השופט א' רובינשטיין:
א. צו עיקול אצל מחזיק לפי תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 - האם יחול רק על נכסים המצויים בידי המחזיק בעת הטלת העיקול, או שמא אף על נכסים שיגיעו לידי המחזיק בתוך שלושה חודשים מהמצאת הצו, בדומה לצו עיקול לפי חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967? זו השאלה שהוצבה בשתי בקשות רשות הערעור שלפנינו, שהדיון בהן אוחד. הראשונה (10826/05) כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (הנשיא גורן, והשופטים ד"ר ורדי ורונן) מיום 9.10.05 בע"א 2724/03, בגדרו התקבל ערעור בנק הדואר המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (השופטת ד"ר אבניאלי) מיום 11.6.03 בת"א 186067/02; והשניה (11918/05) על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת - כתארה אז - גרסטל, והשופטים פוגלמן ושילה) מיום 27.11.05 בע"א 1296/04, בגדרו נדחה ערעור המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (השופט אורנשטיין) מיום 30.11.03 בת"א 6917/01.
רע"א 10826/05
ב. (1) המבקשת הגישה תביעה כנגד חברת טלעד שירותי מידע טלפונים בע"מ (להלן טלעד), ובמסגרתה ביקשה להטיל עיקול על נכסי טלעד (בש"א 3090/05). ביום 31.10.95 קיבל בית המשפט את הבקשה, והודעה על כך נמסרה לבנק הדואר (להלן המשיב). המשיב השיב לצו העיקול ביום 2.11.95 ואישר אותו. לאחר אישור העיקול משכה טלעד כספים. ביום 24.2.98 ניתן פסק דין כנגד טלעד, בגדרו אושרו הצוים הזמניים. טלעד עירערה על פסק הדין, ובסופו של יום הגיעו הצדדים להסכמה לפיה יעמוד הסכום הפסוק על סך 601,517 ש"ח בתוספת שכר טרחת עורך דין. טלעד לא פרעה את חובה, והמבקשת הגישה ביום 18.4.00 בקשה לפירוקה. המבקשת תבעה את המשיב, בטענה כי הפר את צו העיקול, בכך שאיפשר משיכת כספים לאחר מועד העיקול. בית משפט השלום קיבל את התביעה וקבע כי המשיב איפשר לטלעד למשוך כספים מחשבונה, בניגוד לקבוע בצו העיקול ותוך סיכול מטרתו. בכך התרשל המשיב והפר את הצו.
(2)(א) ערעור לבית המשפט המחוזי על פסק הדין התקבל. נקבע כי צו עיקול אצל מחזיק לפי תקנות סדר הדין האזרחי יחול אך על נכסים הנמצאים בידי המחזיק בעת הטלת העיקול; זאת, בשונה מצו עיקול לפי חוק ההוצאה לפועל, אשר יחול אף על נכסים שיגיעו לידי המחזיק תוך שלושה חודשים מהמצאת הצו. בית המשפט המחוזי ציין, כי עיקול יכול שיהא מוטל על זכויות קיימות, כמו גם זכויות עתידיות, כל עוד התגבשה הזכות המעוקלת בעת הטלת העיקול. המועד לבחינת הזכויות העומדות לחייב כלפי המחזיק, הוא זה בו מוטל העיקול. נאמר, כי תקנה 382 לתקנות סדר הדין האזרחי, המחילה את הוראותיו של חוק ההוצאה לפועל על ביצוע עיקול זמני, עניינה אכן אך בביצוע; בעוד עיקול על פי חוק ההוצאה לפועל נערך לאחר שהוכרה זכותו של הנושה כלפי החייב והוא נועד לאכוף ולממש פסק דין, הנה בעיקול זמני, טרם הוכרה זכותו של הנושה, וכפות המאזניים נוטות לעבר שמירה על זכויות החייב. גישה זו עולה בקנה אחד - כך נאמר -אף עם האינטרס הציבורי, שכן במידה שהרווחים העתידיים של החייב לא יפלו ברשת העיקול, תהא לו מוטיבציה גדולה יותר לעבוד ולהרויח, לעומת מצב בו כל רווח עתידי יעבור לידי המעקל. נקבע כי בענייננו משהוטל העיקול לא היתה לטלעד זכות לדרוש מהמשיב כספים, למעט כספים שהיו ביתרת חשבונה באותה עת, וזאת אף אם נניח, כי כלפי צדדים שלישיים היתה לטלעד זכות לקבלת תמורה חוזית. המבקשת נכנסה, בעת הטלת העיקול, לנעלי טלעד ביחסיה עם המשיב, ועל כן בעת העיקול לא יכלה המבקשת לדרוש מן המשיב לקבל כספים שטלעד היתה עתידה לקבל לחשבונה בהמשך, תהא מהות הזכות לקבלת אותם כספים מצד ג' אשר תהא.
