שישה חודשי מאסר בפועל לואנונו בגין הפרת המגבלות שהוטלו עליו עם שחרורו

    ג  ז  ר        ד  י  ן

1.      הנאשם הורשע ב- 14 עבירות של הפרת "צו  צמצום והשגחה" לפי תקנה 109 (2) לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945 בצירוף תקנה 69(א) לתקנות אלו, ובעבירת ניסיון לעבור עבירה ע"פ הסעיף הנ"ל בצירוף סעיפים 25 ו-34ד' לחוק העונשין, התשל"ז-1977. 

2.      סעיף 7 לצו האלוף, שבהכרעת הדין קבעתי שהופר ע"י הנאשם ב-14 מקרים,  קובע כך: " למר ואנונו אסור, ללא קבלת אישור מראש, בכתב, לקיים קשרים או להחליף ידיעות בכל דרך שהיא עם אזרחים או תושבים זרים. בנוסף אסור לו להשתתף בצ'טים באינטרנט". צויין בצו כי בכל מקרה שבו יהיה לנאשם ספק באשר למגבלות שהוטלו עליו בצו, חובה עליו לפנות בעניין זה למפקד תחנת המשטרה הסמוכה למקום מגוריו, לצורך קבלת הבהרות.  צו זה הוארך כמה פעמים. מבחינת הזמן ההתפרסות של העבירות המיוחסות (בכל הקשור להפרת הוראת סעיף 7 לצו) היא מ-22.5.04 ועד 10.1.05. עבירת הניסיון (שמיוחסת לנאשם בסעיף 32 לכתב האישום) היא מ-24.12.04 בה מיוחס לנאשם ניסיון לעזוב את איזור ירושלים ואת שטח המדינה כשייעדו הוא העיר בית לחם שבשטחי המועצה הפלסטינית.

3.      יצויין כי לפני פרסום הצו נמסרה לנאשם הודעה על הכוונה להוציאו. ביום 18.4.04 שלח ב"כ הנאשם לאלוף מכתב השגות כנגד הכוונה למתן הצו. ביום 19.4.04 שלח האלוף מכתב תשובה להשגות כנגד הצו. בסעיף 31 למכתב התשובה, הבהיר האלוף שכל אימת שהנאשם ירצה לקיים קשרים עם אדם שהנאשם אינו יודע את אזרחותו בוודאות, או בכל מצב שבו ינסה אדם כלשהו שאינו מוכר לנאשם ליצור עימו קשרים, עליו לברר תחילה את זהותו באופן פוזיטיבי באמצעות שאלות הבהרה אינפורמטיביות ראשוניות. במכתב הוסבר שאם יפנה לנאשם אדם בשפה זרה, צריך הדבר להעלות אצל הנאשם את החשד שהפונה הוא אזרח זר . חובת בירור זו נובעת גם מהצו עצמו הקובע ש" בכל עת שבה יהיה למר ואנונו ספק באשר למגבלות המוטלות עליו, חובה עליו לפנות למפקד תחנת המשטרה הסמוכה למקום מגוריו לצורך קבלת הבהרות".

4.       כפי שציינתי בהכרעת הדין , האלוף נווה הבהיר בעדותו בביהמ"ש שגם אם יש "שטח אפור" כלשהו, הנאשם יכול לבדוק מראש שטח זה ולא בדיעבד . בדיקה אשר כזו, לא נעשתה ע"י הנאשם במקרים נשוא כתב האישום . בבג"צ 4624/06 מרדכי ואנונו נ' אלוף פיקוד העורף גרשון יצחק ואח' קבעה כב' הנשיאה השופטת ביניש (בהסכמת השופטים גרוניס וחשין) " אין מדובר במניעת פגישה עם זרים באופן גורף, אלא על הודעה מראש על רשימת האנשים שהעותר עומד להיפגש עימם..... במגבלות אלה יש ללא ספק הכבדה רבה, אולם הן אינן עולות כדי שלילת אפשרות המפגש של העותר עם זרים וכל תכליתן לאפשר ביקורת וסינון לשם הגנה על ביטחון המדינה. בנסיבות יוצאות הדופן של עניינו של העותר". 

5.      צווי האלוף נבחנו ע"י ביהמ"ש העליון כפי שציינתי בהרחבה בהכרעת הדין  ב-3 עתירות לבג"צ ובכולן אישר ביהמ"ש העליון בהרכבים שונים את תוקף הצו. המדובר הוא בפסקי הדין הבאים:

א.      בג"צ 5211/04 מרדכי ואנונו ואח' נ' אלוף פיקוד העורף ואח'

ב.       בג"צ 6358/05 ואנונו נ' אלוף פיקוד העורף

ג.        בג"צ 4624/06 מרדכי ואנונו נ' אלוף פיקוד העורף גרשון יצחק ואח'

אוסיף בהקשר זה ואצטט את אשר נקבע בע"פ (י-ם) 69/96 נועם פדרמן נ' מדינת ישראל , באשר לחובתו של אדם שהוצאו כנגדו צווים לציית לאמור בהם; וכך נקבע באותו פס"ד:

                                   " הסדר הציבורי, ההיגיון, היציבות, הוודאות והתכלית החקיקתית מחייבים כולם שבעניינים פליליים (ואיננו צריכים להחליט כאן מה יהיה המצב בהליכים אזרחיים), יהיה קו מבחין ברור בין האסור והמותר. צו שהוצא ע"י מי שהורשה והוסמך להוציאו, יש לקיימו כל עוד הוא קיים ולא בוטל על דרך של תקיפה ישירה. דומה הדבר לצו שיפוטי ואפילו הוא פס"ד שניתן, שאם ניתן בסמכות יש לקיים אותו, כל עוד הוא קיים. אפילו יבוטל פס"ד או הצו בערכאה גבוהה יותר, עדיין נושא מפר הצו בכל התוצאות הנובעות מהפרתו בטרם בוטל (השווה א. הרנון, בזיון בימ"ש ע"י אי ציות. תשכ"ה - הוצאת מפעל השכפול, ע' 298 עד 300, וראה במיוחד הערת שולים 150 וכן ראה ע' 303 שם נאמר: 'אם מתן הצו היה מסור לשיקול דעתו של אותו בימ"ש (לענייננו צו מינהלי של מפקד האזור), לא יינתן לסרבן לטעון כי אותו שקול דעת הופעל שלא כהלכה)".

