השופטת ע' ארבל:
שאלת סמכותו של בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו לדון בתביעת הגירושין שהגישה המשיבה נגד העותר - זו השאלה העומדת להכרעתנו בעתירה הנוכחית.
הרקע לעתירה וההליכים בפני בתי הדין הרבניים
1. העותר והמשיבה 1 (להלן: המשיבה) הם יהודים אזרחי צרפת אשר נישאו בשנת 1979 בקזבלנקה שבמרוקו כדת משה וישראל. שנה וחצי לאחר נישואיהם עברו בני הזוג להתגורר בגוואדלופ, מושבת איים צרפתית בים הקריבי, וכשנתיים לאחר נישואיהם הדתיים נישאו בצרפת בנישואים אזרחיים. לבני הזוג ארבעה ילדים, שניים מהם עודם קטינים.
2. בשלב מסוים עלו יחסיהם של בני הזוג על שרטון, בשנת 2005 הם עברו להתגורר בנפרד, וביום 18.10.07 התיר בית המשפט בגוואדלופ את נישואיהם האזרחיים. מספר ימים קודם לכן, ביום 11.10.07, הגישה המשיבה לבית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו (להלן: בית הדין הרבני או בית הדין) תביעת גירושין נגד העותר, בה עתרה לכפות עליו ליתן לה גט וכן לשלם לה את כתובתה ופיצוי נוסף בסך 2 מיליון ש"ח. בנוסף, עתרה המשיבה לעיכוב יציאתו של העותר מן הארץ, וצו כאמור אכן הוצא על-ידי בית הדין. משהסתבר לעותר, אשר הגיע לביקור קצר בישראל במהלך חודש אוקטובר 2007, כי הוצא נגדו צו לעיכוב יציאה מן הארץ, פנה לבית הדין הרבני בבקשה לבטלו, וזאת על יסוד הטענה כי בית הדין חסר סמכות לדון בעניינם של בני הזוג נוכח העדרה של זיקה אישית שלהם לישראל. ביום 18.10.07 הורה בית הדין כי שאלת הסמכות תידון במועד מאוחר יותר וקבע כי ביטול צו עיכוב היציאה יותנה בהשלשת הגט על-ידי העותר. עתירה שהגיש העותר על החלטה זו נדחתה על-ידי בית משפט זה, וזאת בשל אי מיצוי ההליכים שעמדו לרשות העותר במסגרת מערכת בתי הדין הרבניים (בג"צ 8894/07 פלוני נ' פלונית (טרם פורסם, 24.10.2007)).
3. ביום 25.10.07 הגיש העותר לבית הדין הרבני הגדול בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית הדין הרבני. בקשה זו נדחתה תוך שנקבע כי מאחר ונושא הסמכות תלוי ועומד להכרעת בית הדין, אין מקום לכך שבית הדין הרבני הגדול ידון בו. באשר לצו העיכוב, קבע בית הדין הרבני הגדול כי משבית הדין אפשר לעותר להשליש גט בבית הדין, באפשרותו לצאת מן הארץ בכל עת שיחפוץ ובלבד שישליש את הגט, ומכאן שהוא כלל לא מעוכב בישראל.
4. ביום 23.12.07 פסק בית הדין הרבני כי תביעת הגירושין שהגישה המשיבה נמצאת בסמכותו. בית הדין קבע כי אף שבני הזוג אינם מתגוררים באופן קבוע בישראל, יש להם זיקה ממשית לארץ, וזאת לאור העובדה כי הם נוהגים לבקר בישראל באופן תכוף ולשהות בה מספר פעמים בשנה; כי משפחתם המורחבת נמצאת בישראל; כי הם בעלי רכוש משותף רב מאוד בישראל, ובכלל זאת דירה, חשבונות בנקים וכספות; וכי אביו של העותר הובא לקבורה בישראל. עוד ציין בית הדין כי בטרם התגלע הסכסוך בין בני הזוג הוסכם ביניהם כי יחיו את שארית חייהם בארץ. על סמך כל אלו, ועל מנת שלא לאפשר את הותרתה של העותרת עגונה וחסרת סעד - בפרט על-רקע העובדה כי בית הדין הרבני בישראל הוא בית הדין היחיד שהינו בעל יכולת לאכוף על העותר פסיקה למתן גט - קבע בית הדין כי ישראל היא מרכז חייהם של בני הזוג וכי זיקתם לארץ הינה במידה מספקת על מנת להקנות לו סמכות בעניינם. לפיכך, דחה בית הדין את טענות העותר בעניין הסמכות והותיר על כנו את צו עיכוב היציאה מן הארץ שהוצא נגדו, כל עוד הוא עומד על סירובו להשליש את גטה של המשיבה.
