1. הנאשם הורשע על-פי הודאתו בגניבת קטין.
2. אלה הן עובדות כתב האישום המתוקן, שבהן הודה הנאשם בהסדר טיעון: הנאשם ואשתו לשעבר, גרושים מזה כ-7 שנים ולהם בן (להלן - א') כבן 9. בהסכם הגירושין שבין הנאשם לגרושתו, הסכם שקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני האזורי בירושלים ביום 29.11.99, נקבע כי א' יהיה בחזקת אמו וכי אביו יהיה זכאי לביקורים מחוץ למקום מגורי האם, בימים ובשעות שיתואמו בין ההורים.
ביום 21.5.06 בשעת בוקר, הגיע הנאשם לתלמוד תורה "דברות משה" ברחוב הפלאה 10 בשכונת הר-נוף בירושלים, שם לומד א', וביקש מאת מנהל בית הספר לפגוש את בנו. בשלב מסוים יצא הנאשם עם בנו ועזב את המקום. הנאשם החזיק בבנו בניגוד לפסק הדין הנ"ל במקומות שונים, מאמצי המשטרה לאתר את השניים עלו בתוהו, עד שביום 10.7.06 נעצר הנאשם ועמו בנו א'.
3. ב"כ הצדדים טענו בנחישות, בשקדנות וברגישות לעניין העונש. ב"כ המאשימה ביקש לגזור על הנאשם עונש של מאסר בפועל לתקופה ממושכת; ב"כ הנאשם ביקש להימנע ממאסר ולהסתפק בעונש קל, במבט צופה פני עתיד.
4. מחד גיסא, ראוי הנאשם להחמרה בעונש, על אשר עולל לבנו. חרדות ופחדים רודפים את א' ולפי המתואר בתסקיר שרות המבחן, הוא חושש פן ייחטף בשנית ויורחק מסביבתו המשפחתית, החברתית והחינוכית. מצבו הרגשי קשה ביותר. המעשה שעשה הנאשם פגע בחוסן הנפשי של בנו, וקיים חשש לגבי העתיד לבוא. העונש צריך לבטא את הסלידה מן המעשה, ולהוות גמול הולם. לדאבוננו, אלפי הורים שדרכיהם נפרדו, שרויים במחלוקות וסכסוכים לגבי החזקת ילדיהם. אין ניתן להתייחס בסלחנות ל'גניבת קטין' כדרך שעשה הנאשם, גם על מנת להרתיע אותו-עצמו ורבים אחרים שכמותו. אין להשלים עם מצב שילד ישמש כלי משחק או קלף מיקוח בידי הוריו, ולא כל שכן, שייעקר ממקומו בעטיה של מחלוקת על תנאי החזקתו. עם כל חשיבותה - הטבעית והחוקתית - של זכות ההורות של הנאשם, שעליה ידובר עוד בהמשך, לא קמה לו זכות 'לגנוב' את ילדו, לעקור אותו מסביבתו ולגרום לו נזק נפשי והתפתחותי. בכגון דא, השיקול המרכזי צריך להיות טובתו של הילד, חירותו, בריאותו הגופנית וחוסנו הנפשי. כל שאר השיקולים, ככלל, הריהם טפלים לעיקר זה.
5. הלכה למעשה, ירד הנאשם למחתרת עם בנו, ועבר איתו ממקום למקום במשך 47 ימים, כשאף אחד מבני המשפחה לא ידע היכן השניים. לבד מן הנזק לבן, לאם ולסביבה הקרובה, גרם הנאשם נזק כספי אדיר לקופת הציבור. מדי יום שלחה המשטרה ניידות סיור לחפש אחרי הנאשם, נעשו איכונים והוצאו פלטי שיחות טלפון כחלק מן המאמץ החקירתי. המשטרה פרסמה את סיפור המעשה בתקשורת ופנתה לרבנים ולארגונים בקהילה החרדית כדי שיסייעו באיתור הנאשם ובנו א'. הופעלה יחידה משטרתית מיוחדת ונעשה שימוש באמצעים שעלותם רבה. כוח אדם רב ורבבות שקלים הושקעו במשימה. לא מיוזמתו החזיר הנאשם לבסוף את א', אלא רק בעקבות תפיסתו על-ידי המשטרה.
6. הנה כי כן, נזק נפשי לבן, נזק ממוני לאוצר המדינה, ושיקולי גמול והרתעה, תומכים בעמדת ב"כ המאשימה שביקש כאמור להטיל על הנאשם עונש של מאסר לתקופה ממושכת.
