השופטת מ' נאור:
1. בכלא הישראלי מרצים ארבעה אסירים בעלי אזרחות ירדנית עונש של מאסר עולם בגין מעשי הרצח של סמ"ר (מיל') פנחס לוי ז"ל ושל רס"ן (מיל') יהודה ליפשיץ ז"ל. הרוצחים מרצים את מאסריהם מאז 1990 ועונשם לא נקצב.
2. מזה שנים מבקשת הממלכה האשמית, עד כה ללא הצלחה, להביא לשחרורם של הרוצחים. בפסגת שארם האחרונה הכריז ראש הממשלה כי כמחווה למלך ירדן יועברו האסירים להמשך ריצוי עונשם בירדן. ניתנה לבני משפחות הקורבנות אפשרות, אותה ניצלו, להעלות טענות בכתב טרם קבלת החלטה. ביום 1.7.2007 החליטה ממשלת ישראל על העברת המחבלים השפוטים לירדן. ההחלטה נעשתה מכוח החוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר, התשנ"ד- 1996, ס"ח 6 (להלן- החוק). בו ביום הוגשה העתירה הנוכחית, קיימנו בה דיון למחרת היום ואף קבלנו השלמת טענות בכתובים. העותרים מבקשים בעתירתם למנוע שחרור של האסירים או העברתם לירדן.
3. העותרים טוענים כי מחוות מדיניות תוך שימוש ברוצחים הנן פסולות. שמענו בדיון את דברי הגב' לוי, אמו של פנחס לוי ז"ל שדיברה במרי ליבה ובהתרגשות רבה נגד שחרור הרוצחים או העברתם לירדן ודרשה שייעשה צדק. לטענת העותרים החלטת ההעברה במקרה של מורשעים ברצח, תוך הקלות לרוצחים, פוגעת מעבר למידה הראויה בערכי היסוד של החברה, במרכזיות הערך של חיי האדם ובכבודם של הנרצחים וקרוביהם. ההחלטה נגועה, לטענת העותרים, בחוסר סבירות קיצונית. בפן המשפטי טוענים העותרים כי התשתית החוקית עליה מבססים המשיבים את החלטתם רעועה היא. החוק נועד לתכלית הומניטארית ולא לתכלית שחרור אסירים. לא ניתן להבטיח כי האסירים שהעברתם על הפרק ימשיכו לרצות את עונשם בירדן. עוד טוענים העותרים כי יש לפרש את החוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר לאור חוק זכויות נפגעי עבירה תשס"א-2001, ס"ח 6. לפי חוק זה נשמרת זכות הטיעון של נפגע עבירה בצמתים בהם יש אפשרות כי הנדון יוכל להשתחרר ממאסרו קודם מלוא תקופת ריצוי עונשו הן באמצעות הקלה והן באמצעות חנינה (ראה סעיפים 10, 19, 20 והתוספת הרביעית לחוק).
4. המשיבים טוענים כי דין העתירה להידחות על הסף. בתגובה בכתב נטען כי אין המדובר בשחרור אסירים אלא בהעברתם לירדן בהתאם להוראת החוק הנזכר. עוד נטען כי מדובר בנושא מדיני מובהק אשר מצוי כל כולו בסמכות הרשות המבצעת ואשר בית המשפט נמנע פעם אחר פעם מלהתערב בו.
5. בדיון שנערך ביום 2.7.2007 הוסיפו העותרים וטענו כי על פי פרסומים שהיו לאחר החלטת הממשלה צפוי מלך ירדן לחון את האסירים בעוד כשנה וחצי. באת כוח המשיבים, עו"ד מארקס, ציינה בעל פה כי אכן ניתנה התחייבות רמת דרג של ירדן לפיה לא תידון אפשרות לחון את הארבעה בטרם תחלוף שנה וחצי מהעברתם. עו"ד ורצברגר, ב"כ העותרים, טען כי לא ניתן, מבחינה משפטית על פי הוראות החוק לחון את האסירים בירדן. לטענתו סמכויות חנינה נתונות על פי החוק רק למדינה בה נשפטו האסירים, כלומר לישראל. על כן העברת האסירים לירדן, כביכול לשם ריצוי יתרת מאסרם, בשעה שהם עשויים להשתחרר פסולה היא ועל בית המשפט להתערב בהחלטת הממשלה.
6. עמדתה המשפטית של המדינה היא כי הן המדינה שקולטת (ירדן) והן המדינה בה נשפטו האסירים (ישראל) רשאיות ומוסמכות לחון את האסירים, כך עולה לטענת המדינה מס' 12 לאמנה הבינלאומית
בדבר
העברת
נידונים (Convention On the Transfer of Sentenced Persons), כ"א 45, 1 (נפתחה לחתימה ב-1985), וכך, לטענתה פרשנותו הנכונה של החוק.
7. ככלל החלטות כגון זו העומדת בפנינו קשורות קשר בל יינתק לשיקולים מדיניים-ביטחוניים ונמצאות בלב ליבה של סמכות הממשלה ושיקול דעתה. לאורך השנים הרבה בית משפט זה לעסוק בעניינים דומים לעניין שלפנינו. מפסיקה עניפה זו עולה באופן ברור כי בית משפט זה הקפיד שלא להתערב בהחלטות הנוגעות להסכמים מדיניים (ראו: למשל בג"ץ 4395/00 מ.מ.ט. מטה מותקפי הטרור נ' ממשלת ישראל פסקה 3 לפסק הדין (מיום 21.6.2000); בג"ץ 6759/99 מ.מ.מ. מטה מותקפי הטרור נ' ממשלת ישראל (מיום 8.10.1999); בג"ץ 2455/94 ארגון בצדק נ' ממשלת ישראל (מיום 4.5.1994), בג"ץ 1704/94 ביסו נ' ממשלת ישראל (מיום 2.6.1994))
כך ב-בג"ץ 5272/05 משל"ט - מכון משפטי לחקר טרור וסיוע לנפגעיו נ' מר אריאל שרון, ראש ממשלת ישראל (מיום 9.6.2005) שעסק בעתירה כנגד שחרורם של כארבע מאות פלסטינים המרצים את עונשם בבתי-הכלא בישראל בעבירות ביטחון למיניהן נקבע:
"הליך שיחרורם של אסירים פלסטיניים הפך ריטואל קבוע. משמחליטים הממשלה והגורמים המוסמכים - מטעמים מדיניים וביטחוניים - על שיחרור אסירים פלסטינים המרצים עונשם בעבירות ביטחון, באים לפנינו עותרים - אלה העותרים שלפנינו ועותרים אחרים - ומבקשים כי נמנע השיחרור. העתירות - רובן ככולן - משמיעות אותנו טענות זהות או דומות, ובית-המשפט דוחה, וחוזר ודוחה, אותן טענות; וגם כאן: מטעמים החוזרים על עצמם שוב ושוב. ריטואל זה חוזר על עצמו כבר שנים לא-מעטות, ועמדנו עליו לפני למעלה מחמש שנים וחצי, בפתח דברינו בבג"ץ 9290/99 מ.מ.ט. מטה מותקפי טרור נ' ממשלת ישראל (פ"ד נ"ד (1) 8, 12)
...
... בית-משפט זה אישר, וחזר ואישר, את הנוהג של שיחרור מספר רב של אסירים ועצירים ביטחוניים במיסגרות שונות, כגון בעיסקות חילופי שבויים, כמחוות דיפלומטיות ובהסכמים מדיניים או ביטחוניים.
...
... כידוע, וכפי שהסברנו לא אחת, ההחלטה על שיחרור אסירים החלטה היא המזינה עצמה בשיקולים מדיניים-בטחוניים ומישכנה עמוק-עמוק בגידרי סמכותה של הממשלה ובמיסגרת שיקול דעתה. הממשלה נדרשת להסתמך על מיכלול שיקולים שלעניין, ועל יסודם לקבל החלטה מושכלת. ומשנתקבלה החלטה בדרך ראויה יימנע בית-המשפט דרך כלל מלהתערב בה." (בפס' 2, 10 ו- 16 לפסק הדין בהתאמה).
וב-בג"ץ 9290/99 מ.מ.ט. מטה מותקפי הטרור נ' ממשלת ישראל, פ"ד נד(1) 8, (2000) שנסב כנגד שלוש החלטות של ועדת השרים לענייני ביטחון לאומי שעסקו בשחרור אסירים פלסטינים מכלאם נקבע:
"... בית-המשפט פסק, וחזר ופסק - שוב ושוב - כי החלטה שעניינה שחרורם של אסירים פלסטינים מכלאם - בעקבות הסכם בין-לאומי שנכלל בחוקי היישום - הינה מעשה-מדינה באורח מובהק, ובית-המשפט לא יידרש לעתירות שעניינן הסכמים מדיניים מעין-אלה. נושאים אלה מצויים בסמכותה של הרשות המבצעת, ובית-המשפט לא יידרש להם - על דרך העיקרון - כל עוד עושה הרשות בתחומי סמכותה והחלטתה לא ניגעה בפגם משפטי של-ממש." (בעמ' 15 לפסק הדין).
8. האם ענייננו שונה מכל המקרים עליהם עמדנו? שקלנו את טענות הצדדים בכובד ראש והגענו לכלל מסקנה שגם במקרה שלפנינו לא נוכל להתערב בהחלטת הממשלה. מטבע הדברים בכגון דא מדובר בעניין בו לא כל השיקולים לעשיית המחווה המדינית חשופים לעין הציבור ולעיני בית המשפט. אכן, ייחודו של המקרה שלפנינו הוא שהחלטת הממשלה נסמכת על החוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר, התשנ"ו-1996. מקובלת עלינו טענת העותרים ולפיה תכליתו של החוק היא הומניטארית (וראו - בג"ץ 3315/04 שיטרית נ' בית המשפט המחוזי בירושלים, פס' 49 לפסק הדין (מיום 15.9.2005)) ואולם, אין פירוש הדברים שהשימוש שנעשה בהחלטת הממשלה בחוק - שימוש אסור הוא. החוק מאפשר להעביר אסירים לנשיאת עונשי המאסר שהוטלו עליהם למדינת אזרחותם, אין אנו רואים מקום לאסור על השימוש בחוק להשגת תכלית מדינית בדומה לשימוש שנעשה בסמכות החנינה לצורך שחרור אסירים בטחונים (ראו בג"ץ 9290/99 מ.מ.ט. מטה מותקפי הטרור נ' ממשלת ישראל, פס' 16 לפסק הדין, בו נקבע כי רשאי נשיא המדינה לעשות שימוש בסמכותו לחון עבריינים או להקל בעונשיהם). נוסיף כי בכל מקרה בו מועבר אסיר לארצו נפגעות זכויות מסוימות של הקורבן לפי חוק נפגעי עבירה אך החוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר הוא חוק מיוחד.
9. גם בהנחה, לגביה לא נקבע מסמרות, שצודקת המדינה בטענתה שירדן מוסמכת לחון אסירים שהועברו אליה ובלשון אחרת, שיש כטענת העותרים סכנה שהרוצחים לא ירצו בסופו של יום עונשים של מאסר עולם - אין מקום להתערבותנו. על דרך העיקרון יתכנו הסדרים לפיהם שני הצדדים יכולים להעניק חנינה לאסירים שהועברו לארצות אזרחותם. ס' 12 לאמנה הנזכרת שירדן אינה צד לה קובע הסדר כזה.
סעיף 12