השופטת א' פרוקצ'יה:
השאלה
1. חברת ביטוח (להלן - "המבטחת") מוציאה פוליסת ביטוח חובה לבעל רכב (להלן -"המבוטח"). במסגרת הפוליסה, מוגדרים בני האדם הרשאים לנהוג ברכב, ואלה כוללים במקרה זה את בעל הפוליסה, בני אדם ששמותיהם נקובים בתעודת הביטוח או בפוליסה, וכן כל אדם הנוהג לפי פקודת בעל הפוליסה או ברשותו. הפוליסה כוללת גם רשימה של הגבלות לגבי שימושים ברכב, וזאת על דרך הבאת רשימה מפורטת של שימושים מותרים, תוך ציון כי הכיסוי הביטוחי חל אך ורק עליהם. בין השימושים המותרים נכלל שימוש למטרות עסקו או מקצועו של בעל הפוליסה. בעל הפוליסה מעמיד את רכבו לרשות אחר באורח אקראי (להלן - "המורשה"), העושה בו שימוש למטרות עסקו שלו. מתרחשת תאונת דרכים, והמורשה מקפח את חייו. שאיריו של המנוח ועזבונו תובעים את המבטחת בתביעת תלויים ובתביעה עצמאית. האם תעודת הביטוח מכסה את השימוש שעשה המורשה ברכב עובר לתאונה שאירעה? מהי משמעותה המשפטית של התנייה בפוליסה הקובעת כי הכיסוי הביטוחי יחול על שימוש ברכב למטרות עסקו או מקצועו של בעל הפוליסה בהקשר לתביעת שאיריו של המורשה, אשר השתמש ברכב לצרכי עסקו שלו?
רקע
עובדות
2. תעודת ביטוח החובה בענייננו הוצאה על-ידי המערערות דולב, חברה לביטוח בע"מ ואבנר, איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (להלן - "המבטחות" או "חב' דולב" ו"חב' 'אבנר'"), לכיסוי ביטוח החובה של המשיב 6, שלומי ממן (להלן - "המבוטח" או "ממן"). המנוח שמעון קדוש ז"ל נהרג בתאונת דרכים שארעה ב-11.1.95. בעת מותו, נהג המנוח ברכבו של ממן ברשות. עובר למותו, היה המנוח עוסק עצמאי וניהל עסק לאספקת מזון מוכן. משנאלץ למסור את רכבו שלו לטיפול המוסך לאור תקלה שארעה בו, ביקש המנוח מאחיינו, הוא המבוטח ממן, כי ישאיל לו את מכוניתו שלו למשך יום-יומיים, והלה נעתר לו. המשיבים 1 עד 4 הם אלמנתו, שתי בנותיו ועזבונו של המנוח, והם תבעו את המבטחות בתביעת תלויים ובתביעה עצמאית לפיצויים בגין תאונת הדרכים. המבטחות טענו כי בעת התאונה המנוח לא היה מבוטח בביטוח חובה, ולפיכך צורפה להליך גם משיבה 5, קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, כנתבעת נוספת (להלן - "קרנית"). קרנית צרפה מצידה בהודעת צד ג' את ממן, בתורת בעל המכונית בה נהג המנוח בעת התאונה. היקפו של הכיסוי הביטוחי במסגרת ביטוח החובה הקיים בעניינו של ממן הוא שעומד כסלע מחלוקת בהליך זה.
המחלוקת
3. המחלוקת בין הצדדים התמקדה בשני מישורים - עובדתי ומשפטי. במישור העובדתי, נחלקו הצדדים בשאלה מה היה אופי השימוש ברכב בידי המנוח עובר לתאונה. המבטחות טענו כי בעת אירוע התאונה היה המנוח בנסיעה לצורכי עסקו, לאחר שסיפק מזון למפעל מסוים באזור התעשיה בפתח-תקווה. כנגד זה, טענו בעלי הדין האחרים כי אין הוכחה מה המטרה שלשמה השתמש המנוח ברכב עובר לתאונה, וכי הראיות שהביאו המבטחות לענין זה אינן קבילות, ולחלופין, אינן מספקות את הדרישה ההוכחתית לצורך הענין.
