בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בקריות (כב' השופטת ישראלה קראי-גירון) מיום 6.3.2007, בו נדחתה טענת ההתיישנות של המבקשת ונתקבלה תביעת המשיב לקבלת תגמולי ביטוח, בקשר לנזק שאירע לרכבו בתאונת דרכים.
1. ביום
8.5.2005 הגיש המשיב תביעה כספית נגד המבקשת, בה תבע תשלום תגמולי ביטוח בסך 15,000 ש"ח, בגין נזק אשר אירע לרכבו בתאונה עצמית ביום
27.3.2002.
בכתב הגנתה טענה המבקשת כי התביעה התיישנה, שכן חלפו למעלה מ-3 שנים ממועד התאונה ועד למועד הגשת התביעה, בהתאם להוראת ההתיישנות בסעיף 31 לחוק חוזה ביטוח. עוד טענה המבקשת כי במועד התאונה הרכב לא היה מבוטח באמצעותה.
המשיב טען כי מירוץ ההתיישנות מתחיל ממועד דחיית דרישתו על ידי המבקשת, ביום
9.6.2002, ולא ממועד התאונה, ועל כן תביעתו לא התיישנה. לטענת המשיב, עד למועד זה, נעלמו ממנו העובדות הנוגעות לנזק, המהווה חלק מעילת התביעה ועל כן יש להחיל את סעיף 8 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958.
2. בפסק הדין נקבע, כממצא עובדתי, כי מאחר שהתאונה אירעה סמוך לחג הפסח, דווח המשיב לסוכן הביטוח על התאונה רק ביום 21.4.2002, המשיב הכניס את רכבו לתיקון במוסך ביום 24.4.2002 וקיבלו לאחר התיקון ביום 8.5.2002.
בית משפט קמא דחה את טענת ההתיישנות בקובעו כי "
תביעת התובע הוגשה שלוש שנים בדיוק לאחר שהושלם תיקון רכבו במוסך ביום 8.5.2002. במועד זה הוצאה לתובע לראשונה חשבונית המעידה מהי עלות התיקון ומהם הנזקים שנגרמו לרכב התובע". בית משפט קמא סבר, כי מועד התאונה אינו המועד בו התגבשה מלוא עילת התביעה, שכן התובע לא ידע באותה עת מהם נזקיו. רק כשנדרש לשלם למוסך עבור נזקיו, נתגלו לתובע מלוא העובדות בדבר הנזק, ורק ממועד זה, לכל המוקדם, מתחיל מירוץ ההתיישנות, ולכל המאוחר, מתחיל מירוץ ההתיישנות מיום פירעון השיק בגין התיקון - 30.8.2002. בית המשפט החיל על המקרה את סעיף 8 לחוק ההתיישנות, העוסק במקרה שבו נעלמו מהתובע העובדות המהוות את עילת התביעה. מאחר שהמשיב לא הסביר מדוע השתהה משך 3 שנים עד להגשת תביעתו, נשללה זכאותו לריבית בגין הפיצוי ולא נפסקו לו הוצאות נוספות.
על פסק הדין נסבה הבקשה שבפני.
3. לאחר קבלת תגובת המשיב לבקשה, ומכוח סמכותי לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, החלטתי לדון בה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.
4. המבקשת טענה כי בית משפט קמא שגה בקביעתו לעניין ההתיישנות, ויש לראות את מועד התאונה כמועד התגבשות העילה כולה לרבות רכיב הנזק. בעת התאונה, נגרם לרכב נזק קשה שכל בר דעת היה מבחין בו, ולא מדובר בנזק נסתר או זניח. לחילופין נטען, כי יום 24.4.2002, הוא מועד בדיקת השמאי, יכול, למיצער, להיחשב כמועד גילוי הנזק, מאחר שבשלב זה, יכול היה המשיב לפנות לשמאי ולקבל ממנו אומדן או הערכה לנזק.
לטענת המבקשת, הקביעה בפסק הדין לפיה מועד גילוי הנזק הוא מועד חובת התשלום בגין תיקון הנזק אינה יכולה לעמוד. לעיתים, הזכות לתגמולי ביטוח קמה גם כאשר המבוטח בוחר שלא לתקן את הרכב, ולכן אין כל משמעות למועד הוצאת דרישת התשלום על די המוסך. דרישת התשלום של המוסך אינה מעידה על קיום הנזק אלא על שיעורו, מועד דרישת התשלום הוא שרירותי ותלוי בעיקר במבוטח עצמו ובהחלטתו מתי לתקן את הרכב ולכן אינו רלוונטי לתקופת ההתיישנות.
לחילופין, טענה המבקשת, כי גם אם נחיל על המקרה את סעיף 8 לחוק ההתיישנות, היה על המשיב לגלות את הנזק בזהירות סבירה, דבר שלא עשה. המשיב יכול היה לקבל הצעת מחיר לתיקון מהמוסך בסמוך למועד התאונה, ואין לכך כל קשר לעובדה שמשרדי המבקשת והסוכן מטעמה היו סגורים עקב חג הפסח.
המבקשת מלינה בערעורה גם על החלטת הביניים של בית משפט קמא, שלא להתיר הגשת הודעתו של סוכן הביטוח, שנגבתה באמצעות החוקר מטעם המבקשת.
5. המשיב טען, כי הכנסת הרכב למוסך התעכבה עקב החגים וכי פעל בסבירות ודאג לתקן את הרכב באופן מיידי. לעניין גילוי הנזק, תמך המשיב באמור בפסק הדין, וטען כי רק החשבון שמוציא המוסך בעקבות הטיפול ברכב, יכול להעיד על הנזק שנגרם, ולהוות בסיס לתחילתו של מירוץ ההתיישנות.
6. דין הערעור להתקבל.
בתביעה לתגמולי ביטוח, קמה עילת התביעה למבוטח עם קרות "מקרה הביטוח". מעיון בפוליסת הביטוח עולה כי הכיסוי הביטוחי הוענק ל"
אבדן או נזק לכלי הרכב המבוטח".
ככלל, בתביעות בהן הנזק הוא חלק מרכיבי העילה, רואים את הנזק ככזה שנתגלה במועד בו התרחש, דהיינו במועד האירוע. המבחן שנקבע לעניין זה בע"א 165/84
בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ פ"ד לח(4) 554 (1984) הוא:
"התגלות הנזק תחל את ההתיישנות, אם הניזוק, כאדם סביר, היה בנסיבות העניין כולו מגיש תביעה בגינו. אם, לעומת זאת, הנזק בהתגלותו הוא נזק של "מה בכך", אשר "אדם בר-דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך" (סעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), כי אז אין לראות בהתגלות זו כמועד תחילת ההתיישנות, ויש לדחות אותו מועד עד להתגלותו של אותו נזק, שאדם סביר היה תובע בנסיבות העניין כולו בגינו".
לשאלת הערכת הנזק וקביעת שיעורו, נקבע כי "
באותם המקרים - כמו במקרה שלפנינו - שהנזק גלוי, אלא אך שיעורו טעון קביעה אם על-פי הוכחות ואם על-פי אומדנה, אין לומר שהנזק טרם נתגלה ביום אירועו...".
7. בענייננו, הנזק כולו, שאיננו נזק של מה בכך, אירע ונתגלה במועד התאונה. הדבר הנסתר מעיני המשיב היה שיעור הנזק, ולצורך כך נדרשה הערכת שמאי או בדיקה של הרכב במוסך. עם זאת, כאמור בהלכת
בוכריס, אין בכך כדי לדחות את תחילתו של מירוץ ההתיישנות.