א
בית משפט השלום ראשון לציון
|
3803-03
14/10/2007
|
בפני השופט:
ד"ר איריס סורוקר
|
| - נגד - |
התובע:
עו"ד דולב עמית
עו"ד שנהר אורי
|
הנתבע:
עו"ד נפתלי קפשוק
עו"ד יונתן גליק
|
| פסק-דין |
הסכסוך
1. התובע תבע את חברו בתביעת לשון הרע. ה"פרסום" נשוא התביעה הוא דברים שאמר הנתבע בדיון מיום 25.5.2003 בפני כב' הש' הרווי גרובס, בבית המשפט השלום בנתניה. בפרוטוקול הדיון נרשם כדלקמן (נספח א' לתצהיר התובע):
"עו"ד דולב [התובע]:
חברי אמר שדרכי לנהל תיקים על ידי הטעיית בית המשפט.
השופטת גרסטל הציעה גישור ואנו הסכמנו.
עו"ד קפשוק [הנתבע]:
חברי הציע לי בתחילת הטיפול בתיק שהצדדים כל אחד יוותר על התביעות שלו.
אני נכוויתי מחברי בצורה רצינית למרות שהשקעתי עבודה רבה והיום הוא אומר שהוא לא הציע. חברי מאיים עלי בהוצל"פ. אין ברירה לנהל את התיק" (ההדגשות הוספו).
2. התובע רואה לשון הרע בשתי אמירות המיוחסות לנתבע (ר' ס' 1 לסיכומיו):
האחת - "חברי אמר שדרכי לנהל תיקים על ידי הטעית בית המשפט";
השניה - "אני נכוויתי מחברי בצורה רצינית למרות שהשקעתי עבודה רבה והיום הוא אומר שהוא לא הציע". הנתבע הודה באמירת האמירה השניה המופיעה מפיו בפרוטוקול (למשל, ס' 41 סיפא לתצהירו). בענין האמירה הראשונה, הנתבע הודה כי ייחס לתובע הטעיה של בית המשפט, אך הסתייג מן הניסוח המופיע בפרוטוקול, בכל הקשור למילה "דרכו" (ר' למשל, ס' 41, 44 לתצהירו; פרוטוקול מיום 31.5.2007 ע' 5 ש' 1-3, ש' 11-15).
3. עיקר המחלוקת בין הצדדים נסבה על תחולת ה"חסינות" המוקנית להתבטאויות של עורכי-דין אגב דיון שיפוטי, לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965. הנתבע טען, כי אמירותיו חוסות בצל החסינות. לטענת התובע - הן חורגות מגדרה. בנוסף טען הנתבע לתחולת ההגנה של "אמת בפרסום", לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע; להגנת החובה לבצע את הפרסום, לפי סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע; וכן להגנת תום הלב בהבעת דעה, לפי סעיף 15(5)(א) לחוק הנ"ל.
4.
במישור הדיוני: מטעם התובע העידו הוא עצמו וכן מר יצחק איצקוביץ (מרשו של התובע בהליך בבית המשפט בנתניה). מטעם הנתבע העיד הוא עצמו וכן עו"ד חימי (מרשו בהליך הנ"ל). ב"כ הצדדים סיכמו בכתב.
פרסום לשון הרע
5. אני מקבלת את עמדת התובע, וקובעת כי הנתבע אמר באולם בית המשפט את הדברים שהתובע ייחס לו בפרוטוקול הדיון (נספח א' לתצהיר התובע). הנתבע לא הכחיש כי ייחס לתובע הטעיה של בית המשפט. לדבריו (פרוטוקול מיום 31.5.2007 ע' 5 ש' 10-15):
"ש. אני רוצה שתגיד לי בדיוק את הדברים שאמרת לגבי הטעיה מצדי.
ת. בדיוק, לא עשיתי רישום. רוח הדברים, כתבתי גם בתצהיר וגם בשאלונים ובכל מקום. רוח הדברים היתה שהשופט שאל אותי למה אנחנו לא מסתדרים
ואמרתי לו שאני לא מסתדר עם חברי, הוא מאיים עלי בהוצל"פ, הוא מטעה את ביהמ"ש, סיפרתי שהשקעתי בעבודה בניסיון להגיע להסדר לאחר שחברי הציע לגמור את התיק, ולאחר שהיה קשה לשכנע, חברי הציג את הדברים הפוך כאילו אני הצעתי לו. לכן, הסברתי לשופט שאני לא רואה מקום לדבר איתו" (ההדגשה הוספה).
6. בדברים אלה הודה הנתבע כי אמר שהתובע מטעה את בית המשפט, וזאת כדי להסביר לבית המשפט "למה אנחנו לא מסתדרים". בסעיף 41 לתצהירו הודה:
"... כב' בית המשפט התענין בדבר אפשרות הידברות בין הצדדים לסילוק התביעות, ואז השבתי לכב' ביה"מ, כשאני עומד סמוך לדוכנו כשאולם ביה"מ כמעט ריק מאנשים, כי בתיק הנ"ל אין סיכוי להידברות על פי השקפתי, כי התובע כבר הטעה אותי, בין היתר בדבר הנסיונות לסילוק התביעה, ואף ציינתי כי נכוותי מהתנהגות זו של התובע כלפי ושהתובע מאיים בנקיטת הליכים".
7. מעדותו של עו"ד חימי (מרשו של הנתבע בהליך הנ"ל) עולה כי הנתבע אמנם ייחס לתובע הטעיה של בית משפט. אף אם "לא היתה הצהרה קולקטיבית שיש מנהג להטעות ולנהל תיקים בצורה מטעה" (כעדותו של עו"ד חימי, פרוטוקול מיום 27.3.2006, ע' 28 ש' 20-21), הרי שהנתבע עשה שימוש בביטוי "הטעיה", וזאת ללא צמצום למקרה מסוים או לארוע בודד. כדבריו של עו"ד חימי (שם, ש' 14-18):
"ש. מה הוא [הנתבע] כן אמר.