תניית ויתור על דיור חלופי בהסכמי משכון - בטלה

1.         תניית ויתור על דיור חלוף בהסכמי משכון דירת מגורים, מה תוקפה?

זוהי השאלה העומדת על הפרק בפסק דין זה.

2.         התובעת הגישה תביעה למתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע, בנק לאומי למשכנתאות בע"מ ( להלן "הבנק" ), לפנותה מהדירה הנמצאת ברח' המלך יהואש 15/3 בחיפה ( להלן "הדירה " ), ללא מתן סידור של דיור חלוף.

3.         מחומר הראיות ועדויות הצדדים עולות העובדות כדלקמן:

            בשנת 1990, בעת היותה גרושה מבעלה הראשון, רכשה התובעת את הדירה נשוא התובענה במחיר מופחת מחברת עמידר, במסגרת מבצע של משרד השיכון.

            בשנת 1997, לאחר שנישאה בשנית והתגרשה, רכשה התובעת דירה ברחוב צה"ל 13 בחיפה. דירה זו נרכשה בסיוע הלוואה על סך של 210,000 ש"ח שנטלה התובעת מהבנק, מכספי הבנק ( להבדיל מכספי המדינה ).

כבטוחה להחזרת ההלוואה הנ"ל, שעבדה התובעת על פי דרישת הבנק, את שתי הדירות, הדירה נשוא התובענה והדירה שרכשה ברח' צה"ל כאמור. בהסכם ההלוואה נכללה תנייה בדבר ויתורה של התובעת על סידור דיור חלוף (סעיף 22 (ח) להסכם ההלוואה ת/4 ) שקבעה כדלקמן:

"הלווה מסכים ומצהיר בזה כי במקרה של מימוש המשכנתה, או המישכון על הזכויות החוזיות הוא לא יהיה מוגן וכן לא יהיה מוגן כל מי שיחזיק מטעמו בנכס, כולו או בחלקו, לפי הוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ג-1972, לפי הסעיפים 38 ו-39 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 או לפי כל דין אחר המאפשר התנאה על הוראותיו והוא יהיה אחראי לפינוי המידי של הנכס ומסירתו לבנק פנוי מכל אדם וחפץ" ( להלן "סעיף הויתור" ).

            בסמוך לאחר הרכישה, מכרה התובעת את הדירה ברח' צה"ל, ותמורתה הועברה לכיסוי ההלוואה. הדירה נשוא התובענה נותרה משועבדת לבנק.

            התובעת עמדה בהחזר התשלומים החודשיים של ההלוואה עד אמצע שנת 2004 כטענתה, ואז חלה הרעה במצבה הכלכלי ונבצר ממנה להמשיך בתשלומים הנ"ל, משכך, פתח הבנק בהליכי הוצאה לפועל למימוש הבטוחה - הדירה -.

סכום החוב הבלתי מסולק של ההלוואה עומד, על פי האמור בתצהיר התובעת ( ת/1 ), על סך של 130,000 ש"ח.

על אף ניסיונה של התובעת להגיע להסדר עם הבנק, ועל אף תשלום סך של 10,000 ש"ח בחודש 9/05 על חשבון החוב, לא הצליחו הצדדים להגיע להסכמה עקב קיומו של עיקול על הדירה, ומכאן הגשת התביעה.

כיום התובעת מתגוררת בשכירות חופשית בדירה ברחוב עמוס 18 בנשר, ואילו הדירה נשוא התובענה מושכרת על ידה לאחרים, כאשר דמי השכירות המשתלמים בגינה, משמשים את התובעת למימון דמי השכירות של הדירה שבה היא מתגוררת היום.

4.         בתביעה זו טוענת התובעת כי פקידי הבנק לא העמידו אותה, במעמד החתימה על מסמכי ההלוואה, על הזכות המוקנית לה על פי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב]- 1972, ועל פי סעיפים 38 ו-39 לחוק ההוצאה לפועל, לקבלת דיור חלוף, וכפועל יוצא מכך, לא הסבירו לה כי הינה מוותרת על זכות זו. בנסיבות אלה טוענת התובעת כי סעיף הויתור נעדר כל נפקות משפטית, וכי על הבנק חלה חובה לספק לה דיור חלוף כתנאי לפינויה מהדירה.

5.         הבנק הכחיש את טענות התובעת, וטען כי אין התובעת זכאית לדיור חלוף וכי דין התביעה נגדו להדחות. לטענתו, סעיף הויתור עליו חתמה התובעת, הינו סעיף גלוי, ברור ומפורש, ומשקף את הסכמות הצדדים בכל הנוגע לויתור התובעת על סידור הדיור החלופי, ויש לתת לו תוקף משפטי מחייב. בהכלילו סעיף ויתור מפורש בהסכם ההלוואה כאמור, יצא הבנק לשיטתו, את ידי חובתו כלפי התובעת, ועמד בחובות הנאמנות וההגינות המוטלות עליו ביחסיו עם לקוחותיו, ובכללם התובעת.

6.         דיון

עסקינן באיזון בין שתי זכויות חוקתיות המתמודדות על הבכורה בהליכי מימוש משכון דירת מגורים. האחת, הזכות למדור ולקורת גג שהוכרה בפסיקה כזכות בעלת תוקף חוקתי ( ראה רע"א 4905/98  פרופסור יוסף גמזו נ' נעמה ישעיהו, תק-על 2001(1), 1440 , 1446 (2001), והשנייה, זכות הקניין שהוכרה כזכות יסוד על פי סעיף 3 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

            איזון זה מצא את ביטויו בחוקים שונים, ובכללם חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 ( להלן "החוק" ), אשר קבע בסעיף 38 שבו, תחת הכותרת "הגנת בית המגורים", כדלקמן:

" (א) היו המקרקעין שעוקלו משמשים, כולם או מקצתם, בית מגורים לחייב, רשאי ראש ההוצאה לפועל להורות על מכירת המקרקעין ועל פינוי החייב ובני משפחתו הגרים עמו מהמקרקעין, ובלבד שהוכח תחילה, להנחת דעתו, שיהיה לחייב ולבני משפחתו הגרים עמו מקום מגורים סביר, או שהועמד לרשותם סידור חלוף.