6.      כאן ייאמר שההגנה ניסתה לטעון שהנאשם פגע אך ורק בערך המוגן של קיום צווי האלוף. ולא היא! המאשימה העמידה את הנאשם לדין לא רק בגין עצם קיום המגע עם זרים (מבלי שהנאשם קיים את הפרוצדורה המקדמית של הודעה וקבלת אישור לכך) אלא בגין קיום המגע עם זרים שלווה במסירת תוכן המתייחס לעבודת הנאשם בקמ"ג, אודות מספר פצצות גרעיניות שיש לטענתו לישראל, וכיוצ"ב .  צו האלוף נשוא דיוננו הוא בבחינת צו הבא לקדם פני סכנה עתידית. מעשיו של הנאשם אשר הובאו במפורט בהכרעת הדין ובהצהרותיו שפורטו בהכרעת הדין מובילים למסקנה שישנה ודאות קרובה של אפשרות פגיעה בביטחון המדינה. שפר גורלו של הנאשם בכך שהמדינה השתמשה באמצעי של "צו צמצום והשגחה" שפגיעתו הרבה יותר קטנה ממעצר מינהלי, למשל . 

7.      בבואי לגזור את דינו של הנאשם הנני מביא בחשבון את השיקולים דלהלן:

א.      הנאשם דנן הועמד לדין והורשע במסגרת ת.פ. 461/86 בביהמ"ש המחוזי בירושלים בעבירות של סיוע לאויב במלחמתו בישראל, במסירת ידיעות סודיות בכוונה לפגוע בביטחון המדינה ובאיסוף ידיעות סודיות בכוונה האמורה, מעשים המהווים עבירות לפי סעיפים  99, 113(ב) ו-113(ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. בעקבות הרשעתו בעבירות האמורות גזר עליו ביהמ"ש המחוזי (ביום 27.3.88) שמונה עשרה שנות מאסר שמניינן מיום 7.10.86. ערעורו של הנאשם דנן בע"פ 172/88 ואנונו נ' מ"י על הרשעתו וכנגד חומרת עונשו נדחה בביהמ"ש העליון . 

ב.       צו האלוף נווה שהוצא כנגד הנאשם והוארך תוקפו מפעם לפעם איננו צו קל מבחינתו של הנאשם וזאת בנימת המעטה. זהו צו המגביל ומצר את צעדיו ומצב כזה איננו קל אחרי 18 שנות מאסר שריצה הנאשם, כשמתוכן היה בבידוד 11 וחצי שנים. יחד עם זאת מדובר בצו שנמצא מידתי והוא לתכלית ראויה. בבג"צ 4624/06 קבעה כב' הנשיאה ביניש אך לפני מספר חודשים כדלהלן:

" המגבלות שהוטלו על העותר בשני הצווים הנדונים אכן פוגעות בזכויותיו פגיעה מהותית ומשמעותית. מנגד, קיים השיקול הביטחוני שכן העותר העיד בדבריו ובמעשיו על רצונו להמשיך ולמסור מידע ביטחוני רגיש ביותר הידוע לו. כאמור, מהחומר שהובא בפנינו עלה כי רצונו של העותר לחשוף את המידע הסודי שמצוי אצלו תוך פגיעה בביטחון המדינה, עומד בעינו, ולא חל בו כירסום. ".

ג.        ב"כ הנאשם הפנה בטיעוניו לעונש לפסה"ד בע"מ (באר שבע) 1876/98 מרדכי ואנונו נ' מ"י שם מאוזכרת, בין היתר, חוות דעת שניתנה ע"י ד"ר בירגר מיום 27.1.98 בה נקבע שהנאשם " סובל מסכיזופרניה פרנואידית כרונית...אך למרות המחלה נותר עם אינטלקט וזיכרון שמורים המאפשרים לו לבטא עצמו בבהירות". בעניין זה לא נטענה ע"י ההגנה טענה בדבר חוסר אחריות לעבירות שהנאשם עבר. אמנם לא הוגשה לי חוו"ד של ד"ר בירגר עצמה (והנני קורא אודותיה מכלי שני- שהוא פסה"ד הנ"ל) ואף לא הוגשה לי חוו"ד עדכנית על מצבו הנפשי של הנאשם, אך מאחר והמצב הוא כרוני, יש להביאו בחשבון במכלול השיקולים לעניין עונשו של הנאשם .

ד.       נטען ע"י ההגנה שהנאשם לא התראיין מזה כמה חודשים וזה אינו דבר של מה בכך לגבי אדם כגון הנאשם .

ה.      כפי שצויין לעיל , ההתפרסות של העבירות המיוחסות (בכל הקשור להפרת הוראת סעיף 7 לצו) היא מ-22.5.04 ועד 10.1.05. עבירת הניסיון (שמיוחסת לנאשם בסעיף 32 לכתב האישום) היא מ-24.12.04 בה מיוחס לנאשם ניסיון לעזוב את איזור ירושלים ואת שטח המדינה כשייעדו הוא העיר בית לחם שבשטחי המועצה הפלסטינית.