השופט א' רובינשטיין:
א. אחריותו בנזיקין של חולה נפש - זו השאלה המוצבת בהליך שלפנינו. זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 29.12.04 (השופטים עמית, אלרון ווילנר) בתיק ע"א 2174/04, בו נדחה ברוב דעות - השופטים עמית ואלרון, כנגד דעתה החולקת של השופטת וילנר - ערעור המבקש (עתה המערער) על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה מיום 5.1.04 (השופט סוקול) בתיק א' 12851/00. השופט (כתארו אז) ריבלין החליט על העברת בקשת רשות הערעור להרכב שלושה. ביום 7.12.05, בתום דיון בעל פה בפני ההרכב הנוכחי, נתן בית משפט זה רשות ערעור. לאחר שהתקבלו סיכומי הצדדים ניתן פסק דין זה.
רקע
ב. ביום 1.10.99 - יום שנגמר בתוצאות טרגיות - יצאו המערער, בת זוגו, ובתם, תינוקת כבת עשרה חודשים, לבלות בגן הציבורי הסמוך לביתם. המערער קרא למשיב, אז ילד בן שמונה, ודרש ממנו "לומר שלום" לבתו התינוקת. כעבור עשר דקות חזר המערער וקרא למשיב, ומשזה ניגש אליו, שלף המערער סכין וחתך חתכים עמוקים בצווארו, בבטנו ובידיו. המשיב התרחק מהמקום והוא מדמם, ובני מעיו יוצאים מבטנו. המערער המשיך ושיסף את גרונה של בתו התינוקת, שמתה מיד. המשיב הובהל לבית החולים, שם נותח חמש פעמים במשך עשרה ימים וחייו ניצלו. עניינו של הערעור תביעת נזיקין שהגיש המשיב באמצעות הוריו נגד המערער.
ג. במישור הפלילי הוגש כנגד המערער כתב אישום באשמת רצח ונסיון לרצח. ביום 13.3.00, לאחר שקיבל מספר חוות דעת פסיכיאטריות, נעתר בית המשפט המחוזי (הנשיא לינדנשטראוס, והשופטים ג'ובראן ונאמן) לבקשת הצדדים, וקבע כי המערער ביצע את המעשים שיוחסו לו בכתב אישום, אך שאינו בר עונשין בשל מחלת נפש ממנה סבל, והוא ממשיך לסבול ממנה גם לעת המשפט. בית המשפט הורה על אשפוז המערער במחלקה סגורה בבית חולים לחולי נפש, הכל בהתאם להוראת סעיף 15(ב) לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א - 1991 (להלן פסק הדין הפלילי).
ההליך האזרחי בבית משפט השלום
ד. לאחר סיום ההליך הפלילי הגיש המשיב תביעת נזיקין אזרחית נגד המערער. ביום 5.1.01 קיבל בית משפט השלום (השופט סוקול) את התביעה, וחייב את המערער לשלם למשיב 302,940 ש"ח לפי הפירוט: 200,000 ש"ח נזק לא ממוני, 70,000 ש"ח הפסד שכר בעתיד, 20,000 ש"ח הוצאות ועזרה, ו- 12,940 ש"ח ניתוח אסתטי מתקן. בפסק דין מפורט ומלומד סקר השופט סוקול את סוגיית אחריותם בנזיקין של חולי נפש. בית המשפט התייחס לכך שהמחוקק לא קבע בפקודת הנזיקין סייג לאחריות בנוסח סייג "אי שפיות הדעת" הקבוע בסעיף 34ח לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, אך סבר שאין לראות בכך הסדר שלילי. בית המשפט התייחס לשלוש הגישות המרכזיות בסוגיה במשפט האנגלי, כפי שהביאן מכבר פרופ' אנגלרד (י' אנגלרד, א' ברק, מ' חשין, דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (מהדורה שניה, ג' טדסקי עורך, תשל"ז) 137-131, להלן אנגלרד): הגישה הראשונה - עמדת השופט הבריטי הנודע Denning בפרשת White v. White [1950] P. 39, 59, לפיה "אדם יהיה אחראי בנזיקין, אף אם, כתוצאה ממחלת נפש, אין הוא יודע את מהות מעשהו או את טיבו המוסרי" (אנגלרד, 133). ביסוד הגישה עומדת התפיסה הבסיסית כי עקרון הפיצוי, ולא האשמה, הוא שעליו מושתתת האחריות הנזיקית. הגישה השניה היא גישת השופט Esher בפרשת Hanbury v. Hanbury, המצוטטת אף היא בפרשת White v. White, לפיה יש להחיל סטנדרד אחריות אחיד בפלילים ובנזיקין. הגישה השלישית, גישת הביניים של השופט Stable בפרשת Morriss v. Marsden [1952] 1 All ER 925,לפיה אין הכרח כי המזיק יבין את משמעותו המוסרית של מעשהו, אך יש צורך ביסוד נפשי מינימלי של שליטה (אנגלרד משתמש במונח רצייה, שמובנו "הפעולה הנפשית שבאמצעותה קובע האדם את עצמו כסיבה להתנהגותו" (עמ' 136) - דהיינו שליטת אישיותו של האדם בתנועות גופו). פרופ' אנגלרד אימץ את גישת הביניים. בית משפט השלום סקר גם פסיקה בארצות הברית, ועמד על כך שניתנו בסוגיה פסיקות סותרות.
ה. לאחר שבחן את התכליות השונות שביסוד דיני הנזיקין קבע השופט סוקול "המסקנה מכל האמור הינה כי ככלל אין במחלת נפש של המזיק כדי להעניק לו הגנה מפני אחריות בנזיקין" (עמ' 10), ולפיכך פנה לבחון האם מחלתו של המערער דנן שוללת אחריות נזיקית בעוולת התקיפה (סעיף 23 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש)), שהיא הרלבנטית בענייננו, ובה קיים יסוד נפשי ייחודי - "במתכוון". מניתוח פסק הדין הפלילי הסיק בית משפט השלום כי "התובע פעל מתוך כוונה, רצון ויכולת להימנע מביצוע המעשה", ולפיכך קבע כי חרף מחלת הנפש ממנה סבל בעת המעשה, גיבש המערער את כל יסודות העוולה, לרבות דרישת הכוונה - ולכן חייבו בפיצויים.
פסק הדין בבית המשפט המחוזי
ו. ביום 29.12.04 דחה בית המשפט המחוזי, ברוב דעות, ערעור שהגיש המערער על פסק דינו של בית משפט השלום. שלושת השופטים (עמית, אלרון ווילנר) נדרשו באריכות לשאלה התקדימית, תוך התייחסות רחבה למשפט המשוה וליסודות העיוניים של דיני הנזיקין. ראשית דבר אציין, כי בית המשפט המחוזי הפך את קביעתו העובדתית של בית משפט השלום, וקבע כי פסק הדין הפלילי נסמך גם על החלופה השניה הקבועה בסעיף 34ח לחוק העונשין, קרי, נאשם שהוא "חסר יכולת של ממש... להימנע מעשיית המעשה" (עמ' 24). לעניין זה נשוב ונידרש בהמשך. שלושת שופטי ההרכב התייחסו הן לסוגיה הכללית של פטור חולי נפש מאחריות נזיקית, והן לסוגיה הקונקרטית של התקיימות יסודותיה של עוולת התקיפה. פסקי הדין מקיפים ויסודיים, ודומה כי אין טענה שלא הועלתה ונדונה בפרוטרוט. אביא בקצרה את תמצית חוות הדעת, כתשתית לדיוננו.
פסק דינו של השופט עמית
ז. השופט עמית דחה את הערעור, אף שקבע כי היעדרה של הגנת אי שפיות בפקודת הנזיקין אינו הסדר שלילי (עמ' 13). לשיטתו, גישת פרופ' אנגלרד פוטרת מאחריות בנזיקין גם במקרים בהם מתקיימת החלופה הקבועה בסעיף 34ח(2) לחוק העונשין ("חסר יכולת של ממש... להימנע מעשיית המעשה" - ההדגשה הוספה - א"ר), ויש לנקוט בגישה מצמצמת אף יותר, לפיה רק מקרים הבאים בגדרי סעיף 34ז לחוק העונשין ("לא היה בידו לבחור בין עשייתו לבין ההימנעות ממנו מחמת העדר שליטה על תנועותיו הגופניות" - ההדגשה הוספה - א"ר) יהוו הגנה בנזיקין (עמ' 19). השופט עמית הביא בהסכמה את דברי השופט נוימן מבית המשפט המחוזי בחיפה בשכבר הימים:
"לנתבע היתה רציה לירות בתובע והצפיה לפגוע בו. הוא ידע את אשר הוא עושה. לדעתי דברים אלה די בהם כדי לקבוע אחריות בנזיקין, ואין היא מתבטלת מפני שהנתבע לא פעל מתוך רציה חופשית, אלא בדחף לא בר כיבוש, גם כאשר הדחף הלך וגבר... הייתי אומר בקיצור: רציה דרושה כדי לחייב בנזיקין, רצון חופשי אינו דרוש" (ת"א (חיפה) 1888/66 שמואל סמין נ' דוד קהלני, פ"מ פ' 161, 168, ההדגשה הוספה - א"ר).