7. מאידך גיסא, זכור נזכור כי אהבת אב לבנו הריהי חוק טבע. הנאשם לא חשב להרע לבנו, אלא להיטיב עמו. באמת ובתמים סבר הנאשם, כי מצבו של בנו אצל האם הורע. קשר בין אב לבן איננו יציר המשפט. הקשר הוא חזק, חוצה ימים וארצות, ואיננו מוגבל לזמן, למקום, לדת או לחברה. מי שאמר והיה העולם טבע בנו את הקשר הזה בעת בריאת העולם.
8. לא בכדי נקלע הנאשם למערבולת רגשית קשה וממושכת. הריהו כבן 50 שנה, שירת בצבא, העמיד תלמידים הרבה, עשה מעשי צדקה וחסד, מעולם לא הסתבך בפלילים, עד שאהבתו לבנו יחידו הכריעה אותו.
שנים ארוכות ניסו הנאשם וגרושתו להביא ילדים לעולם, ולא עלתה בידיהם. לאחר טיפולים רפואיים - מאלה שמתישים את הגוף ואת הנפש - בא א' לעולם בשנת 1998. כעבור שנה, גבה הר בין הנאשם ואשתו, והם התגרשו. במשך כ-5 שנים שלאחר הגרושין, התקיימה מערכת יחסים סבירה, הנאשם לקח את בנו אליו באופן רציף, גם נסע איתו לחו"ל, לימדו תורה, גם בחגים ובחופשות שהו בצוותא, והדברים נעשו בשיתוף פעולה עם האם ואף לשביעות רצונה.
9. המשבר החל עם נישואיה של האם. בעלה 'מתנגד', הנאשם 'חסיד', אולי מטעם זה - לבטח היו נוספים - לא נמצאה עוד שפה משותפת בין הנאשם לגרושתו. במקום הסדרי-הראיה הבלתי-פורמליים, נקבעו בבית הדין הרבני הסדרים פורמליים נוקשים. הנאשם, מושפל וכואב, נאלץ לפגוש את בנו במרכז קשר בנוכחות עובדת סוציאלית. אף-על-פי-כן, כיבד הנאשם את ההסדר, בעוד גרושתו ניתקה את הקשר עם מרכז הקשר - כמתואר בתסקיר שרות המבחן - וחודשים ארוכים לא ניתן היה לאתרה. לכשנמצאה, בחודש פברואר 2006, התקיים עמה מפגש ולאחריו הודיעה כי היא עוברת להתגורר בחו"ל עם בנה, בשם בדוי. כששבה לאחר מספר חודשים התברר כי התגוררה כל אותה עת עם בנה בבני ברק. בפועל, שנה ארוכה מנעה האם מן הנאשם לפגוש את בנו, הגם שלא נמנעה מלבקש בבית הדין הרבני להגדיל את סכום המזונות שמשלם לה הנאשם (מ-500 ש"ח ל-1,800 ש"ח); מבוקשה ניתן לה.
10. הנאשם, כמתואר על-ידי אחותו, לא ידע את נפשו מרוב צער, פנה לעובדת הסוציאלית, לפקידת הסעד, לבית הדין הרבני, והגורמים הממסדיים הודיעוהו שגרושתו עזבה את הארץ בזהות בדויה. הנאשם נואש מן הממסד וכשנודע לו שבנו נמצא בירושלים, הלך ועשה את המעשה הפלילי שבגינו הורשע. לדבריו, בנו א' נכרך אחריו, הוא התכוון לחבקו ולאהבו, לקח אותו לכותל המערבי, וכך נתגלגלו להם העניינים. בדיעבד העידו עדים על כך שבעת שהותו עם אביו, לא נראה א' מפוחד, אלא בריא, שמח ולבושו מסודר. לדברי הנאשם, רצה להחזיר את בנו לאמו, אך הבן לא רצה. אינני יודע אם כך הם פני הדברים כהווייתם, אך נאמנים עליי דברי ב"כ הנאשם, כי בלוקחו את בנו לקברי צדיקים, לתפילה, בלומדו עמו תורה, ביקש הנאשם לטעום מטעם בנו שנמנע ממנו במשך שנה.
