בתי המשפט
פסק
דין
1. ערעור וערעור שכנגד על פסק דין של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט י' מילנוב) מיום 11.01.2007 בת"א 7878/05, במסגרתו קיבל תביעה על-פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, שהגיש המערער נגד המשיב, וחייב את המשיב לשלם למערער פיצויים בסכום של 15,000 ש"ח וכן הוצאות משפט ושכר טרחה.
2. המדובר באירוע מיום 11.01.2005, בו הגיע המשיב, נהג אוטובוס של "אגד", למנהרת האוטובוסים שבכניסה לאוניברסיטה העברית בהר-הצופים, שם מוצב מחסום המאויש על ידי מאבטחים, שתפקידם לבדוק את כלי הרכב ואת הולכי הרגל הנכנסים לאוניברסיטה דרך המנהרה. אחד המאבטחים היה המערער, בחור צעיר ממוצא אתיופי. המערער ביקש לערוך סריקה בטחונית באוטובוס בו נהג המשיב, וביקש ממנו לפתוח את דלת האוטובוס על-מנת שיוכל לעלות לבצע סריקה. המשיב סירב לפתוח את דלת האוטובוס והמשיך להתקדם בנסיעה איטית לתוך המנהרה. המערער עבר לצידו השני של האוטובוס בסמוך לחלונו של המשיב, ובין המערער למשיב התפתחו חילופי דברים, שתוכנם עמד בבסיס המחלוקת שבין בעלי הדין בפני הערכאה המבררת.
3. המערער טען, כי במהלך הויכוח עם המשיב אמר לו הלה:
"מי שם אותך פה, יא אפס; אני לא מכניס כושים כמוך לאוטובוס; התפקיד שלך הוא לפתוח ולסגור את המחסום", ועוד קללות וגידופים, אשר כללו את המילים
"כושי" ו-
"אפס" בווריאציות שונות. כל זאת, בפומבי, בנוכחות נוסעי האוטובוס והעוברים ושבים. עוד טען המערער, כי הוא עצמו לא הגיב להתנהגותו הפוגעת של המשיב, אלא אך ביקש ממנו פרטים, אשר הלה סירב למסרם. בתום יום העבודה, פנה המערער למשרדי הנהלת "אגד" ודיווח על המקרה. כמו-כן פנה לעיתונאי, ולמחרת אף פורסמה כתבה בנושא. ביום 20.01.2005 הגיש המערער תלונה במשטרה נגד המשיב, ואף חזר ופנה להנהלת "אגד", שם נענה כי עבודתו של המשיב הסתיימה ביום 13.01.2005.
4. המשיב הכחיש, כי אמר למערער את הביטויים שייחס לו המערער. לגרסתו, סירובו לפתוח למערער את דלתות האוטובוס היה ענייני, וכי בכוונתו היה לאפשר את הבדיקה הבטחונית לאחר שהאוטובוס יתקדם מעט, אלא שהמערער התעקש לבצע את הבדיקה באותו שלב. התנהלות זו של המערער הובילה לויכוח בין השניים, שבמהלכו אמר המשיב למערער כי הוא
"קשה עורף ועקשן" וכי
"יש לו לב שחור". הא ותו לא. המשיב הכחיש נמרצות, כי כינה את המערער במילים "
כושי" ו-"
אפס", וטען כי הגשת התביעה על ידי המערער אינה אלא נסיון נלוז "לעשות קופה" על חשבון המשיב. המשיב טען גם, כי הדברים שאמר למערער, בהם הודה, נאמרו מתוך להט הויכוח, ולאחר מכן פנה למערער והתנצל בפניו. המשיב הוסיף, כי הושעה מעבודתו למשך 24 שעות ובשל הלחץ הכבד שהופעל עליו עקב פרסום המקרה בתקשורת, נאלץ להתפטר מ"אגד".
