן ישנם אנשים אחרים (שאינם נושאים בתפקידים ציבוריים) אשר זוכים לשירותי אבטחה חמושה ניידת מחברות אבטחה פרטיות; כי הפגיעה בזכויות המערערים נעשתה בחוסר סמכות וללא הסמכה מפורשת בדין. עוד טענו המערערים, כי שלילת זכותם לשירותי אבטחה חמושה ניידת נעשתה תוך פגיעה בזכות הטיעון, שכן הוראת המשיבים בדבר שלילת הזכות לספק ולקבל שירותי אבטחה חמושה ניידת יצאה מבלי לזמן אף אחד מהנוגעים בדבר לשם שמיעת עמדתו.
פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים
12. בית המשפט קמא מצא, בהסתמך על דברי החקיקה הרלוונטיים, כי בנושא של אבטחה פרטית ניידת חמושה של אנשים, יש לעבור שתי משוכות: האחת, המשוכה האישית - האם רשאי אותו פרט המבקש לקבל רישיון נשק לקבלו; השנייה, במידה ואותו פרט מועסק אצל חברה המספקת שירותי אבטחה, האם החברה יכולה, במסגרת הרישיון הכללי שלה לאבטחה חמושה, להעסיקו באבטחה חמושה ניידת באופן אוטומטי, או שמא יש מקום כי המשיבים יקבעו תנאי כללי ברישיון הניתן לחברה לפיו יחולו עליה הגבלות, על פי החלטת המשיבים, לאחר בדיקת המועמדים הפוטנציאליים לאבטחה כזו.
13. לשיטתה של כבוד השופטת פלפל, המשטרה מופקדת על ביטחון הציבור, ואם היא הגיעה למסקנה, שיש לבחון דרך של צמצום האלימות על ידי אי מתן "חומרים מלחמתיים" ברישיון - זו זכותה על פי הדין, בין אם יצאו הנחיות פורמאליות לעניין זה ובין אם המדובר רק במדיניות של הרשות. עוד ציינה השופטת פלפל, כי רשות מנהלית יכולה להשתחרר מהתחייבויותיה, קל וחומר לשנות את מדיניותה, באם היא סבורה, כמו במקרה זה, ששינוי המדיניות הוא לתועלת הציבור. לפיכך, לא מצאה השופטת פלפל כל פסול בשינוי המדיניות, שאמורה לחול על כל אלה שמבקשים ליווי והגנה חמושים, שעה שקיים בידי המשטרה מידע שאבטחה מעין זו עלולה להזיק לציבור בכללו.
14. אשר לטענה של הגנה על החיים, ציינה השופטת פלפל כי אכן הגנה על חיי הפרט הינה ערך נעלה, מקובל ובר הגנה, אשר מן הראוי להציבו "בראש הפירמידה", אלא אם כן "הפרט נוטל על עצמו במודע סיכוני מקצוע". לדברי השופטת, המערערים נטלו במודע על עצמם סיכון של התנקשות פיסית, כאפשרות שעסקיהם עלולים להביא עליהם תוצאה מעין זו. לדברי השופטת, "אין לאמר שהרשות לא צריכה להשתדל להגן על הפרט גם מסוג סיכונים כאלה. אבל במפגש שבין ההגנה על הפרט והסיכונים שנטל על עצמו, לבין הגנה על כלל הציבור, שלא נטל על עצמו כל סיכון, הדאגה לציבור אמורה לגבור. עמדת המשיבים היא, שהצטיידות בנשק חם של מאבטחים בהגנה על אנשים פרטיים עלולה להגביר את האלימות ולכן יש למונעה לטובת הכלל. עמדה זו לגיטימית, והיא במסגרת תפקיד המשיבים לשמור על הסדר והביטחון הציבורי".
סופו של דבר, העתירה נדחתה על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים.