חב' ברקי היא הבעלים הבלעדי של זכויות היוצרים ב"יומני גבע"

א.        תיאור ההליך ורקע עובדתי

1.         בפניי תובענה שהגישה התובעת, חברת ברקי פטה המפריז (ישראל) בע"מ (להלן גם: " ברקי") כנגד הנתבעים, בגין הפרת זכויות יוצרים הנתונות לה, לטענתה, ביומני החדשות ששודרו בבתי הקולנוע בישראל בשנים שקדמו להקמת הטלויזיה הישראלית, והידועים בשם "יומני גבע" (להלן: " יומני גבע" או " היומנים").

במסגרת התובענה עותרת התובעת לסעדים הצהרתיים ולצוי עשה, לפיהם התובעת הינה הבעלים של היומנים; הנתבעים אינם רשאים להחזיק, להשתמש או לעשות כל דיספוזיציה ביומנים; על הנתבעים להשיב לתובעת את כל הכספים שהתקבלו מן השימוש ביומנים או מעיסקאות שנעשו בהם, ולחלופין עליהם לשלם את הפיצוי הקבוע בחוק בגין הפרת זכות היוצרים ביומנים. כמו כן עותרת התובעת למתן צו המורה על מכירת היומנים בהתאם למנגנון שיקבע בית המשפט, ולחלופין תשלום שוויים על ידי הנתבעים, וכן צו למתן חשבונות נגד הנתבעים לגבי כל רווח שהפיקו מהיומנים.

2.         התובעת הינה חברה פרטית אשר נוסדה לשם הקמת מעבדות סרטים, אולפני קול, וכן ייצור סרטים, עריכתם והפקתם. נתבעות 2-3 הן חברות פרטיות, אשר עיסוקן אף הוא בתעשיית הקולנוע והטלויזיה בישראל (הנתבעות 2-3 תקראנה להלן יחדיו גם: " אולפני הרצליה"). נתבעת 1 הוקמה בשנת 1978 על ידי התובעת ואולפני הרצליה. עיקר עיסוקה של נתבעת 1 הוא בהפקת שידורי טלויזיה בישראל, מתן שירותי אולפן, שידור ועריכה, השכרת ציוד טלויזיה ושירותים שונים. נתבעת 4 הינה חברה פרטית ובעלת מניות בנתבעת 1. נתבע 5, מר עמירם גניגר, הינו יו"ר מועצת המנהלים של נתבעת 1 (להלן: "גניגר"), ונתבעים 6-7 הינם דירקטורים בנתבעת 1.

3.         בשנת 1967 רכשה התובעת את "אולפני גבע" מעזבונו של מר מרדכי נבון ז"ל. במסגרת זו רכשה התובעת גם את הזכויות בכ- 500 יומנים שהופקו על ידי מר נבון בשנים 1950-1970, שהם "יומני גבע" נשוא התביעה (ראה מסמך ההפקדה של היומנים באוניברסיטה העברית שצורף כנספח יא' לתצהירו של מר שני). עובדה זו איננה שנויה במחלוקת (ראה סעיף 14 לקמן).

4.         בשנת 1976 הפקידה התובעת את היומנים בארכיב הסרטים ליהדות בת זמננו ע"ש אברהם פ. רד, שנודע לימים כ"ארכיון שפילברג", הנמצא בבעלות האוניברסיטה העברית בירושלים (להלן, בהתאמה: " ארכיון שפילברג" או " הארכיון" ו-" האוניברסיטה"). לצורך כך נכרת הסכם בין התובעת לבין הארכיון (נספח ב' לתצהיר מר יצחק (איז'ו) שני, מנהלה של ברקי והמצהיר העיקרי מטעמה - להלן: " שני"), בו נקבע במפורש כי "זכויות הבעלות  וזכויות אחרות ביומנים" נותרות בידי התובעת (סעיף 11). מן ההסכם עולה כי סוכם שהתובעת תפקיד בארכיון את עותקי היומנים ("הפוזיטיבים"), ותמשיך לשמור בידיה את המקור ("הנגטיבים"), אלא אם כן יש שני עותקים מן הנגטיבים (סעיפים 2 ו- 8). אך בפועל, כפי שיבואר בהמשך, נראה שגם הנגטיבים של היומנים הופקדו בידי הארכיון. הרקע לכריתת ההסכם הנ"ל בין התובעת לבין הארכיון מפורט בתצהירו של מר נתן גרוס, שהיה מנהל הארכיון באותן שנים. הוא מציין בתצהירו כי על פי הערכת הארכיב, שווי "חומר הגלם בלבד של יומני גבע" (קרי: הסרטים עצמם, להבדיל מזכויות היוצרים בהם) הוערך באותה עת בסכום של 250,000 ל"י, שהיוו סכום גבוה מאוד באותה עת. נתון זה מופיע בדו"ח הארכיב לשנים 1976-1977 שצורף כנספח ג' לתצהיר גרוס.

