1. בפני, שלוש תביעות שאוחדו, שהוגשו ע"י שבעה נוסעים, אשר רכשו כרטיסי טיסה מהנתבעת, מתל-אביב לג'נבה, דרך מדריד, וחזור באותו הנתיב. הכרטיסים, נרכשו בסך של 280$ בלבד לכרטיס, עבור טיסות סדירות, ולא טיסות שכר.
2. 2. חלקה הראשון של התביעה, נוגעת לאיחור צפוי, של כ-12 שעות, ביציאה מת"א למדריד. איחור שהיה צפוי לשבש ולמנוע את טיסת הקישור ממדריד - לג'נבה.
הנתבעת, השיבה בכתב ההגנה, כי אכן, קרתה תקלה טכנית במטוס, שהביאה להמתנת הטייסים, כמו גם הנוסעים, להמראה. כתוצאה מכך, עברו הטייסים, את מכסת שעות העבודה המותרת. לפיכך, נאלצה הנתבעת, לדחות את שעת ההמראה.
3. אין חולק כי הודעה, על האיחור הצפוי, נמסרה לתובעים, אך זאת רק עם הגיעם לשדה התעופה.
4. 4. הנתבעת, בין אם בשל דרישתם התקיפה של התובעים,כטענתם, ובין אם, כטענת הנתבעת, אשר ביקשה לסייע לנוסעיה, היא הסדירה טיסה חילופית לתובעים, אמצעות חברת "טרקיש", דרך איסטנבול ומשם לג'נבה. בדרך זו, איפשרה הנתבעת, לתובעים, להגיע ליעדם בג'נבה,
לפני השעה, שתוכננה לנחיתה, אילו היו טסים, כמתוכנן, באמצעותה.
5. לא השתכנעתי, כי נגרמה לתובעים עוגמת נפש, ואם אכן היה להם חשש כלשהו לעיכוב בהמראה, יצא שכרם, בהקדמת הנחיתה. זאת, בניגוד לטענתם, כאמור בסעיף א.2 לכתב התביעה, כי התחילו את הנסיעה ב"רגל שמאל" בשל השינוי בלוח הזמנים המתוכנן.
6. במהלך הדיון, חזרו בהם התובעים, מדרישתם לפיצוי בגין היציאה מהארץ, והבהירו, כי כללו זאת בכתב התביעה, על מנת להדגיש בכך את התנהלות הנתבעת, ולא כדי לבקש פיצוי בשל כך (כאמור בעמ' 2 שורות 4-3 לפרוטוקול).
לפיכך, אני דוחה חלק זה של התביעה, וקובעת כי הנתבעת, נהגה באחריות כלפי התובעים ביחס ליציאתם מהארץ, וכי לא נגרם לתובעים כל הפסד בגין זאת, ולהיפך, היטיבו את מצבם , בנחיתתם המוקדמת מהמתוכנן.
7. לב ליבם של התובענות, הוא ביחס לעיכוב של כ-11 שעות, שנגרם לכל התובעים, בחזרתם ארצה, מג'נבה לתל-אביב.
השתלשלות הדברים היא כדלהלן:
8. בתאריך 30.12.06, היתה אמורה להמריא הטיסה מג'נבה, דרך מדריד, לתל-אביב.
9. בהגיע התובעים, לשדה התעופה בג'נבה, נמסר להם, כי בשל
ארוע טרור שארע בשדה התעופה
במדריד, בו ביום, יחול עיכוב של כ-3 שעות, בהמראה למדריד.
10. מנספח ו' לכתב ההגנה, ומעדות נציגת הנתבעת, בעמ' 3 שורות 19-22 לפרוטוקול, עולה, כי מכונית תופת, התפוצצה בבוקרו של ה-30.12.06, במגרש החניה של שדה התעופה בראחס במדריד, ושדה התעופה נסגר לתנועה אוירית, בשל כך.
11. העיכוב בהמראה, מטבע הדברים, לא היה בשליטה או באחריות של הנתבעת.
השאלה שבמחלוקת היא, עד היכן, היתה מוטלת האחריות על הנתבעת, לדאוג לתובעים לטיסה חלופית, או לשפות אותם בגין אי מתן טיסה חילופית, על מנת לאפשר להם להספיק להגיע לטיסת הקישור ממדריד לתל-אביב, או להגיע ישירות לתל -אביב.
12. לטענת התובעים, הם פנו לנציגי הנתבעת בג'נבה, על מנת לוודא אם הטיסה ממדריד לתל אביב תמתין להם, ונאמר להם כי אכן כך (כאמור בעמ' 2 שורות 15-10 לפרוטוקול). למצער, עם נחיתת התובעים במדריד, התברר להם, כי הטיסה לתל-אביב יצאה כ-25 דקות, קודם לנחיתתם במדריד.
13. הוכח, כי גם אילו הוקדמה נחיתת הטיסה, במס' רגעים, לא היה סיפק בידי התובעים להספיק להגיע לטיסה זו. היה עליהם, אז, לעבור לטרמינל אחר וכן לעבור הליכי קליטת המטען, ולא ניתן היה לעכב את המראת המטוס לת"א (כאמור בדברי נציגת הנתבעת, בעמ' 4 שורות 6-1 לפרוטוקול).
14. עוד טענה הנתבעת, כי היא כפופה להוראות יט"א, המחייבות את כל חברות התעופה בטיסות בינלאומיות, בעמידה בזמן קישור מינימלי,
ואוסרות עיכוב המראה, על מנת לאפשר לנוסעים אחרים להגיע לטיסה (כאמור בעמ' 4 שורה 10-12 לפרוטוקול).
15. לאור הנסיבות והכללים שתוארו לעיל, הוכח, כי לא ניתן היה לעכב את המראת של הטיסה לת"א, עד להגעתם של התובעים לשדה התעופה במדריד, והגעתם למטוס.