5. בית משפט קמא שמע את עדויותיהם של בעלי הדין וכן של עדים נוספים וקבע, כי הוא מעדיף את גרסת המערער, אשר היתה כנה וקולחת והותירה עליו רושם מהימן. זאת, לעומת עדותו של המשיב, אשר מתוארת בפסק הדין כעדות יבשה ומחושבת משהו, אשר הותירה על בית המשפט רושם בלתי מהימן "
בלשון המעטה". בית משפט קמא ציין גם, כי גרסת המערער נתמכה בעדויותיהם של שני עדים נוספים שהעידו מטעמו: העיתונאי אליו פנה ומאבטח נוסף שעבד לצידו בעת האירוע. בית משפט קמא הוסיף, כי גרסת המשיב היא בבחינת גרסה כבושה, שכן למרות שהיו לו הזדמנויות רבות להציג את גרסתו, הוא לא עשה כן וחשף את הגרסה אך במסגרת התביעה. כך, בחקירה משמעתית שנערכה ב"אגד" לא מסר גרסה, וכן לא הגיב לאמור בכתבה שהתפרסמה ואשר הציגה את גרסת המערער. סיכומם של דברים: בית משפט קמא קיבל את גרסת המערער בשלמותה. בהקשר זה יצוין, כי בית המשפט לא קיבל גם את טענת המשיב, כי התנצל בפני המערער לאחר האירוע. בהמשך, התייחס בית משפט קמא למהות הביטויים שהשמיע המשיב כלפי המערער ומצא כי הללו באים בגדר "לשון הרע". זאת במיוחד עת בוחנים את שני הביטויים על רקע הסיטואציה העובדתית בה נאמרו ומוצאו של המערער.
בית משפט קמא דן בסוגיית הפיצויים שיש לפסוק למערער. בית המשפט נתן דעתו לכך, שהשמעת לשון הרע נעשתה בפומבי ובנוכחות רבים, שהמשיב היה בעת האירוע נהג רכב ציבורי המחויב ביחס של כבוד לסביבתו, להשפלה שספג המערער, ולכך שלביטויים הפוגעים לא קדם שימוש בביטויים מעליבים מצד המערער. בית משפט קמא שקל גם, כי למערער לא נגרם נזק ממוני עקב פרסום לשון הרע, אלא עוגמת נפש ועלבון צורב אשר הינם בני חלוף ויקהו עם חלוף הזמן, וכי המערער פנה לעיתונאי וגרם לפרסום האירוע, דבר אשר איפשר לעיתונות להביע שאט נפש מדברי המשיב, ובכך "לפצות" באופן חלקי את המערער על העלבון שספג. סופם של דברים, פסק בית משפט קמא למערער פיצויים בסכום של 15,000 ש"ח.
6. על פסק דין זה מונחים לפנינו ערעורו של המערער וערעור שכנגד של המשיב. המערער מלין על מיעוט הפיצויים שפסקה לו הערכאה הראשונה וטוען, כי הפיצוי הראוי הוא לכל הפחות הסכום הקבוע בחוק איסור לשון הרע כפיצוי ללא הוכחת נזק, בסך 50,000 ש"ח. המשיב תוקף את פסק הדין "לאורך כל החזית" וטוען כי פסק הדין מוטעה מיסודו, ובמיוחד הקביעה העובדתית המקבלת את גרסת המערער בדבר האופן שבו קרה האירוע.