  5.        בשנת 1978 ביקשו התובעת והנתבעות 2-3 לאחד כוחות, על מנת לייעל ולהוזיל את פעילותן. לשם כך החליטו להקים חברה משותפת אשר במסגרתה יפעלו. כך הוקמה הנתבעת 1 (להלן גם: " האולפנים המאוחדים"). לצורך הקמת החברה חתמו ביום 26.11.78 התובעת מצד אחד, והנתבעות 2-3 מצד שני, על מסמך שכותרתו "זכרון דברים" (להלן: " הסכם היסוד"). על הסכם היסוד חתומים, מטעם ברקי, מר יצחק שני ומר יוסף דיאמנט, ומטעם אולפני הרצליה חתומים גב' מרים שפילמן (הנתבעת 7) ומר עמוס ברנדשטטר. על פי הסכם היסוד, החזיקה התובעת ב- 30% ממניות האולפנים המאוחדים, ובכשליש מן הכוח למנות חברי הנהלה וחברי מועצת מנהלים, ואילו אולפני הרצליה החזיקו ב- 70% מן הזכויות האמורות (סעיף 5 להסכם). ההסכם נעשה לתקופת נסיון של שבע שנים, אך נמשך גם לאחריה, וחלקה של התובעת באולפנים המאוחדים הוגדל ל- 37.5% (שני בעמ' 7-8, 13).

6.         במבוא להסכם היסוד של "החברה המאוחדת" (הנתבעת 1), נקבע כי מטרת שיתוף הפעולה בין הצדדים הינה: " לייעל העבודה, להוזיל מחירים ולהגיע להתקדמות בשטח הטכנולוגיה וזאת ע"י הקמת חברה משותפת אשר תפעיל באופן מרוכז וראציונלי את אמצעי הייצור...". עוד נקבע בהסכם כי: " החל מיום 30.8.78 ועד ליום 1.9.85 מותר יהיה רק לחברה המאוחדת ... להשתמש במבנים ובציוד של האולפנים ושל ברקי..." (סעיף 16 להסכם). כך אף נקבע כי: " החברה המאוחדת תרכוש מבעלי מניותיה את מלאי חומרי הגלם שלהם שאינם מלאי מת ואת חלקי החילוף שבידיהם במידה והם דרושים" (סעיף 18(ב) להסכם). עוד נקבע בסעיף 18(ב) להסכם כי ביום 30.8.78 תערך ספירת מלאי של " חלקי החילוף וחומרי הגלם", אשר ירכשו על ידי הנתבעת 1 תמורת הסך של 1 מליון ל"י, וסכומים נוספים ישולמו בהמשך עבור "חומרי גלם" נוספים. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה האם בהשתמשם במונח " חומרי גלם" התכוונו הצדדים גם לזכויות ביומנים, כך שיש לראותן כחלק מן הרכוש שהעבירה התובעת לנתבעת 1 על-פי הסכם היסוד.

7.         מהוראות ההסכם משנת 1976 שבין הארכיון לבין התובעת, עולה בבירור כי הנגטיבים של היומנים היו אמורים להיוותר בידי התובעת (פרט למקרה בו היו קיימים שני נגטיבים). אך שאלת החזקה והבעלות בנגטיבים לאחר הסכם היסוד והקמת האולפנים המאוחדים בשנת 1978, נותרה מעורפלת. ב"כ הארכיון הודיעה לתובעת בשנת 2002, כי בשנת 1990 העבירה את היומנים לנתבעת 1, והותירה בידיה רק עותקים לצפיה, ומכאן עולה לכאורה כי המקור של היומנים היה בידיה (נספח יב' לתצהיר שני). נראה כי בשנים שלאחר כריתת הסכם היסוד הוחזקו היומנים תקופות שונות במתקני הנתבעת 1, כמו גם בארכיון שפילברג. מעדותו של שני עולה כי ככל הנראה, במועד כלשהו לאחר הקמת נתבעת 1, הועברו היומנים מן הארכיון למתקניה. עם זאת, גם בהקשר זה, מר שני לא יכול היה לומר אם מדובר הן בנגטיב (המקור) והן בפוזיטיב של הסרטים. מר שני אף לא ידע לומר כיצד, ואם בכלל, "התגלגלו" היומנים בין הארכיון לבין מתקני נתבעת 1 (עמ' 9).

8.         בשנת 1990 נערך הסכם בין ארכיון שפילברג לבין האולפנים המאוחדים - הנתבעת 1 (נספח טו' לתצהיר שני, שאף הוגש כמוצג ת/3), בדבר הפקדתם של עותקי וידאו מ"יומני גבע" (ו"יומני כרמל") בארכיון שפילברג. בסעיף 2 להסכם נאמר:

"While the sole copyright of these newsreels remains with United Studios, the video copies deposited at the Spielberg Archive become the property of the Archive".

בסעיף 4 להסכם נקבע:

"Cassettes will be labeled 'COPYRIGHT UNITED STUDIOS'".

על סמך הסכם זה העביר ארכיון שפילברג את היומנים לנתבעת 1, והותיר בידיו רק עותקי וידאו שלהם (ראה מכתבי הארכיון שצורפו כנספחים ט', יב' ו-יד' לתצהיר שני). גם הנתבעת 1 מסתמכת על ההסכם משנת 1990, כראיה לכך שהיומנים הועברו לבעלותה בהסכם היסוד.