(ב) באשר לנוסח צו העיקול ציין בית המשפט המחוזי, כי אף אילו התיימר הצו להורות על עיקולם של כספים שאינם מצויים בחשבון, ושלטלעד לא היתה במועד העיקול זכות לקבלם, לא היה הדבר אפשרי. נאמר כי את ההודעה למחזיק - שנמסרה למשיב - הנוקטת בלשון "זכות המגיעה ו/או שתגיע", יש לפרש כזכות קיימת שזמן פרעונה הגיע, או בזכות עתידית, שהתגבשה כבר וזמן פירעונה טרם הגיע; אך במערכת היחסים בין המשיב לבין טלעד, לא היו במועד הטלת העיקול זכויות עתידיות מגובשות שניתן היה לעקלן. זאת ועוד, הודעת העיקול נוקטת בלשון הווה- כספים "הנמצאים אצל המחזיקים" ו"הנמצאים אצלכם". הוסף, כי גם אם שגה הבנק בפרשנותו, היה לו "הצדק סביר" לנהוג כפי שנהג. השופט ד"ר ורדי הוסיף, כי אף אם תינקט פרשנות מרחיבה של המושג "זכות עתידה" ותוכר תפיסתם של כספי יתרת זכות אשר יימצאו בחשבון מעת לעת, ניתן יהא לעקלם אך כל עוד צו העיקול יחול על "זכויות עתידיות"; אולם בענייננו ניתן ללמוד מלשון צו העיקול, שמדובר בכספים המוחזקים על ידי הבנק ביום מתן צו העיקול.
(3) בבקשה הנוכחית נטען, כי הזכות לקבלת כספים הנמצאים בחשבון בכל עת עומדת לבעל החשבון ולבעל העיקול הנכנס בנעליו, והריהי זכות מתמשכת; משכך מקנה העיקול המוטל למטילו זכות על כל סכום שייכנס לחשבון. הוסף, כי הטענה שסעיף 44 לחוק ההוצאה לפועל, המוסיף את חלון שלושת החודשים, אינו נכלל בתחום יישומה של תקנה 382 לתקנות סדר הדין האזרחי, שכן אין בתקנה קביעה המאמצת את כל הוראות חוק ההוצאה לפועל, ולכן הוראות החוק יחולו על ביצוע העיקול - נראית דחוקה. לטענת המבקשת יש שני שלבים בהטלת העיקול הזמני, האחד בעת הטלתו והשני לאחר מתן פסק הדין, ואילו המונח "ביצוע" אינו סובל פירוש שלפיו מדובר בשלב שלאחר מתן פסק הדין. עוד נטען, כי הכרעת בית המשפט המחוזי התעלמה, בשם האינטרס הציבורי, מן האינטרס להבטיח את זכויותיו של תובע, שעד יתם הדיון בתביעתו עלול להישאר בלא סיכוי לממש את פסק הדין בו זכה. יתרה מכך, נאמר כי הקביעה שעיקול זמני תופס רק כספים הנמצאים בחשבון במועד קבלתה של הודעת העיקול מעוררת קושי גם מבחינה מעשית: אין הבנק מנהל רישום של שעת קבלת העיקול, וכיוון שעסקים מבצעים לעיתים פעולות רבות בחשבון ביום אחד, יהא זה בלתי אפשרי לקבוע מהו הסכום המדויק שהיה בחשבון ברגע קבלת העיקול, ובכך נפתח פתח להברחת כספים שנכנסו באותו יום, בנימוק שנכנסו לאחר קבלת צו העיקול. באשר להגנת ההצדק הסביר, צוין כי מדובר במערכת יחסים בין הבנק לבין בית המשפט שהטיל את העיקול, ובמערכת יחסים זו הדרך הנאותה, מקום שיש ספק, היא לפנות לבית המשפט ולבקש הבהרת החלטתו.