5. העותר ערער על פסק הדין לבית הדין הרבני הגדול וזה דחה את הערעור ביום 28.2.08. בפסק דינו, קבע בית הדין הרבני הגדול כי הגם שבני הזוג עשו חיל מבחינה כלכלית במקום מושבם בגוואדלופ, אין לטעמו ספק כי הם ראו את מקום הקבע שלהם, לפחות העתידי, בישראל, כשעל כך מעידות ההשקעות הכלכליות המשמעותיות שלהם בארץ וכן העובדה כי אביו של העותר הובא לקבורה בישראל. מטעמים אלו ומטעמי בית הדין הרבני, קבע בית הדין הרבני הגדול כי מרכז חייהם הנפשיים של בני הזוג הוא בארץ. מכאן, מצא בית הדין הרבני הגדול כי בהתאם להוראת סעיף 4א לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 (להלן: חוק השיפוט) - אשר מכירה בכך שמקום מושבו של אדם עשוי להיות המקום שבו מרכז חייו גם אם מקום מגוריו הרגיל הוא אחר - בצדק קבע בית הדין כי תביעת הגירושין הינה בסמכותו. עוד ציין בית הדין הרבני הגדול כי הציע פשרה שלפיה העותר ישליש גט בבית הדין תוך שייקבע כי מסירת הגט למשיבה תהיה לפי הוראת בית הדין בצרפת וכך שעם השלשת הגט ישוחרר העותר ויהיה עליו לקיים את התחייבותו, להופיע בפני בית הדין בצרפת ולקיים את החלטותיו. ואולם, הצעה זו נדחתה על-ידי העותר. בנסיבות אלו, סיכם בית הדין הרבני הגדול את הדברים כך:
"מציאת פתרון לבני זוג שיש להם זיקה לישראל- זיקה מופחתת אך מספקת - ואשר יבטיח ציות להחלטת בית דין בצרפת בדבר מתן גט, הוא הכרחי נוכח המצב שיש עשרות (ואולי מאות) נשים מעוגנות בצרפת בגין חוסר אפשרות להשיג גט דתי. הפתרון הוא גם מידתי. הוא מאזן בין האינטרסים המתנגשים. הוא מתחשב בטענת הבעל הדורש לקיים את הליך הגירושין הדתיים בצרפת, והוא מגן על האינטרס של האישה לחרות מכבלי הנישואין הדתיים, כאשר חרות זו מוכרת על פי ההלכה".
לאור כל האמור, ומשהעותר לא נענה להצעת הפשרה האמורה, דחה כאמור בית הדין הרבני הגדול את הערעור.
על כך העתירה שלפנינו.
טענות הצדדים
6. לטענת העותר, פסקי הדין של שתי ערכאות בית הדין וכן צו עיכוב היציאה מהארץ שהוצא נגדו, הינם בלתי חוקיים מאחר וניתנו בהעדר סמכות. לדבריו, מקום מושבם של בני הזוג לאורך השנים הרלוונטיות של נישואיהם היה גוואדלופ, שם ניהלו את חייהם, שם עבדו, ושם התגוררו עם בני משפחתם. ישראל, לעומת זאת, מעולם לא שימשה לטענתו מדינת מושב עבור מי מהם, אף לא לתקופה קצרה, וקשריהם אליה הסתכמו בביקורים קצרים מידי שנה ותו לא. אף העובדה כי יש להם נכסים ורכוש בישראל והעובדה שאביו נקבר פה, אינן מעידות לטענת העותר על כך שמרכז חייהם הינו בישראל. לדבריו, אין בענייננו תחולה גם לסעיף 4א לחוק השיפוט, שכן לא מתקיימת לגבי אף אחד מבני הזוג מי מן הזיקות הקבועות בסעיף לצורך הענקת סמכות שיפוט ייחודית לבית הדין בישראל. ממילא, כך לטענת העותר, לא יכולה להיות מחלוקת על כך שישראל אינה הפורום הנאות לדון בתובענה, אשר ראוי שתוכרע על-ידי הערכאות המוסמכות לכך בצרפת. בהקשר זה מציין העותר גם כי בניגוד לקביעת בית הדין הרבני הגדול, במקום מושבם הקבוע ישנו בית דין רבני שהינו מוסמך וראוי להכריע בנושא. מכאן, אין לשיטת העותר כל בסיס חוקי או אף הצדקה מוסרית להחזיקו באופן כפוי בישראל ולהפעיל עליו לחץ בלתי-ראוי להסכים למתן הגט באמצעות כליאתו בגבולות המדינה, כשכל בקשתו הינה להתדיין בנושא בארצו.
