סירוב בית חולים לטפל ביולדת מהווה רשלנות רפואית

(בנושא האחריות)

האם סירוב בית חולים לטפל בחולה מהווה רשלנות רפואית? האם יש קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לתובעת לבין הסירוב לקבלת אמה של התובעת לבית החולים עת כרעה ללדת? אלה השאלות העיקריות המתעוררות בתביעה זו.

רקע כללי

1.                 1.                 התובעת 1 הינה קטינה שנולדה לתובעים 2 ו-3 בבית החולים מוקאסד בירושלים (להלן: "התובעת").

נתבע 1 הוא בית החולים (להלן: " הסהר האדום" או " נתבע 1") אליו הגיעה אם התובעת ולא התקבלה ללידה, ומשם פנתה לביה"ח מוקאסד.

נתבע 2 הינו הרופא שביצע את מעקב ההריון באם התובעת (להלן: " אם התובעת" או " תובעת 2").

ההריון נשוא תביעה זו היה הריונה הראשון של התובעת 2. מעקב ההריון נשוא התביעה בוצע אצל הנתבע 2 במרפאתו הפרטית במזרח ירושלים, ואובחן כהריון רב עוברים - הריון של תאומים.

בהגיע התובעת 2 לשבוע ה- 23 להריונה, אובחן אצלה כי קיים פער בגדילת עובר אחד לעומת משנהו. בביקורה האחרון של התובעת 2 אצל הנתבע 2, ביום 4.5.1996, בשבוע ה-32 להריונה, צייד אותה הנתבע 2 במכתב הפנייה אל בית החולים "הסהר האדום", בו ציין כי עליה לפנות לבית חולים זה בכל מקרה בו תחוש בכאבים ו/או צירים וכן בכל בעיה שתתעורר בהריון. עוד הורה לה הנתבע 2 כי בבואה אל בית החולים עליה להציג את מכתבו, ולבקש שייקראו לו מייד עם בואה לשם.

ביום 24.5.96, בהיותה בשבוע ה-35 להריונה, חשה התובעת 2 בירידת מי השפיר ובכאבים ופנתה לבית החולים, לפי הוראתו של הנתבע 2, כשהיא מלווה בבעלה - התובע 3 ואמו.

טיעוני התובעים

2.         התובעת 2 טוענת כי בית החולים סרב לקבלה, על אף שהיא ובני משפחתה הראו לאחות או מיילדת בבית החולים את מכתבו של הנתבע 2, וציינו בפניה כי מי השפיר ירדו.

האחות (או מיילדת), שנכחה במקום, סירבה לבדוק את התובעת 2 ואף לא קראה לרופא לצורך ייעוץ, על אף הסברי בני משפחתה על נסיבות בואם לבית החולים. האחות הפנתה את התובעת 2 ובני משפחתה לבית החולים "מוקאסד", תוך שהיא מציינת בפניהם כי בית החולים "הסהר האדום" אינו ערוך ללידת תאומים וכי הנתבע 2 שוהה בחו"ל, זאת חלף הפנייתה לרופא מחליף, או קריאה לרופא תורן.

התובעת 2 שולחה מבית החולים "הסהר האדום", לפנות בוקר [סמוך לשעה 04:55] בלא שקיבלה טיפול כלשהו וללא שנעשתה אבחנה, ונתקבלה בבית החולים "מוקאסד" כשהיא בתהליך לידה, לאחר צניחת חבל הטבור.

3.         בדיקה מיילדותית שעברה האם, בעת קבלתה בבית החולים מוקאסד, העלתה כי התאומה הראשונה הינה במצג עכוז, קיימת ירידת מי שפיר, צוואר הרחם פתוח ל-8  ס"מ, ובחבל הטבור השמוט בנרתיק קיים דופק איטי [בריקרדיה]. בדיקת על-קול [אולטראסאונד] (להלן: U.S) שבוצעה, העלתה כי העובר הראשון מצוי בתנוחת עכוז ושרוי במצוקה עוברית קשה ואילו לבו של השני, אינו פועם. מצוקתו העוברית של התאום הראשון אושרה אף בניטור פעילות לב העובר.

בשעה 05:15 חולצה התאומה הראשונה, התובעת 1, בניתוח קיסרי במצב של תשניק [אספיקציה] קשה ביותר, והיא סובלת משיתוק מוחין ופיגור שכלי קשה (P.C). לאחר דקה חולצה גם התאומה השנייה במצג ראש ללא רוח חיים, במשקל של 1,400  גרמים.

4.         כן טוענים התובעים כי שהו בבית החולים הסהר האדום, כ 30-35 דקות. אשר למכתב שמסר נתבע 2 לאם, אותו מסרה בבית החולים, טוענים התובעים כי המכתב הועלם בשלב מאוחר יותר, שהרי המומחה מטעם הנתבעים מציין כי ראה אותו.

עוד טוענים התובעים כי אין מחלוקת כי כל הריון תאומים מהווה הריון עם סיכון גבוה. כך היה גם במקרה דנן, בהתחשב בכך שמדובר בלידה ראשונה, פער בגדילה בין שני התאומים ומצבם של העוברים ברחם, כמפורט בחוות הדעת מטעמם (ד"ר וייס) ואף בחוות הדעת מטעם הנתבעים (פרופ' שנקר).

כן טוענים התובעים כי הנתבעים לא נהגו כפי שצריך לנהוג בהריון כזה, וכתוצאה מרשלנותם נגרמה לתובעת  נכות בשיעור 100%,  ולכך שהעובר התאום מת בלידה.

לגרסת התובעים אין כל מחלוקת אמיתית בעניין החבות, באשר הוכח כי התובעת קיבלה מכתב הפנייה מהנתבע 2 ללידה בבית החולים הסהר האדום. כמו כן, לגרסת התובעים, הם הגיעו בית החולים הסהר האדום ביום 24.5.96 בתהליך לידה, ולאחר שנדחתה על ידי הצוות הרפואי שם, פנתה לבי"ח מוקאסד, שם לבסוף ילדה.