שימוש בשם עו"ד בסרטון פרסומת לאתר הכרויות ללא רשותו- מהווה הוצאת לשון הרע

רקע ועובדות:

התובע, עורך דין במקצועו, נשוי ואב לארבעה ילדים.

נתבעת 1 היא חברה המפעילה באינטרנט מנוע חיפוש בשם "וואלה".

נתבעת 2 היא חברה, המפעילה את אתר ההיכרויות "קופידון" ומפרסמת את שירותיו באתר של נתבעת 1.

תביעה זו עניינה ציון שם התובע, עורך דין, בעל משפחה ושומר מצוות, בפרסומת לאתר מחפשי אהבה, באמצעות אתרי האינטרנט המופעלים על ידי הנתבעות, תוך שימוש בפרטיו האישיים אשר נלקחו מאתר "דפי זהב", מבלי שנתבקשה רשותו של התובע או הסכמתו לפרסום.

מדובר בסרטון פרסומת לאתר היכרויות, אשר פורסם במהלך חודש ינואר 2006 או בסמוך לכך על ידי נתבעת 2, באמצעות אתר האינטרנט של נתבעת 1. סרטון הפרסומת כלל בין היתר את שמו של התובע ופרטיו המזהים, אשר נלקחו מתוך "דפי זהב" (להלן: " הפרסומת").

טענות התובע:

הפרסומת מהווה הוצאת לשון הרע נגדו, כאשר במהלך חודש ינואר 2006, הוא הוצג על ידי הנתבעות, באתר "קופידון" כמי שמחפש אחר אהבה. הנתבעות פרסמו את שמו ופרטיו האישיים, באמצעות אתרי האינטרנט המופעלים על ידיהם ו/או באמצעותם ו/או על ידי מי מהם, תוך שימוש פסול בפרטיו האישיים אשר נלקחו מתוך אתר "דפי זהב" ומבלי שכלל נתבקשה רשות התובע או הסכמתו לפרסום השקרי, באופן אשר גרם לו פגיעה בשמו הטוב, בכבודו האישי והמקצועי ובמוניטין שלו.

הפרסום הופיע בעמודים הראשיים והפנימיים וכן בשירות הדואר האלקטרוני של  נתבעת 1.

לטענת התובע, הפרסומת אשר נשאה את הכיתוב: "יש דרכים פשוטות יותר למצוא אהבה..." ואשר כללה את שמו ופרטיו האישיים, גרמה לו בושה וכלימה, צער עמוק ועוגמת נפש, מעבר לפגיעה בשמו הטוב ובמשלח ידו, באשר הנה מכילה דברים אשר יש בהם כדי לביישו בעיני הבריות, בכללם משפחתו, קהילתו, לקוחותיו ומכריו, אשר הפנו את תשומת לבו לפרסומים.

לגרסת התובע, מדובר באלפי פרסומים, שפגעו בו ובמשפחתו בצורה קשה ואלה הופסקו משפנה אל נתבעת 2 אשר אף התנצלה בפניו.

התובע טוען כי הנתבעות ביחד ולחוד עשו לו עוול וגרמו לו נזק, בפרסומת ובמעשיהם ו/או במחדליהם, ביזו אותו וגרמו לו עגמת נפש וסרבו להיענות לדרישתו לפצותו על הפגיעה בשמו הטוב.

לטענתו, הנתבעות ביצעו כלפיו עוולה אזרחית של לשון הרע כקבוע בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק") והן נושאות באחריות נזיקית כלפיו ובמיוחד בהתאם לסעיף 11(א) לחוק, כאשר אין משמעות לכוונת המפרסם ולהבנת הקורא את הפרסום, אלא המשמעות שקורא סביר מייחס לכך.

לטענת התובע, נתבעת 2 אחראית לשפותו בגין הפרסומת, בעוד שהנתבעת 1 הייתה זו אשר הפיצה ופרסמה את הפרסומת באתר שלה.

הנתבעת 2, באמצעות אתר האינטרנט של הנתבעת 1, גרמה לנזק עצום נוכח הפרסום רחב ההיקף של דברי לשון הרע כנגד התובע.

לטענת התובע, מעשי הנתבעות מגיעים כדי עוולת הרשלנות כמובנה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), כאשר כשלו בחובת הזהירות המושגית והקונקרטית כלפי ובמעשיהן ובמחדליהן קיימו קשר סיבתי ישיר לנזקיו.

לטענתו, לא עומדת לנתבעות כל הגנה שבתום לב שהרי הן ו/או מי מטעמן לא נקטו באמצעים סבירים כדי למנוע הוצאת לשון הרע בגדרה של הפרסומת, בין היתר בפיקוח על פרסום נכון ו/או בקבלת אישור או הסכמת התובע לפרסומת ו/או באישור והסכמת התובע לאמור בה, הכל על מנת להבטיח, כדרישת החוק, הימנעות מהוצאת לשון הרע בגדרה של הפרסומת.

התובע עותר לחייב את הנתבעות בתשלום פיצוי, ללא הוכחת נזק, בסך 50,000 ש"ח.

טענות הנתבעות: