סעיף העדר תביעות הדדי בהסכם גירושין מונע הגשת תביעות רכושיות נוספות

השופטת צ. צפת:

1.         ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה באשדוד (כב' השופטת שרית גולן) מיום 1.2.07, בתמ"ש 10875/00 הקובע כי המשיבה זכאית למחצית מזכויות הפנסיה החודשית של המערער בצה"ל ומשרד החינוך, כפי שנצברו באופן יחסי לשנות הנישואין (להלן "פסק הדין").

2.         פסק הדין ניתן בתביעת המשיבה כנגד המערער (כתב תביעה מתוקן מיום 28/9/04) למתן פסק דין הצהרתי, על פיו, הסכם הגירושין שאושר וקיבל תוקף של פסק דין, הקובע, כי פרט לאמור בו אין לצדדים תביעות הדדיות זה כנגד זה, אינו חל על זכויות הפנסיה והפיצויים של המערער ועל כן היא זכאית למחציתם.

            בימ"ש קמא קיבל את התביעה ומכאן הערעור.

3.         הצדדים נישאו בשנת 1978 והתגרשו ביום 2.1.01. מנישואי הצדדים נולדו ארבעה ילדים.

            עובר לגירושין ערכו הצדדים שני הסכמים.

            הסכם בכתב יד מיום 7/11/00, המסדיר את משמורת הילדים, הסדרי ראיה, חלוקת חובות וחלוקת הדירה. הסכם זה הוגש לאישור בימ"ש קמא, אלא שלא נמצא ראוי לאישור בשל נוסחו הלקוי. נוסח ההסכם הראשון "תוקן" וביום 2/1/01 אושר וקיבל תוקף של פס"ד בביה"ד הרבני (להלן: "הסכם הגירושין"). הסכם הגירושין שאושר, דומה בתוכנו להסכם הראשון בכתב יד, אולם התווסף לו סעיף ח' הקובע :

"פרט לאמור לעיל אין כל תביעות הדדיות זה על זה והצדדים הודיעו בחתימת ידם כי קיבלו עליהם בקנין המועיל כל האמור לעיל."

(להלן "סעיף העדר תביעות")

            הסכם הגירושין מתייחס לענייניהם הממוניים של הצדדים בסע' ה' להסכם בלבד, כדלקמן:

" ה. כל החובות המשותפים לצדדים עד ליום 23/7/00 מועד עזיבת האישה את הבית, יחולו על שני הצדדים בשווה. אולם הבעל הסכים לפרוע את כל החובות הנ"ל בעצמו ובעתיד כאשר תימכר הדירה יקוזז חלקה של האשה בחובות הנ"ל מהתמורה המגיעה לה על חלקה בדירה"

            זאת ותו לא.

            הסכם הגירושין הנ"ל הוא נשוא התביעה והערעור דנא.

4. בתביעתה בפני בימ"ש קמא, טוענת המשיבה, כי הסכם הגירושין וההסכם שקדם לו, לא התייחסו כלל לזכויות הפנסיה, הפרישה ופיצויי הפיטורין שזכאי להן המערער מצה"ל וממשרד החינוך (להלן: "זכויות המערער"), מכאן שסעיף העדר התביעות בהסכם הגירושין, מתייחס רק לנושאים המוסדרים בו ועל כן אין היא מנועה מלתבוע את חלקה בזכויותיו. לחילופין, טענה המשיבה כי בעת חתימת ההסכם לא ידעה על זכותה למחצית מזכויות המערער ממקום עבודתו, לא התכוונה לוותר על זכויות אלו, חובתו של ביה"ד הרבני, בעת אישור ההסכם, להסביר לה את משמעות סעיף העדר תביעות ולא יתכן, כי תיוותר על זכויות קנייניות שנצברו במהלך הנישואין מבלי שהדבר  יבוא לידי ביטוי בהסכמים.

5.         המערער טען לשיהוי ולהעדר סמכות לבימ"ש לענייני משפחה באשר ההסכם אושר בביה"ד הרבני. עוד ביקש המערער לדחות את התביעה לגופה מהטעם כי המשיבה קיבלה יעוץ עובר לחתימת הסכם הגירושין והייתה מודעת לזכויותיה ואילו הוא מאידך, עשה ויתורים מפליגים ולקח על עצמו חובות במטרה לסיים את היחסים ביניהם, מה גם שכל הסכומים החד פעמיים אותם קיבל ממקום עבודתו, הושקעו ברכוש משותף והפנסיה החודשית משולמת לו כפנסיה רפואית כל שהמשיבה אינה זכאית לה.

6.         בית משפט קמא הגדיר את המחלוקת בין הצדדים כמחלוקת עובדתית אשר לשאלה אם ויתרה המשיבה על הזכויות שצבר המערער במסגרת עבודתו וקבע, כי אמנם ההסכמים מיום 7.11.00 ומיום 2.1.01 מסדירים, בין היתר, חובות משותפים ומגורים בדירת המגורים המשותפת, אולם בהעדר התייחסות מפורשת לזכויות המערער ממקום עבודתו, הרי שמדובר בוויתור אגבי ואילו ויתור על זכויות קנייניות מין הראוי שייעשה במפורש. על כן, קבע בית משפט קמא, כי אין לראות את סעיף העדר תביעות כיוצר מחסום בפני המשיבה לתבוע את מלוא זכויותיה, לרבות את זכויות המערער ממקום עבודתו.

            עוד קבע בימ"ש קמא כי בשלב המו"מ וכריתת ההסכם המערער לא עמד בדרישת הגילוי הנאות בדבר זכויותיו מהצבא וממשרד החינוך, מאידך קבע כי המערער פרש מצה"ל 13 שנים לפני מועד הגירושין והמשיבה ידעה כי המערער מקבל קצבה חודשית מצה"ל לאחר פרישתו, כן ידעה כי בנוסף לקצבה החודשית קיבל סכומים חד פעמיים שהועברו לחשבונם המשותף ושמשו לצרכיהם המשותפים. אשר לזכויות פרישה ממשרד החינוך, אין חולק כי המערער פרש לאחר הגירושין.

            לאור האמור, קבע בימ"ש קמא כי המשיבה אינה זכאית, פעם נוספת, לסכומים החד פעמיים והחודשיים שקיבל המערער ממקום עבודתו, ככל שהם מתייחסים לתקופת החיים המשותפים, שכן הם שימשו לצרכיהם המשותפים, אולם קיבל את התביעה בהתייחס לסכומי הפנסיה החודשיים שקיבל ויקבל המערער ממקום עבודתו בצה"ל ובמשרד החינוך החל ממועד הגירושין ובאופן יחסי לצבירה במהלך שנות הנישואין.

7.         המערער משיג על פסה"ד הן פרוצדוראלית והן מהותית.

            פרוצדוראלית, טוען המערער כי הסמכות עניינית לדון בתביעה נתונה לביה"ד הרבני אשר אישר את ההסכם ונתן לו תוקף של פס"ד, באשר הערכאה שנתנה את הפסק היא זאת המוסמכת לשנותו.