העותר מוסיף וטוען בהקשר זה כי צו העיכוב ופסק דינו של בית הדין הרבני ניתנו על סמך שיקולים זרים וכן פוגעים בזכויותיו היסודיות. בפרט, נפגעת לטענתו זכותו לחופש תנועה, המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וזאת היות והוא מרותק לישראל במשך תקופה ארוכה ובשל כך מנותק ממקום מושבו, ממשפחתו, מביתו ומעסקיו. כפייתו להשליש את הגט בבית הדין כתנאי לביטול צו עיכוב היציאה גם פוגעת לטענת העותר באופן קשה ובלתי-מידתי בכבודו ובחירותו - זכויות המעוגנות גם הן בחוק היסוד - מאחר ונמנעת ממנו האפשרות לקבל החלטות הקשורות בחייו האישיים באופן עצמאי ואוטונומי וללא לחץ וכפייה.
על סמך כל האמור, מבקש העותר להורות על ביטול פסק דינו של בית הדין הרבני שקבע כי תביעת הגירושין הינה בסמכותו והותיר על כנו את צו עיכוב היציאה מן הארץ שהוצא נגדו, וכן על ביטול פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול אשר דחה את ערעורו על פסק הדין האמור.
7. המשיבה טוענת כי יש לדחות את העתירה על הסף מאחר ומדובר בניסיון להחליף את שיקול-דעתו של בית הדין הרבני בשיקול-דעתו של בית משפט זה, וזאת בהתייחס לקביעות עובדתיות מובהקות אשר ממילא לא מקימות עילה להתערבותו של בית משפט זה בהחלטותיהם של בתי הדין הרבניים. לדבריה, הלכה היא כי בית משפט זה אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים, ומשאלו לא חרגו מסמכותם ולא קמה כל עילה להתערב בקביעותיהם, דין העתירה להידחות על הסף.
לגופם של הדברים, סומכת המשיבה את ידיה על קביעותיהם ומסקנותיהם של בתי הדין הרבניים. לטענתה, בצדק מצאו שתי ערכאות בית הדין - אשר שמעו את הצדדים באופן בלתי-אמצעי והתרשמו מטיעוניהם - כי לבני הזוג זיקה ממשית לישראל, אשר ממלאת אחר דרישות החוק להיותם תושבי ישראל וכן מי שמקום מושבם ומרכז חייהם נמצא בישראל. לדבריה, יש לפרש את הוראות חוק השיפוט בנושא זה באופן גמיש ורחב, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ועל-רקע ההכרה בבעיית העגינות ובעובדה כי בתי הדין בישראל הינם הערכאה האפקטיבית היחידה לשחרורן של נשים כדוגמת המשיבה מעגינותן. בענייננו, טוענת המשיבה כי לאור הזיקה האמיצה והמשמעותית של בני הזוג לישראל, הפרשנות שננקטה על-ידי בתי הדין הינה מידתית, ראויה, מתיישבת עם הפסיקה הקיימת בנושא, ואף מתבקשת לאור הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בהקשר אחרון זה טוענת היא כי מאחר ואין בית דין רבני במקום מגוריהם של בני הזוג ומאחר ובתי דין רבניים אחרים בעולם אינם יכולים להטיל על העותר סנקציות לכפיית מתן הגט, קביעה כי בתי הדין בישראל נעדרים סמכות להכריע בתביעתה לגירושין פירושה פגיעה קשה ובלתי-הפיכה בה ובזכויותיה. לדבריה, זכותה החוקתית לחירות, המתבטאת בענייננו בזכותה שלא להיוותר עגונה עד סוף ימיה, כמו גם זכויותיה לחיים, לכבוד ולמשפחה, צריכות לגבור בנסיבות העניין על זכותו של העותר לחופש תנועה, וברוח זו יש אפוא לפרש את הוראות החוק הרלוונטיות בנושא סמכות בית הדין.
המשיבה מוסיפה וטוענת כי מאחר ובהתאם להחלטת בית הדין באפשרות העותר לעזוב את הארץ בכל עת בכפוף להשלשת הגט, הרי שהוא ממילא כלל לא מעוכב בישראל, ומכאן כי סירובו ליתן לה גט או להשלישו נובע אך מרצונו לנקום בה ולפגוע בה על-ידי הותרתה בעגינותה. לדבריה, זאת, לצד הצהרות הסרק של העותר בדבר רצונו בשלום בית לאחר שכבר הסכים לגירושיהם; לצד העובדה כי הוא אינו עומד בחיובים שהוטלו עליו במסגרת פסק הדין לגירושיהם האזרחיים; ולצד העובדה כי כבר הכיר בסמכותם הבינלאומית של בתי המשפט בישראל לדון בסכסוכים בין בני הזוג עת פנה בעצמו לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה למתן צווים נגדה - מצביעים כולם על חוסר תום-ליבו של העותר ועל העדר ניקיון כפיים מצדו בהתנהלות מולה, והכל לאחר שנהג כלפיה באלימות מילולית ופיזית ופנה להתרועע עם נשים אחרות.
דיון והכרעה