במישור המשפטי טענו המבטחות כי, בהנחה שהמנוח עשה שימוש ברכב לצרכי עסקו עובר לתאונת הדרכים, הביטוח לא כיסה תאונה זו, שכן הוא חרג מהשימושים המותרים שהותרו על-פי תעודת הביטוח. עיקרה של הטענה הוא כי הכיסוי הביטוחי מוגבל לשימושים המותרים בפוליסה בלבד. כאשר מדובר בשימוש ברכב למטרת עסק או מקצוע, הביטוח מכסה שימוש "למטרות עסקו או מקצועו של בעל הפוליסה" בלבד. מכאן, על-פי הטענה, כי שימוש ברכב לצורכי עסק או מקצוע של אחר, שאינו בעל הפוליסה, הגם שהוא מורשה לנהוג בו, אינו מכוסה על-ידי הביטוח. מאחר שהמנוח השתמש ברכב למטרות עסקו שלו עובר לתאונה, אין האירוע נכנס בגדר הכיסוי הביטוחי של בעל הרכב, ולכן המבטחות אינן נושאות באחריות לפצות את שאיריו ועזבונו של המנוח. בעלי הדין האחרים העלו טענות שונות במישור המשפטי כנגד הפרשנות שניתנה על-ידי המבטחות לתעודת הביטוח, ובכלל זה הטענה כי אם הפרשנות האמורה נכונה, כי אז דין ההגבלה האמורה בפוליסת הביטוח להתבטל מחמת תקנת הציבור, בשל התוצאות הקשות הנובעות ממנה, שהציבור אינו יכול לעמוד בהן.
פסק-הדין של בית המשפט המחוזי
4. בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט יצחק כהן) קבע בפסק דינו את הקביעות הבאות: אשר להיבט העובדתי, הוכח ברמת ההסתברות הנדרשת, כי המנוח עשה שימוש ברכב המבוטח למטרות עסקו שלו עובר לתאונה שארעה. הוא התבסס בכך על הודעתו של ממן במשטרה, על מכתב שכתבה האלמנה למוסד לביטוח לאומי, ועל עדותה במשפט.
אשר להיבט המשפטי, מצא בית המשפט כי יש לקבל את עמדת התובעים, ולדחות את טיעונן של המבטחות. הוא קבע, כי אף שעל-פי הלשון הכתובה של הפוליסה אין היא מכסה את השימוש שעשה המנוח כמורשה בנהיגה במכונית לצורכי עסקו שלו עובר לתאונה, תוצאה זו נוגדת את תקנת הציבור, ולפיכך היא בטלה. לגישת בית המשפט, בעת הזו, הנהיגה ברכב פרטי הינה נפוצה ושכיחה, והוא הדין בנהיגה ברכבו של הזולת; לאור זאת, פרשנות המבטחות לפיה הכיסוי הביטוחי לגבי שימוש ברכב למטרת עסק או מקצוע מוגבל לבעל הפוליסה בלבד, ולא לנהג מורשה לצורכי עסקו שלו, אינה יכולה לעמוד, שכן היא עלולה לגרום לתקלה לציבור, ולמכשלה לגורמי אכיפת החוק; במצב זה, על המשטרה יהיה לחקור האם הנוהג ברכב הוא בעל הפוליסה, ואם לאו - מה משלח ידו ומה מטרת נסיעתו, וזאת כדי לברר האם נסיעתו מבוטחת בביטוח חובה, אם לאו. מאחר שבהיעדר ביטוח חובה למורשה במצב כזה, קרנית היא הנושאת בפיצוי, יש לה זכות חזרה אל בעל הפוליסה. הסדר כזה עלול לפגוע בדרך לא ראויה בבעל הפוליסה, המשאיל בתום לב את רכבו לאדם מורשה לשם שימוש פרטי, ואילו המורשה עושה בו שימוש לצרכי עסקו. מוסיף בית המשפט וקובע, כי אין הצדקה עניינית להגביל את הכיסוי הביטוחי לנסיעה עסקית או מקצועית של בעל הפוליסה בלבד, להבדיל מהמורשה, שכן אין בשימוש ברכב לצורך עסקו או מקצועו משום הגברת הסיכון הביטוחי מבחינת חברת הביטוח. מכל מקום, הציבור אינו ער לדקויות הניסוחיות בפוליסה