הארכת תקופת פסילה לנהג שהורשע בעבירה של נהיגה בשכרות

1. המשיב הורשע על פי הודאתו בעבירה של נהיגה בשכרות לפי סעיף 62 (3) בכך שנהג בכביש עירוני כאשר נמצא ריכוז אלכוהול בדמו של 715 מ"ג לכל 100 ליטר דם. בית משפט לתעבורה בבאר-שבע (ת. 7403/06) גזר על המשיב, פסילה בפועל למשך 11 חודש, פסילה על תנאי של 6 חודשים משך שנתיים, קנס בסך 1,000 ש"ח, צו שירות לתועלת הציבור בהיקף של 200 שעות ו-6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים לבל יעבור על עבירה של נהיגה בזמן פסילה או בזמן שכרות. ערעור המדינה מופנה נגד מרכיב הפסילה בעונש, שכן לדעתה ראוי שהתקופה תעמוד על תקופת המינימום שנקבע בחוק - שנתיים.

2. בית משפט קמא נימק את מסקנתו לסטות מעונש המינימום. צויין שהמשיב נעצר לבדיקה שגרתית שלא נתגלתה כל עבירת תנועה אחרת, וכי בבדיקת המאפיינים לא נתגלו סימנים המצביעים על השפעת השכרות על אופן נהיגתו. אמנם הדגיש בית משפט קמא : "כמות האכוהול היא פי 3 מהכמות המינימלית, אך יחד עם זאת לא הוכחה כל השפעה על אופן נהיגתו". שיקול נוסף שהוזכר בפסק הדין הוא : "חשוב גם הפעולות שנקט בהם כדי להביא את החומרה שבעבירה זו בפני ציבור הסטודנטים, זה צד מבורך ביותר שתיהיה השפעה על אותם צעירים שאולי אינם מודעים לא רק לחומרה שבעבירה אלא גם בחומרת העונשים".

3. גישת בית משפט קמא אינה מקובלת עלי. עונש מינימום - כשמו כן הוא. הרצפה בענישה בדרך כלל רחוקה מהתקרה. נכון כי המחוקק קבע עונש מינימום ולא עונש חובה. אך אין להתעלם מכך שהמחוקק כימת עונש שלכאורה אין לגזור פחות ממנו. תהיה זו טעות לחשוב שעונש המינימום הופך למעין קו שהדיון בגזר הדין נסוב סביב השאלה האם לעמוד בו או לסגת ממנו. עונש מינימום אינו עונש ממוצע ואף אינו עונש מומלץ. ההיפך הוא הנכון אם בית המשפט היה מסתפק בעונש המינימום עליו לנמק את הסיבה לכך.

לצערנו נהיגה בשכרות הפכה למכה בעשור האחרון. נהג בוחר לקבל על עצמו את האחריות לכלי בעל כוח קטלני כאשר הוא אינו כשיר לכך. במקרה דנא, שכרות המערער עמדה על כמות שהינה פי שלוש וחצי מהכמות המותרת על-פי חוק. בית משפט קמא ציין שלא נגרמה תאונה והבדיקה לא גילתה סימני השפעה על אופן התנהגותו של המערער. מרכיבים אלו, לו היו קיימים במקרה זה, היו נימוקים לחומרא אבל אין להפוך אותם לנימוקים לקולא. נהיגה בשכרות אינה נתונה לשיקול דעתו של הנהג. הנסיון מלמד על סמך הביולוגיה המחייבת כי כל נהג שנוהג תחת השפעה, עלול במצב מסויים לגרום עקב כך לנזק חמור לסביבה.

4. עולה מן האמור כי לא היה מקום אף להסתפק בעונש המנימום אך אין בכוונתי להיות יותר קטיגור מקטיגור ודאי לא בשבתי כערכאת ערעור. עם זאת לא מצאתי בנימוקי בית משפט קמא הצדקה להסתפק ביותר ממחצית מתקופת הפסילה המינימלית הקבועה בחוק.

אכן המשיב נוהג 10 שנים ללא כל הרשעה בתעבורה. זהו נימוק רלוונטי שפועל לטובתו. אך אין בכך מענה או חסינות מפני הטלת עונש המינימום. באשר לטענה שהמערער הינו סטודנט לראיית חשבון עם תעודות הצטיינות ופעיל חברתית, אשיב כי אין להשלים עם התנהגות לא נורמטיבית שעלולה לגרום הרס רק מפני שהנוהג בשכרות הינו אדם נורמטיבי. לטעמי תופעה זו, ככל שהיא קיימת, מלמדת על כשל  חברתי וחינוכי שאחת מהדרכים לתקן אותו הינו על ידי הטלת עונשי פסילה של ממש ובדרך כלל, לפחות התקופה המינימלית שנקבעה על יד המחוקק. בית משפט מחוייב גם הוא לתרום את תרומתו במלחמה  נגד התופעה המדאיגה של נהיגה בשכרות על ידי צעירים, על המחיר הכבד שהקרבן הפוטנציאלי - כל הולך רגל או נוסע ברכב - עלול לשלם על לא עוול בכפיו.

פעילות המשיב כדובר לצעירים על החומרה בנהיגה בשכרות הינה מבורכת כל עוד הוא לא מצפה להקלה בעונש בעקבותיה.

5. סוף דבר סבורני כי ערעור המדינה בדין יסודו ומידת ההתערבות המתבקשת אף נוטה להתחשבות יתר במשיב. כך או כך,  בכל הקשור לעתירת המדינה לגזור על המשיב עונש פסילה בפועל של שנתיים ימים, דעתי כדעתה.

הערעור מתקבל. עונש הפסילה בפועל יעמוד על שנתיים ולא על 11 חודש. יתר הוראות פסק הדין בעינן.

ניתן היום כ"ה באב, תשס"ז (9 באוגוסט 2007) במעמד התובע בלבד.