1. 1. מבוקשם של התובעים היה, לטוס מארצות הברית לישראל, דרך פריז, ביום 24.10.05 ולהגיע ארצה ביום 25.10.05.
2. 2. התביעה הוגשה נגד הנתבעת - אייר פראנס ישראל, ממנה רכשו התובעים את כרטיסי הטיסה. מאוחר יותר, התברר לתובעים, כי הנתבעת, נעזרה בשירותי צד ג' - חברת דלתא לצורך הטיסה.
3. 3. לטענת התובעים הנתבעת, נהגה ברשלנות וביחס לא נאות כלפיהם, בטיפול בהבאתם ארצה. זאת לנוכח, איחור ניכר בהגעתם ארצה, קרי: רק ביום 27.10.05 (להלן -"האיחור בטיסה") ובגין איחור נוסף, בהגעת הכבודה שלהם ארצה, רק ביום 29.10.05 (להלן - "האיחור בהגעה").
4. 4. מלבד אובדן הזמן בשל האיחור בטיסה, נאלצו התובעים, לטוס בשתי טיסות מיותרות, מעבר לאלה המתוכננות. כמו כן נטען על ידם, כי נגרמה להם אי נוחות בהיותם, בטלטוליהם בין המדינות, ללא חפצים אישיים, להם נזקקו בדרך.
5. 5. יוער, כי בפרוטוקול, נרשמה אולימפיק איירליינס, כצד ג'1 וחברת דלתא איירליינס, כצד ג'2, שלא עפ"י מיספורם, בכתבי בי-דין. בהתאם לכך, נהגתי בפסק הדין תוך ציון שם בעל הדין. כמו כן, חברת ק.ל.מ. נרשמה בטעות, בכותרת הפרוטוקול, כצד ג' וד' .
6. 6. שלבי הנסיעה היו כדלהלן:
א. א. ביום 24.10.05, בשעה 19:50, היתה מתוכננת טיסה מניו יורק לפריז. טיסה זו עוכבה בשעה ו-29 דקות, בשל תקלה כלשהי במטוס של צד ג' - דלתא.
ב. ב. התובעים הגיעו לפריז, באיחור של כשעה וחצי. לפיכך, החמיצו התובעים את הטיסה של הנתבעת, מפריז לישראל. בנסיבות אלו, הם הועברו לבית מלון לצורך לינה.
ג. ג. הנתבעת, אייר פרנס, שלחה את התובעים, ביום 26.10.05, בטיסה לאמסטרדם, כטיסת קישור על מנת לטוס משם, בטיסת אל-על, לישראל. טיסת אל-על, תוכננה להמריא, בשעות הבוקר המאוחרות מאמסטרדם, ביום 26.10.05.
ד. ד. למרות זאת, לא הובטחו לתובעים מקומות בטיסת אל-על לישראל והם הגיעו לריק, לאמסטרדם.
ה. ה. הנתבעת, הזמינה לתובעים טיסה באמצעות צד ד', חברת ק.ל.מ. לאתונה, ביום 26.10.05, בשעות הערב.
ו. ו. בהגיע התובעים לאתונה, הוסדרה להם טיסה מאתונה לישראל, ביום 27.10.05, באמצעות צד ג' - אולימפיק אייר ליינס.
ז. ז. התובעים נחתו בישראל, בשעה 3 לפנות בוקר ביום 27.10.05.
ח. ח. ביני לביני, לא עלה בידי התובעים לקבל את הכבודה שלהם, או חלק ממנה עד ליום 29.10.05.
7. 7. הנתבעת 2 טענה, כי צד ג' - חברת דלתא, הוא המקור לעיכוב בשל התקלה, במטוס שלו. לפיכך יש להטיל עליו את האחריות, הגם שלטענת הנתבעת, עומדים לה ולצדדים השלישיים, הגנת חוק התובלה האווירית, התש"מ-1980 (להלן - "החוק"). החוק, אימץ את הוראות אמנת ורשה, בנוגע לתובלה אווירית בינלאומית. בפרט, את הגנת סעיף 20(1) לאמנה, לפיה אין לפצות את הנוסעים, היכן שחברת התעופה, נקטה באמצעים למניעת נזק לתובעים והתקלה לא היתה בשליטתה.
8. 8. הנתבעת הוסיפה וטענה, כי היא דאגה לתובעים, משהוברר כי אין להם מקומות בטיסת אל על והעבירה אותם לאתונה ומשם לישראל.
9. 9. לעניין הכבודה טענה הנתבעת, כי אין לה שליטה על הכבודה אשר מנותבת לפי הטיסות של הנוסעים. על כן, לא ניתן היה לעצור את הכבודה, לאחר שזו נותבה לפריז ואין לנתבעת שליטה על העברתה לצד ג', האחראי לעיכוב, בהעברתה לישראל.
דיון:
10. 10. לאחר ששמעתי את עדות התובעים ואת עדויות צד ג', אני קובעת כי האיחור ביציאת טיסת דלתא מניו יורק לפריז, מוגן על ידי הוראות החוק. המדובר בתקלה לא צפויה, שטופלה בטווח זמן סביר. אילולא בוצעה ההזמנה על ידי הנתבעת, בטיסות קישור סמוכות, בין הנחיתה בפריז, להמראה לישראל, לא היה בעיכוב של צד ג' משום עיכוב חריג המצדיק תשלום פיצויים. גם התובעים, ידעו על טווח הזמנים הצפוף ואין להם להלין על האיחור של צד ג', אשר יכול שיקרה. למקרים, כגון העיכוב שבפני, נועדה הגנת החוק ואין התובעים זכאים לפיצוי בגין האיחור דנן. התרשמתי, כי צד ג' - דלתא, טיפל במהירות בטיפול בתקלה ועל כן, נוצר איחור לא ארוך בהמראתו לפריז.