מ"מ מפקח נפה ברשות העתיקות ישלם לארכיאולוגית פיצויים בסך 15,000 ש"ח בגין הטרדה מינית

1.         התובעת, ארכיאולוגית בהשכלתה, פוטרה מעבודתה ברשות העתיקות, היא נתבעת מס' 1 (להלן: "הרשות"), ביום 31.12.03.

            לטענתה אירעו פיטוריה בזיקה ישירה לתלונתה בפני הרשות כי נתבע מס' 2 (להלן: " הנתבע"), שהוא ממלא מקום מפקח נפת חדרה במרחב המרכז מטעמה של הרשות, הטריד אותה מינית במהלך עבודתם.

            לדידה של התובעת, הואיל והרשות חולשת כמעט לבדה על התחום המקצועי שבו עוסקת התובעת, ובשל פיטוריה שלא כדין, נגרמו לה הפסדי שכר לתקופה של שבע שנים בשיעור כולל של 743,400 ש"ח, והתובעת עתרה כי בית הדין יפסוק אותם לזכותה אלא שלצורך תשלום אגרה הועמד סכום התביעה על 318,600 ש"ח בלבד (שכר של שלש שנים).

            כן עתרה התובעת לתשלום פיצויי פיטורים (בסך של 37,613ש"ח) בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, ולתשלום מלוא הפיצוי על פי סעיף 6(ב) לחוק הטרדה מינית, בסך 50,000 ש"ח ללא הוכחת נזק מצידה.

2.         הרקע העובדתי וטענות הצדדים כפי שעלו מכתבי הטענות :

א.        התובעת החלה את עבודתה בשירות הרשות על פי חוזי העסקה זמניים החל משנת 1999. בתחילה, הועסקה התובעת בתפקידי הדרכה ובשלב מאוחר יותר עברה לעבוד גם כמפקחת יומית במרחב צפון, שבו שימש מר דרור ברשד (להלן: "מר ברשד") הארכיאולוג הראשי.

ב.         התובעת ביקשה לעבור לעבוד במרחב המרכז, כשהסיבה לכך שנויה במחלוקת בין הצדדים.

            התובעת טענה כי נודע לה שבמרחב המרכז מקבלים העובדים רכב ופלאפון וכן שיש באפשרותם לעבוד ששה ימים בשבוע, ולכן ביקשה לשפר את תנאי העסקתה.

            לעומתה טענה הרשות בכתב ההגנה כי התובעת עמדה על סף פיטורים מהרשות במרחב צפון, בשל בעיית אמון שנוצרה בדיווחי השעות שלה ובהחזרי נסיעות.

ג.         בכדי לבחון את האפשרות לעבור אכן למרחב המרכז, פנתה התובעת לידידה, מר עבדאללה מוקרי (להלן: "מר מוקרי"), ששימש כמפקח נפה במרחב צפון, וביקשה ממנו כי יבדוק אם קיימת אפשרות למעבר.

מר מוקרי יצר קשר באמצעות הטלפון עם הנתבע, שאותו הכיר, ונתן לתובעת לשוחח עמו. הנתבע סיפר לתובעת על תנאי העבודה במרחב המרכז וזו ביקשה את עזרתו בהעברה, כשקודם לכן הודיעה למר ברשד על כוונתה לעבור.

הנתבע פנה למר צח הורוביץ, ששימש כארכיאולוג מחוז חיפה (להלן: " מר הורוביץ"), סיפר לו על התובעת את שידע וזה ערך לה ראיון והפנה אותה לראיון עם ארכיאולוג מרחב המרכז, מר רדואן בדחי (להלן: " מר בדחי").

לצורך הנסיעה לראיון עם מר הורוביץ, שנערך במשרדי המחוז באור עקיבא, פגש הנתבע בתובעת בצומת התשבי ולאחר הראיון, בתום יום העבודה שלו, אף החזיר אותה לביתה.

לגרסת התובעת, במהלך הנסיעה סיפר לה הנתבע על הקשיים הקיימים בעבודה, ואמר לה כי אין לו כרגע חברה וכי הוא רוצה שהיא תהיה החברה שלו. התובעת סירבה אך הנתבע לא הרפה וביקש ממנה לשוב ולחשוב על הצעתו.

בחלוף מספר ימים נערך גם הראיון עם מר בדחי במשרדי המרחב בתל אביב, ולאחריו הוסעה התובעת עד לצומת כרכור, שם לטענתה אסף אותה הנתבע והסיע אותה לביתו.

גם בנסיעה זו, לגרסת התובעת, חזר הנתבע על בקשתו לקשר חברי והתובעת חזרה והדגישה כי הקשר היחיד שאותו היא מבקשת הוא קשר בענייני עבודה. הנתבע הטיח בתובעת כי היא לא חשבה על הצעתו, אך היא הסבה את נושא השיחה לענייני עבודה במרחב.

יצוין, כי התובעת האריכה לתאר בכתב התביעה את מעורבותו של הנתבע בתהליך קבלתה לעבודה ואת הלחצים שהפעיל כדי שהיא תתקבל לעבודתה, עובדות שהוכחשו על ידי הנתבע בכתב ההגנה.

ד.         ביום 21.8.02 החלה התובעת את עבודתה במרחב והוצבה באזור שבפיקוחו של הנתבע. לגרסתה, במהלך אותו היום הגיע הנתבע כשהוא מלווה במפקח אחר בשם עבד אלסלאם (להלן: " מר עבד") וביקר את התובעת בשטח העבודה. לדבריה הם סיפרו לה על חבורה של עובדי הרשות, ובכללם מר הורוביץ, המתכנסת בכל פרק זמן בבית אחד החברים בשעות אחר הצהריים ובמפגש הם משתפים איש את רעהו בכל. הנתבע ומר עבד המליצו לתובעת, לגרסתה, להשתלב בתוככי חבורה מעין זו, ואף התריעו בפניה כי היא תצטער אם היא לא תיענה להצעה זו. 

            הן הנתבע והן הרשות בכתבי ההגנה שהגישו שללו מכל וכל את גרסתה של התובעת וטענו כי חבר העובדים נפגשו אחת לפרק זמן בענייני עבודה, כפי שמקובל ונהוג בכל מקום עבודה, והצגת ההתכנסות החברית כמשהו שיש בו טעם לפגם תמוהה וחסרת כל בסיס.