9.         עד לשנת 1994 היתה התובעת בעלת מניות בנתבעת 1. בשנת 1993, בעקבות סכסוך שטיבו לא הובהר בהליך זה, הגישה התובעת תביעה כנגד הנתבעים 1-7 ונתבעים נוספים (ת.א. 49/93 בבית משפט זה). תביעה זו הסתיימה בהסדר פשרה מיום 10.8.94, אשר קיבל תוקף של פסק דין (נספח א' לתצהיר שני), ולפיו מכרה התובעת את אחזקותיה בנתבעת 1 לנתבעת 4 (להלן: " הסכם הפשרה"). עובר לחתימת הסכם הפשרה התעוררה בין הצדדים מחלוקת באשר לזכויותיה של התובעת ביומנים. לפיכך, כללו הצדדים בהסכם הפשרה את סעיף 5.2 הקובע לאמור:

"... ידוע לצדדים כי קיימת ביניהם מחלוקת בקשר עם הזכויות ביומני גבע, אשר התובעים (ברקי ובעליה - ע.ב.) טוענים כי הזכויות שייכות להם, בעוד הנתבעים (הנתבעים 1-7 בתובענה זו ואחרים - ע.ב.) מכחישים זאת. מבלי לפגוע בטענות הצדדים אודות הזכויות ביומני גבע, מוסכם בין הצדדים כי אם לטענת התובעים יפרו הנתבעים או מי מהם את זכויות התובעים ביומני גבע התובעים יהיו רשאים רק לקבלת סעדים כספיים, והם מוותרים ויהיו מנועים מקבל סעדים או צווים האוסרים או מונעים, זמנית או באופן קבוע, את השימוש ביומני גבע, אף אם לטענתם השימוש יערך תוך הפרת זכויותיהם בקשר ליומני גבע".

10.       עד שנת 2002 לא עשתה התובעת דבר בענין המחלוקת הנוגעת לבעלות ביומנים, או השימוש בהם בידי הנתבעים או מי מהם. ביום 5.3.02 פנתה התובעת לראשונה בעניין זה לאוניברסיטה ולארכיון שפילברג, בדרישה לקבל לידיה את היומנים אשר הופקדו בארכיון. ממכתביה של ב"כ הארכיון לב"כ התובעת משנת 2002, עולה כי בעקבות ההסכם משנת 1990 הוחזר המקור של סרטי היומנים שהיה בידי הארכיון לידי הנתבעת 1 (האולפנים המאוחדים), מתוך הבנה של הארכיון כי הבעלות ביומנים שייכת לה; בארכיון עצמו נותרו אך ורק עותקי וידאו של היומנים לשם צפיה בהם (ראה מכתביה של ב"כ הארכיון, נספחים ט', יב',יד' ו- יז' לתצהיר שני). ב"כ הארכיב אומרת במכתביה כי המקור של היומנים הועבר ל"אולפני הרצליה", אך ברור כי כוונתה היא לאולפנים המאוחדים (הנתבעת 1), שכן היא מבהירה במכתבה (נספח יד') כי היומנים הוחזרו לאולפנים בעקבות ההסכם משנת 1990, והסכם זה נערך בין הארכיון לבין האולפנים המאוחדים (ראה ההתכתבות של ב"כ התובעת עם ב"כ הארכיון, נספחים ז'-יז' לתצהיר שני).

רק אז, בעקבות תשובת הארכיון, פנה ב"כ התובעת ביום 24.3.02 אל הנתבעים, בדרישה לקבלת דו"ח חשבונות המפרט את כל הרווחים שהפיקו מהיומנים, שלטענת התובעת נמצאים בבעלותה, ואת הכספים שקיבלו מעשיית עסקאות כלשהן הנוגעות ליומנים. כמו כן, דרשה התובעת כי היומנים יועמדו למכירה לכל המרבה במחיר (נספח יח' לתצהיר שני). ב"כ התובעת מציין במכתבו כי על-פי הסכם הפשרה זכאית התובעת לסעדים כספיים, מה שמסביר אולי מדוע אין המכתב כולל דרישה למסירת היומנים עצמם לתובעת, ואף לא דרישה  לברר היכן הם נמצאים. ב"כ הנתבעת 1 דחה דרישות אלו של התובעת, בטענה כי הבעלות המלאה ביומנים שייכת לנתבעת 1 (נספח יא' לתצהיר שני).

11.       בכתב התביעה טוענת התובעת כי היא הבעלים הבלעדי של יומני גבע, וכי הנתבעים, או מי מהם, מחזיקים ביומנים, עושים שימוש לא חוקי בהם, גוזלים את קניינה ומתעשרים על חשבונה שלא כדין. התובעת טוענת כי על-פי מיטב ידיעתה הנתבעים, או מי מהם, הפיקו רווחים מהשכרת היומנים או מכירתם בהעדר הרשאה מהתובעת, ועל כן עליהם להשיב לה את כל הכספים שקיבלו שלא כדין, תוך עשיית עושר ולא במשפט, ופגיעה בזכות הקניין ובזכויות היוצרים של התובעת ביומנים.