(4) המשיב סומך ידיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתו עיקול זמני "לוכד" רק כספים הנמצאים במועד העיקול בחשבון המתנהל אצל הבנק המחזיק. לטענתו, עיקול זמני מהוה מחסום משפטי שמטרתו להגביל את סחירות הנכס המעוקל ויכולת השימוש בו, כדי שהנתבע לא יוכל לסכל את פרעון החוב, וכדי שהתובע יוכל לממש את פסק הדין שניתן לטובתו. במקרה כזה נכנס המעקל לנעליו של החייב במערכת היחסים שבין החייב לבין הצד השלישי, לרבות כאשר הצד השלישי הוא הבנק, ועל פי מגבלותיו. הוסף כי גם אם נצא מההנחה שלטלעד היתה זכות לקבל כספים מצדדים שלישיים על יסוד התקשרות חוזית עמם, לא היתה זו מזכה את טלעד בקבלת כסף מהמשיב במועד העיקול, שכן לא ידע, לא יכול היה לדעת ואף לא אמור היה לדעת מה מקור ההפקדות העתידיות ומתי יבוצעו. הודגש, כי עיון בהודעה למחזיק מצביע על כך שאין כל התייחסות לאפשרות שבידי המחזיק להודיע על כספים שיופקדו בעתיד בחשבונות הבנק. הוסף כי גישתו של בית המשפט המחוזי עולה בקנה אחד עם ההגנה על זכות הקניין שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; באיזון שבין זכות הנתבע לבין זכות התובע נוטה כף המאזניים לכיוונו של הנתבע, נוכח זכותו להגנה על קניינו. בנסיבות דנא, מאחר שבית המשפט קבע כי צו העיקול ניתן לפרשנות כזו שניתנה על ידי המשיב, ומאחר שהצו אינו בהיר דיו, אין המשיב יכול להיחשב כמי שהפר את צו העיקול. לבסוף נטען כי נוסח העיקול תומך בעמדת המשיב, ואף אילולא כך היה - לא היתה לכך משמעות; ומכל מקום לא נכנסו כספים לחשבונות טלעד בבנק תוך שלושה חודשים מאז הטלת העיקול.
(5) בפנינו ציין בא כוחה המלומד של המבקשת, כי יש לבחון את הדברים גם במשקפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ועוד טען, כי אין המעקלים יכולים להימצא במצב של הימור - בחירת יום פלוני לעיקול ושמעבר לו אין. ומנגד טען בא כוח המשיב, כי יש צורך להציג במקור תקנות סדר הדין האזרחי להוראות צופות פני עתיד, והדברים צריך שיהיו ברורים ונהירים, כמו בחוק ההוצאה לפועל.
רע"א 11918/05
(1) כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישו המבקשים תביעה בסך 849,356 ש"ח נגד המשיבה 2, וכן בקשה להטלת עיקול זמני. ביום 16.7.01 נתן בית המשפט צו עיקול זמני עד לסך האמור שהוקטן לימים לסך 799,356 ש"ח. ביום 19.7.01 נמסרה לבנק לאומי (להלן הבנק) הודעה למחזיק על הטלת עיקול זמני. במועד קבלת ההודעה היה חשבון המשיבה 2 בבנק ביתרת חובה. הבנק לא השיב להודעה למחזיק. ביום 28.9.01 הופקד בחשבון המשיבה 2 בבנק בסך 704,200 ונוצרה יתרת זכות בסך 582,033 ש"ח. ביום 30.9.01 העביר הבנק למשיבה 2 סך 600,000 על סמך יתרת הזכות שהיתה בחשבון. ביום 12.11.01 הגישו המבקשים תובענה נגד הבנק לאישור העיקול על סך 600,000 ש"ח. ביום 23.2.03 ניתן נגד המשיבה 2 פסק דין בהעדר הגנה, והיא חויבה לשלם למערערים סך של 684,563 ש"ח בצירוף ריבית והוצאות.