חיזוק להסדר זה מצא השופט עמית בסעיף 374 לתזכיר חוק דיני ממונות, תשס"ו - 2006 (להלן תזכיר חוק דיני ממונות) לפיו "לא יישא אדם באחריות בנזיקין בשל מעשה שלא היה בידו לבחור בין עשייתו לבין הימנעות ממנו, מחמת העדר שליטה על תנועותיו לענין אותו מעשה", שם מושם הדגש, כנאמר, על העדר השליטה הפיזית בלבד. גישה מצמצמת זו ביסס השופט עמית על התכלית המרכזית של דיני הנזיקין - הטבת נזקו של המשיב (עמ' 28).
ח. השופט עמית התייחס לכך שעוולת התקיפה טעונה יסוד נפשי של כוונה, אך קבע כי בפועל יש בעוולה מימד של אחריות חמורה, שכן כל הנוגע בחברו ללא הסכמה נחשב תוקף, על אף העדר כל יסוד נפשי שלילי מצידו (עמ' 26). השופט עמית הזכיר את נוסח העוולה בתזכיר חוק דיני ממונות, לפיו "תקיפה היא שימוש ביודעין בכוח נגד גופו של אדם, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמתו" (סעיף 389, ההדגשה הוספה - א"ר), וסיים: "לטעמי האופי המיוחד של עוולת התקיפה, כעוולה של אחריות חמורה, או כעוולה שיש בה אלמנטים של אחריות חמורה, מטים את הכף להטלת חבות על המערער, כמי שהתכוון לפגוע במשיב, גם אם נוכח מצבו הנפשי היה חסר את יסוד הזדון" (עמ' 26). מניתוח ההגנה הקבועה בסעיף 24(5) לפקודת הנזיקין ביקש השופט עמית ללמוד, שכשם שלאדם זכות להגן על עצמו מפני חולה נפש, כך יש לו גם זכות לפיצוי הימנו.
ט. עוד התייחס השופט עמית לשיקולי מדיניות שיפוטית. בפרק שכותרתו "על צדק ותקנת הציבור" הביע דעתו, כי נזק שנגרם ללא אשם ראוי להטילו על גורמו, ולא על הניזוק; הכרעה זו צודקת יותר, ומהוה תמריץ למשפחתו וקרוביו של חולה הנפש לשמור שלא יפגע באחרים (עמ' 36). "לכך יש להוסיף את החשש - או שמא החשד - כי מדע הפסיכיאטריה הוא תחום פחות מדויק מתחומי רפואה אחרים... הציבור הרחב שאינו אמון על דקויות רפואיות-משפטיות מתקשה להבין או לקבל את סייג אי השפיות... בדין האזרחי, יש חשש כי הכרה באי שפיות כעילת הגנה בנזיקין, תביא לטענות כוזבות של אי שפיות הדעת" (עמ' 38-37). לבסוף סקר השופט עמית שיטות משפט אחרות, בכללן המשפט העברי, אך דומה כי סקירה זו לא הביאה למסקנה חד משמעית בכיוון זה או אחר. בסופו של דבר הציע השופט עמית לדחות את הערעור.
י. אציין עוד, כי במישור נטלי הראיה סבר השופט עמית שקביעת בית המשפט המחוזי בהליך הפלילי ביחס למצבו הנפשי של המערער אינה יכולה לשמש ראיה מספקת בהליך האזרחי. נאמר כי במשפט הפלילי היה על המערער לעורר ספק סביר בדבר תחולת ההגנה (סעיף 34כב(ב) לחוק העונשין), אך במשפט האזרחי עליו להוכיח את מצבו הנפשי לפי מאזן ההסתברויות, וכך לא נעשה. לגישת השופט עמית "די בטעם זה, כשלעצמו, כדי לדחות את הערעור" (עמ' 11). אומר כבר כאן, שבסוגיה זו סבורני שיש לאמץ את עמדתם של השופטים אלרון ווילנר כי "משהגיעו הצדדים להסכמה לפיה קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי בהליך הפלילי ישמשו בסיס לפסק הדין בהליך האזרחי, ומשבאת כח המדינה הסכימה לכך שבשעת מעשה נעדר המערער על יכולת להמנע מביצוע המעשה, הרי שיש לראות בכך עובדה מוסכמת גם בהליך האזרחי" (עמ' 57, השופטת וילנר; כן ראו דברי השופט אלרון בעמ' 79). אין באמירה זו כדי להשליך בהכרח על מקרים שבהם לא תהיה הסכמה כזאת, שאז סבורני כי נכוחה העמדה שביטא השופט עמית.
השופטת וילנר