7. נתנו דעתנו לטענותיהם ההדדיות של הצדדים, ומסקנתנו היא כי דין הערעור להתקבל. נקדים ונאמר, כי איננו מוצאים ממש בערעור שכנגד. בית משפט קמא שמע את המערער והמשיב ואת העדים הנוספים וממצאיו העובדתיים נקבעו על יסוד האמון המוחלט שרחש לגרסת המערער. הלכה היא, כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים של עובדה ובשאלות של מהימנות עדים, הנתונים להכרעת היושב בדין בערכאה הראשונה, אלא במקרים חריגים בלבד, בהם נמצאה טעות בולטת, היורדת לשורש הדברים. כפי שנפסק, בסיסו של כלל זה ביתרון המובהק שיש לערכאה הדיונית על פני ערכאת הערעור, לנוכח אפשרותה של הראשונה להתרשם באופן בלתי אמצעי מן העדויות (ראו, ע"א 5290/05
אנגל ג'נרל דיבלופרס בע"מ נ' אדוארד ווקסלין, טרם פורסם (2007); ע"א 9070/04
עומר חסן נ' חוסין שאכר חסן, טרם פורסם (2007); ע"א 323/89
פכרי קוהרי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, פ"ד מה(2), 142, עמודים 168, 171 (1991); חמי בן נון
הערעור האזרחי (תשס"ד-2004), עמודים 236-241).
ובענייננו, פסק דינו של בית משפט קמא מפורט ומנומק כדבעי, לרבות ממצאי המהימנות, אשר נקבעו לאחר בחינה מקיפה ומעמיקה של טענות הצדדים. בית משפט קמא פירט מדוע ראה ליתן אמון בגרסת המערער ולהעדיפה על פני גרסת המשיב ולא מצאנו להתערב בכך. לא למותר להביא גם את הוראת סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, המורנו לאמור:
"ערכה של עדות שבעל פה ומהימנותם של עדים הם ענין של בית משפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט". כך נהג בית משפט קמא, ואנו סומכים ידינו על קביעותיו.
8. אשר לערעור, סבורים אנו כי סכום הפיצויים שפסקה הערכאה הראשונה למערער, גם על פי אמות המידה שהדריכו את בית משפט קמא בקביעת סכום הפיצויים, אין בו די כדי לשקף באורח ראוי את הנזק שנגרם למערער. נזכיר את השיקולים המרכזיים לטעמנו, העומדים בבסיס קביעת שיעור הפיצויים במקרה דנן:
ראשית, דברי לשון הרע הושמעו מפיו של נהג רכב ציבורי כלפי אחר. הציפיה מנותני שירות לציבור, דוגמת נהגי התחבורה הציבורית, הינה כי ינהגו בכבוד עם מקבלי השירות ועם גורמים נוספים עימם הם באים במגע במהלך עבודתם, דוגמת אנשי בטחון, כפי שאירע בענייננו. המערער ביקש למלא את תפקידו ועל המשיב היה להיענות לבקשתו בלא להיכנס עימו לעימות כלשהו.
שנית, עוצמת הפגיעה והעלבון שחש המערער היתה רבה, ומטרת הפיצוי היא להיטיב את נזקו. אף בית משפט קמא ראה להביא מדבריו של כבוד הנשיא, השופט א' ברק, ברע"א 4740/00
אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510, עמוד 524 (2001), בקובעו כי מטרת הפיצויים בגין לשון הרע הינה, בין היתר,
"לעודד את רוחו
(
consolution
) של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע." וכן,
"ליתן סיפוק לנפגע, הן על-ידי שיוכל לדעת כי מכירים בכך שנעשתה כלפיו עוולה ..." (מדברי כבוד השופט ד' לוין בע"א 802/87
נוף
נ' אבנרי, פ"ד מה(2) 489, עמודים 493-494
(1991)).
לנוכח האמור לעיל, ובהתחשב לקולא בנסיבותיו האישיות של המשיב וכי עזב את עבודתו ב"אגד" עקב האירוע, אנו סבורים, וזאת מבלי למצות את הדין עם המשיב, כי יש להעמיד את סכום הפיצויים על סך של 30,000 ש"ח.
9. התוצאה היא איפוא, כי הערעור מתקבל והערעור שכנגד נדחה. תחת סכום הפיצויים שפסקה הערכאה הראשונה יבוא סך של 30,000 ש"ח. יתר חלקי פסק הדין יעמדו בעינם.