(2) בית משפט השלום סבר, כי צו עיקול זמני שניתן לפי תקנות סדר הדין האזרחי חל אך על זכויות הנמצאות אצל המחזיק במועד קבלת הצו, ולא המתווספות במשך שלושה חודשים לאחר מכן בדרך שקובע סעיף 44 לחוק ההוצאה לפועל. נומק כי תקנה 382 קובעת כי הוראות חוק ההוצאה לפועל יחולו על ביצוע עיקול זמני, ואילו ביקש המחוקק להחיל את כל הוראות ההוצאה לפועל על עיקול לפי תקנות סדר הדין האזרחי היה עושה כן מפורשות; עיקול במסגרת הוצאה לפועל מוטל לאחר שניתן פסק דין וזכות התובע כבר הוכחה; קיים הבדל ממשי בין הודעה למחזיק על צו עיקול לפי חוק ההוצאה לפועל לבין מקבילתה לעניין צו עיקול לפי החלטת בית משפט - בעוד שבהודעה למחזיק על הטלת עיקול במסגרת הליכי הוצאה לפועל מצויה מפורשות ההוראה לפיה הצו חל על נכסים שיגיעו לחייב מיום קבלת הצו ולמשך שלושה חודשים, אין הוראה דומה מצויה בהודעה למחזיק על הטלת עיקול על פי החלטת בית המשפט. כן השתכנע בית המשפט בדבר קיומו של הצדק סביר לפעילות הבנק.
(3) בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקשים, וקבע כי ההבדל בין הנוסח שבתקנות סדר הדין האזרחי לעניין עיקול זמני לבין נוסח הוראות חוק ההוצאה לפועל מלמד שבעוד התקנות מסדירות הטלת עיקול זמני על נכסי הנתבע שמצויים בידי מחזיק במועד הטלת העיקול בלבד, מסמיך חוק ההוצאה לפועל להטיל עיקול בין על זכויות המצויות אצל המחזיק במועד הטלת העיקול ובין על אלה שיגיעו בעתיד. ועם זאת, בית המשפט לא נדרש להכרעה בשאלת מהות ההבדלים בין שני סוגי העיקולים, בהשתיתו את החלטתו על קיומו של הצדק סביר: צוין כי בהתחשב בכך שנוסח ההודעה למחזיק אינו ברור דיו, וקיימות מספר דרכי פעולה אפשריות, אין לבוא אל הבנק בטענה על כך שבחר ללכת באחת מהן; הבנק ביסס תשתית עובדתית מספקת להוכחת הצדק סביר לפעולתו, והוא לא התרשל או הפר חובה.
(4) בבקשה שבתיק זה נטען, כי ענייננו בשאלת פרשנות חוק ותקנות בעלת השלכה ישירה ויומיומית באשר להיקף זכותו של נושה ובאשר לחובותיהם של מחזיקים. לטענת המבקשים לא ביסס הבנק תשתית עובדתית מספקת להוכחת הצדק סביר; כך בין היתר, לא הגיש כל תצהיר מטעם בנק אחר כדי להראות שבנקים נוספים נוהגים כך, ועל כן יש להסיק כי בנקים אחרים היו נוהגים באורח שונה. כן נטען כי שגה בית המשפט בקביעתו, על בסיס תצהירה של עובדת הבנק, כי זו עמדה בנטל הראיה להוכחת טענת ההגנה; יתרה מכך, נטען כי "הצדק סביר" אינו קיים נוכח פעולתו הרשלנית של הבנק באופן קבלת ההחלטה ומחדלו לפנות אל בית המשפט. כן נטען, כי היה מקום ליתן משקל לכך שהמדובר בזכות עתידית ודאית (לקבל החזרי מס הכנסה) אשר התגבשה עובר למועד הטלת צו העיקול, וניתן היה לעקל את הכספים במועד בו ניתן צו העיקול הזמני. לשיטת המבקשים תקנה 382 מחילה את כלל ההוראות בדבר עיקול לפי חוק ההוצאה לפועל ולענייננו סעיף 44, שכן משך תחולתו של צו עיקול החל על נכסים המגיעים למחזיק למשך שלושה חודשים, נוגע ל"ביצוע" צו העיקול; פרשנות אחרת אינה מתיישבת - כך נטען - עם לשון התקנה ועם תכליתו של העיקול הזמני ומייתרת את תקנה 382; זאת ועוד, על פי פרשנותו של בית משפט השלום ובעקבותיו של בית המשפט המחוזי, תובע המעוניין להבטיח את ביצוע פסק הדין שיינתן בתובענה שהגיש יהיה חייב להגיש מדי יום בקשה חדשה לעיקול זמני. לבסוף צוין, כי גם לשון ההודעה למחזיק וצו העיקול מורה במפורש על הטלת עיקול על כספים אשר יגיעו בעתיד לידי המחזיק, ואין מקום להבחנה שערך בית המשפט המחוזי בין כספים וזכויות שידוע למחזיק ביום קבלת ההודעה כי הם אמורים להגיע לידיו, כאלה שלא ידוע למחזיק כי יגיעו לידיו.