11. ב"כ הנאשם טען במידה לא מבוטלת של צדק על הנוקשות שבטיפול האכיפתי בנאשם, אל מול הרפיון ביחסן של הרשויות כלפי האם. אכן, טעמה של הפלייה הוא טעם מר. הפלייה פוגעת בצדק. ב"כ המאשימה ציין אומנם כי בפרקליטות שוקלים גם את העמדתה לדין של האם, היא נחקרה באזהרה, אך מסתבר כי יש קשיים ראייתיים בדבר הזה, מכיוון שאחד משני הצווים של בית הדין הרבני נחתם על-ידי שני דיינים בלבד.
גבי דידי, יהא הדבר כאשר יהא, אין זה מן המידה למצות עם הנאשם את מלוא חומרת הדין, כשגרושתו משוחררת מאימת הדין.
12. במסגרת הליכי החקירה והמשפט, שהה הנאשם שלושה שבועות במעצר מאחורי סורג ובריח. בהמשך שהה למעלה משנה ב'מעצר בית' בפתח תקוה, באיזוק אלקטרוני ובתנאים מגבילים, וכיום הוא נתון ב'מעצר עיר' בצפת. בשעתו לימד תורה. לעת הזאת, עזבוהו תלמידיו. פרנסה אין, ובדרך לא דרך משלם הנאשם לגרושתו מזונות בסך של 1,800 ש"ח מדי חודש. והנורא מכל, גרושתו ניתקה כל קשר, ומזה שנתיים לא זכה הנאשם למפגש, אף לא לשיחת טלפון, עם בנו-יחידו.
13. ב"כ הנאשם ביקש שלא לייחס משקל רב לדיווח בתסקיר שרות המבחן על פחדיו של א', כי יתכן שמקורם של הדברים באם, שנטעה אותם בבנה.
לפי התרשמותי, על סמך עדויות שבאו בפניי, לפני הודאת הנאשם בהסדר הטיעון ולאחריו, עדותו-שלו, עדות גרושתו, עדות אחותו, עדי אופי, הודעות מתיק המשטרה, כתבי-בי-דין מתיק בית הדין הרבני, מכתבי המלצה ותכתובות עם רשויות הרווחה, בהתבסס על כל אלה, דומני כי קצינת המבחן החמירה קמעא עם הנאשם, ביחסה את מצבו הרגשי הקשה של א' לגנבתו בידי אביו. מבלי לגרוע מחומרתה של הגנבה ומנזקים שגרמה לנפשו הנהלאה של א', הרי שאין להתעלם מן הרקע הקודם, הליכי הגירושין, נישואיה של האם מחדש, החיכוכים שבין ההורים, ומניעת המפגש של א' עם אביו באמצעות תחבולות מצד אמו. כל אלה לבטח 'תרמו' את חלקם למצוקה שבה שרוי א' ואין זה מן המידה לפקוד את מצבו הרגשי של א' רק על עוונו של אביו. עבירת גניבת הקטין שבה הורשע הנאשם, חמורה ככל שתהיה, אינה אלא ציון-דרך אחד בדרך החתחתים שעבר א' במשך השנים.
14. הנאשם הביע צער על פגיעה שגרם לבנו וחרטה על המעשה שעשה. אני מאמין אמנם שהדברים נאמרו בכנות, אך עודני מוטרד מגישתו הנוקשה והבוטחת של הנאשם. בד בבד עם היותו איש תורה נבון והגון, התרשמתי - בעצמי ובאמצעות תסקיר שרות המבחן - כי הנאשם מתקשה לבחון את הבעייתיות שבהתנהגותו-שלו. הוא הסכים אמנם לקשר טיפולי עם שרות המבחן, אך את הביטוי לכך נתן מן השפה ולחוץ. שרות המבחן התרשם כי הנאשם אינו בשל להשתלב בתהליך טיפולי ואין בו נכונות לבחון באופן מעמיק את התנהגותו. אכן, לפי אישיותו, חוששני כי דברים שכתבתי בגזר דין זה על התנהגותה של גרושתו, יביאו את הנאשם להמשיך בדרכו הבוטחת, להטיל את מלוא האחריות על זולתו, ולא להכיר בחלקים בעייתיים גם באישיותו-שלו שמחייבים טיפול. אדגיש אפוא למען הסר ספק, כי אין בכל השיקולים לקולא דלעיל, ולא בהתנהלותה העקלקלה של האם, כדי לפטור את הנאשם מאחריות ומעונש על המעשה שעשה, ומן הצורך בהכרה בחולשותיו ובטיפול בהן.
15. שני תקדימים בלבד נמצאו לנו בהרשעתם של נאשמים בעברה של 'גנבת קטין':