לפני תביעה לתשלום פיצוי כספי בגין עגמת הנפש שנגרמה לתובעים, עקב סירוב הנתבע לאפשר להם כניסה למועדון שבבעלותו, הידוע כמועדון "Emotion" ברח' קרליבך 29 בתל-אביב (להלן:
"המועדון"). התובעים טוענים כי כניסתם למועדון סורבה ממניעים זרים ופסולים ותוך ביצוע הפליה אסורה לפי חוק.
התביעה
התובעים, דוד שלומוב וטוקוב פליקס, ילידי שנת 1983 ו-1982 בהתאמה, הגיעו ביום 12.10.06 בשעה 23:50 למועדון וביקשו להיכנס. באותו זמן עמדה סלקטורית בכניסה וניתבה את זרם האנשים לתוך המועדון. כאשר הגיע תורם של התובעים להיכנס, נשאלו על ידי הסלקטורית האם הזמינו מקום. התובע 2 אישר כי הוזמן מקום לפי הודעת SMSשנשלחה אליו לטלפון הסלולרי והזמנתו אושרה על ידי אדם שזיהה את עצמו בשם אלי. הסלקטורית אמרה כי שמם של התובעים לא מופיע ברשימת המוזמנים ועל כן לא תוכל להכניסם למועדון.
בשיחה שקוימה במקום עם נציג המועדון אלי, נאמר לתובעים, לאחר שנבחנו ויזואלית, כי הכניסה מותנית בלבוש הולם וכי לא מספיק להזמין מקום וכי מאחר ונעליו של התובע 1 אינן לפי התקן לא תותר לתובעים כניסה למועדון. התובעים ניסו להסביר כי הסיבה לסירוב לכניסתם למועדון היא לא הנעליים, אלא כי מבחינת מראה, הם אינן נחשבים רצויים במקום וברורה הכוונה הפסולה שעומדת מאחורי הסירוב.
התובעים נאלצו לעזוב את המקום בבושת פנים, על עגמת הנפש הרבה שנגרמה להם. כתוצאה ממעשיו של הנתבע ו/או מי מטעמו, חשו התובעים כי כבודם כבני אדם וכאזרחים במדינת ישראל נרמס קשות. התובעים חשו תחושה של זרות, ניכור ובושה. תחושה זו שידרה לתובעים מסר קשה לפיו הם אזרחים דחויים ואין להם מקום בחברה. זכות היסוד של התובעים לשוויון, יחס הוגן ובלתי מפלה, נפגעה. לתובעים נגרם כאב וסבל ועגמת נפש.
התובעים טוענים כי בכך שסורבה כניסתם למועדון, הופר ס' 3
לחוק
איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000 (להלן:
"החוק"). נסיבות האירוע מקימות את אחת החזקות הקבועות בסעיף 2 לחוק. כמו כן, הופר סעיף 28(א)
לחוק הפיקוח על המוצרים ושירותים, תשי"ח-1957, שאוסר על מי שעיסוקו במתן שירות, לסרב באופן בלתי סביר לתת שירות. כמו כן, הופרו החובות החקוקות
שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בכך גם בוצעה עוולה של הפרת חובה חקוקה. לבסוף, טוענים התובעים כי הנתבע גם ביצע כלפיהם עוולה של רשלנות.
התובעים דורשים פסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 100,000 ש"ח לפי החוק, ולחילופין פסיקת פיצוי בגין הנזק שנגרם להם בפועל. לצרכי אגרה, העמידו התובעים את תביעתם על סך של 50,000 ש"ח.
טענות ההגנה
הנתבע טען כי הוא אינו זוכר את האירוע הספציפי, אולם מקריאת תמליל השיחה שבין התובעים ולבין מר אלי גלייבמן, נציג המועדון, עולה כי כניסתם של התובעים אושרה בכל הנוגע לשמירת מקום במועדון הלילה לאותו הערב. מקריאת התמליל שצורף לתביעה, עולה כי הוסבר לתובעים כי כניסתם למועדון נמנעת אך ורק בשל העובדה כי נעלו נעלי ספורט ובאם יחליפו את הנעלים תותר להם הכניסה.
התובעים אכן הזמינו מקום למועדון, אולם לא די בכך, שכן למועדון יש קוד לבוש. התובעים בחרו לעזוב את המקום ועל כן אין להם אלא להלין על עצמם. במועדון לא מתבצעת כל הפליה, אלא יש דרישות מסוימות אשר רלוונטיות לכל באי המועדון. בין באי המועדון ישנם בני עדות שונות, דתות שונות, וגילאים שונים. אילו היו התובעים מחליפים את נעליהם היו יכולים להיכנס למועדון.
דיון
הפליה בניגוד לחוק איסור הפליה במוצרים, ושירותים ובכניסה למקומות בידור מקומות ציבוריים תשס"א -2000
התביעה מתמקדת בעיקר
בחוק איסור הפליה במוצרים, ושירותים ובכניסה למקומות בידור מקומות ציבוריים תשס"א -2000 (להלן:
"החוק"). סעיף 3 (א) לחוק קובע כדלקמן:
"מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטייה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, מעמד אישי או הורות".
החוק מגדיר את המילים
"מי שעיסוקו" ככולל גם
"...בעלים, מחזיק או מנהל של העסק, וכן האחראי בפועל על הספקת המוצר או השירות הציבורי, או על הפעלת המקום הציבורי או הכניסה אליו". בענייננו עונה הנתבע להגדרת "בעלים" של המקום (ראה סעיף 2 לתצהיר הנתבע).
גם אין ספק כי מועדון ה- EMOTIONעונה להגדרת הפעלת מקום ציבורי. המקום משמש מועדון ריקודים ובר למשקאות והמיועד לציבור לקוחות מגיל 25 (ס' 2 לתצהיר העד פרגר). בהגדרת "מקום ציבורי" (סעיף 2 (א) לחוק), נקבע כי בהגדרה זו יבוא כל מקום המיועד לשימוש הציבור לרבות מסעדה, ואולם המשמש למופעי בידור ותרבות, דיסקוטק וכן הלאה. מכאן, אין עוד מחלוקת כי מדובר במקום ציבורי.
סעיף 6 לחוק קובע חזקות שונות, כדלקמן:
"6. הוכיח התובע בהליך אזרחי לפי חוק זה אחד מאלה, חזקה שהנתבע פעל בניגוד להוראות סעיף 3, כל עוד לא הוכיח אחרת:
(1) הנתבע סירב לספק מוצר או שירות ציבורי, מנע כניסה למקום ציבורי או סירב לתת שירות במקום ציבורי, לאחר שבירר פרטים הנוגעים לעילות ההפליה המנויות בסעיף 3;