(5) לטענת הבנק אין מקום לרשות ערעור. העיקול הזמני מוסדר בתקנה 374 (ב) אשר לשונה לשון הווה, ואין בה התייחסות לנכסים אשר יגיעו לחזקת המחזיק לאחר הטלת העיקול. לא זו אף זו, הבנק לא ידע על החזר המס אשר צפוי להתקבל בחשבון. שוב -מלשון תקנה 382 נלמד, כך נאמר, כי הכוונה היתה להחיל את חוק ההוצאה לפועל רק ביחס לביצועו של עיקול זמני ולא ביחס להיקף חלותו. הבחנה בין עיקול זמני לבין עיקול במסגרת הוצאה לפועל מתיישבת גם עם הגנת הקניין; ולחלופין, אף אם יש להחיל את כל הוראות ההוצאה לפועל בדבר עיקולים על עיקולים זמניים, הסעיף הרלוונטי הוא סעיף 45א לחוק הדן בהודעת עיקול לצד שלישי שהוא תאגיד בנקאי. זאת ועוד, אף נוסח ההודעה למחזיק מעיד - כך נטען - כי הצו תקף למועד הטלתו בלבד, ומלשון ההודעה למחזיק ניתן ללמוד שהעיקול אינו חל כלל במקרה דנן, בו חשבון העו"ש של המשיבה 2 מצוי ביתרת חובה ביום הטלת העיקול; זאת - שכן בהודעה למחזיק צוין מפורשות כי העיקול חל על חשבונות ו/או כספים, למעט חשבונות עו"ש וחח"ד ביתרת חובה. לחלופין נטען, כי אף אם ייקבע שיש להחיל את הוראות חוק ההוצאה לפועל בנוגע לעיקולים זמניים בכללותם, עומדת למשיב הגנת "הצדק סביר".
(6) בפנינו טענה באת כוחם של המבקשים, אף היא על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, כי אין סיבה שלא לשמור על זכויות החייב, על-ידי מתן אפשרות עיקול שאינו מצומצם. בא כוח המשיבים בבקשה זו טען, כי ההבחנה בין תקנות סדר הדין האזרחי לחוק ההוצאה לפועל עוגנה בע"א 1167/01 עיריית ראשון לציון נ' בנק הפועלים (טרם פורסם) (להלן ענין עירית ראשון לציון).
דיון
ג. (1) אציע לחברי להיעתר לבקשות, לדון בהן כאילו ניתנה רשות ערעור והוגשו ערעורים על פי הרשות שניתנה - אך בסופו של יום לא להיעתר לערעורים.
(2) ביסוד הערעורים שבפנינו, כאמור, שאלה משפטית אחת, שנוסחה מעלה. המבקשים-המערערים חפצים להחיל על עיקול זמני הסדר דומה להסדר הקבוע בסעיף 44 לחוק ההוצאה לפועל, ואילו עמדת המשיבים נסמכת הן על השוני שבין הוראת סעיף 44 להוראה המקבילה בתקנות סדר הדין האזרחי (כיום תקנה 374, בעבר - תקנה 360), והן על הבחנות שבמהות.