תחולת חזקת השיתוף על "נכסים חיצוניים"

פתח דבר

1.         עניינו של פסק הדין אשר בפני - הכרעה בשתי תביעות: מחד גיסא - תביעה לפסק דין הצהרתי, אשר הגישה התובעת (להלן "האלמנה") כנגד ילדי בעלה המנוח (תמ"ש 1530/05) בה ביקשה להצהיר כי היא זכאית למחצית הזכויות שהיו לבעלה המנוח בבית מגוריהם ובכספים, וכי יש לה זכות מגורים בבית כל ימי חייה.

ומאידך גיסא -  תביעה של ילדי המנוח, אשר ביקשו לפנות את האלמנה מהדירה אותה ירשו מאביהם המנוח וכן ביקשו כי יפסק להם שכר ראוי בגין תקופת מגורי האלמנה בדירה זו (תמ"ש 1531/05).

הרקע ותמצית טענות הצדדים

2.         המנוח ש.ע. (להלן "המנוח") נפטר ב- 19/4/04. אשתו הראשונה נפטרה לאחר מחלה קשה בשנת 1968 וממנה נולדו לו 6 ילדים. המנוח ואשתו הראשונה רכשו בשנת 1956 את ביתם ב......, זה הבית המהווה "סלע המחלוקת" בתביעות שבפני.

3.         ב- 25/7/69 נשא המנוח לאשה את הגב' א.ע. (היא האלמנה). האלמנה נכנסה לגור עימו בביתו. למנוח היו בבית עוד 2 ילדים קטינים, נ. בת 12 וי. בן 9. לאלמנה היתה ילדה קטינה אחת. האלמנה גרה עם המנוח בביתו עד יום מותו ולמעשה עד היום.

            למנוח ולאלמנה לא נולדו ילדים משותפים.

4.         לאחר מותו של המנוח, הסתבר כי בצוואתו מיום 2/3/95 ציווה המנוח את דירת המגורים (בה גר עם האלמנה) לילדיו, וציווה בין היתר כדלקמן:

"... א.     אני מצווה כי אשתי, א.ע.... תמשיך לגור בדירת המגורים בה אנו מתגוררים למשך 6 חודשים לאחר לכתי בדרך כל הארץ. לאחר מכן, אשתי תעבור לגור בדירה שבבעלותה בשכונת...., ולמסור את החזקה בדירה למנהל עזבוני.

      ב.       אני מבקש לציין כי ביני לבין אשתי הנ"ל לא היה כל שותפות בנכסים מכל סוג שהוא, לרבות חשבונות עו"ש בבנקים...".

            צוואתו של המנוח קויימה וזכויותיו בדירה נרשמו על שם ילדיו.

5.         כחלוף כ- 6 חודשים ממות המנוח נשלחה אל האלמנה הודעה מטעם בא-כח ילדיו כי עליה לפנות את הדירה. לפיכך הגישה את תביעתה בתמ"ש 1530/05 ביום 22.2.05, ומשנקף זמן נוסף, ביום 12.4.05 הגישו ילדיו של המנוח את התובענה לסילוק ידה של האלמנה מדירת המחלוקת, וכן תבעו ממנה שכר ראוי בגובה סך בשקלים השווה ל- 450$ לחודש בצירוף הוצאות דמי האחזקה.

תמצית טענות הצדדים

6.         בכתב תביעתה המתוקן תיארה האלמנה את מר גורלה:

היא הושאה ע"י אביה בגיל 13 ובגיל 14 כבר היתה אם לילדה (בתה ר.). היא היתה אשה מוכה והצליחה לקבל גט מנישואים אומללים אלה. היא נישאה נישואים שניים בגיל 31 שנה לאדם ניצול שואה ולא רוותה נחת גם מנישואים אלה, וגם מבעלה זה התגרשה. מנישואיה אלה יש לה בת - ע. (בת גילה של בתו של המנוח נ.).

7.         האלמנה טענה בתביעתה המתוקנת כי גם בנישואיה למנוח המשיכה לעבוד קשה: היא היתה משכימה לעבודה מדי יום בשעה 05:30 ונשאה במטלות הבית כרעיה וכאם כשהיא מגדלת את ילדי המנוח, בתה שלה סבלה מיחסה של בת המנוח וכתוצאה מכך נאלצה האלמנה להעביר את בתה לחברת נוער בקיבוץ שריד, והיא לא גדלה בקירבת אמה.

8.         מנגד טענו ילדיו של המנוח כי אביהם התחתן עם האלמנה כ"ברירת מחדל" משום שרצה פתרון קבוע לטיפול בילדיו [ראה תצהיר עדותו הראשית של הבן י., סעיף 6 (ד)].

9.         האלמנה טענה כי במהלך 35 שנות נישואיה למנוח קיימה עימו משק בית משותף, אם כי ניהלו חשבונות בנק נפרדים בהסכמה. היא הוסיפה כי במהלך חייה המשותפים עם המנוח שופץ בית מגוריהם.

            בהתחשב כך, ביקשה האלמנה פס"ד הצהרתי כי היא זכאית למחצית כלל הכספים שהיו בחשבונות בעלה המנוח (כ- 100,000 ש"ח) וכן כי היא זכאית למחצית מזכויות הדירה ב ..., ביטול רישום זכויות ילדי המנוח בבית, וכן זכות מגורים בבית לכל ימי חייה.

10.        מנגד טענו ילדי המנוח כי המנוח והאלמנה ניהלו משטר רכושי נפרד, כאשר לא היו להם  חשבונות בנק משותפים. לטענתם, דירת המחלוקת נרכשה ע"י הוריהם המנוחים והם ששיפצו את הדירה והרחיבוה למצב שבו היא נמצאת כיום, וכי מאז מות אימם המנוחה לא נעשו כל תוספות בניה ו/או שיפוצים שיש בהם כדי להשביח את הדירה מבחינה כלכלית, ולהשפיע על ערכה לעומת מצבה בעת שהאשה עברה לגור בה.

            עוד הוסיפו ילדי המנוח בכתב הגנתם לתביעתה של האלמנה, כי השיפוצים שולמו מכספי אביהם המנוח, וכי הם לא חרגו מתחזוקה שוטפת.