הנטענות על-ידי המבטחות, ומבחינתו, מדובר בהשמת מכשול בפני עיוור. קבלת טענת המבטחות פירושה כי בהינף קולמוס יימצאו נהגים רבים מבלי משים בלא כיסוי ביטוח חובה לשימושים מסוימים ברכב, והדבר יסכל את אחת התכליות החשובות ביותר של החקיקה בתחום ביטוח החובה. לאור כל אלה, קבע בית המשפט כי התנאי בסעיף 22 בפוליסה, ממנו ניתן להסיק כי שימוש ברכב על-ידי מורשה למטרות עסקו או מקצועו אינו חוסה תחת כנפי הביטוח, הינו בטל מכוח היותו סותר את תקנת הציבור כאמור בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן - חוק החוזים). לפיכך, נקבע כי השימוש ברכב על-ידי המנוח לצורכי עיסוקו עובר לתאונה, מכוסה על-ידי הביטוח של בעל הרכב. לאור קביעה זו, נדחתה התביעה נגד קרנית ונגד ממן, והמבטחות חויבו לפצות את השאירים והעזבון על נזקיהם עקב התאונה.
אשר לשיעור הנזק, בית המשפט קבע כי יש לשלם לשאירים פיצוי כספי, ולדחות את תביעת העזבון. הוא השתית את הערכת הנזק, בראש ובראשונה, על הערכת היקף הכנסתו של המנוח, אותה העריך על-פי נתוני המוסד לביטוח לאומי, תוך ציפייה לגידול עתידי בהכנסה עם חלוף השנים, ותוך הערכת תקופת עבודתו הצפויה כעצמאי עד גיל 70. לצורך החישוב, הוא לקח בחשבון גם את תרומת אשת המנוח לקופת המשפחה. על יסוד נתונים אלה, חישב את הפסדי התמיכה לשאירים והעמידם על סך 869,848 ש"ח ליום פסק הדין. הוא הוסיף לכך את דמי המצבה, וניכה מהסכום הכולל את קצבאות התלויים ודמי מחייה של בנות המנוח עם הגיען לגיל לימודים בבית ספר תיכון. בית המשפט הפעיל את סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, והכיר ב-25% מסכום הפיצוי המגיע לפני ניכויים. הסך שנותר לתשלום על-פי חישוב זה עומד על 219,462 ש"ח. תביעת העזבון נבלעה בתביעת היורשים, ולכן היא נדחתה.
הערעור
5. המערערות-המבטחות, מכוונות את ערעורן כנגד קביעות בית המשפט, הן בענין אחריותן והן בענין היקף הפיצוי שנפסק. המשיבים 1 עד 4 הגישו ערעור שכנגד, המתייחס לגובה הפיצוי שנפסק לזכותם. נתייחס ראשית למישור האחריות, ולאחר מכן לשאלת הנזק.
האחריות
טענות המבטחות
6. טוענות המבטחות, כי על-פי תעודת ביטוח החובה, הכיסוי הביטוחי הניתן לנהיגה ברכב למטרות עסק, מוגבל לבעל הפוליסה, ואינו מתרחב על-פני שימוש ברכב הנעשה למטרות עסקו של אדם אחר. הגבלה זו של הכיסוי הביטוחי הוכרה לאורך השנים בהלכה הפסוקה של בית המשפט העליון, והיא מוכרת גם בספרות המשפטית בנושא זה (ד' פרידמן, ביטוח רכב מנועי(תשל"ב), סעיפים 103 ו-104). ההגבלה האמורה גם אינה אסורה על-פי החיקוקים הנוגעים לענין. סעיף 15 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970 (להלן - פקודת הביטוח) מפרט שורה של הגבלות על כיסוי ביטוחי שאינן תקפות מבחינה משפטית. אותה רשימה הינה ממצה לענין הגבלות השימוש האסורות, והגבלות אחרות, שאינן כלולות באותה רשימה, מותרות על-פי הדין. מאחר שההגבלה נשוא ענייננו אינה כלולה ברשימה, היא מותרת ותקפה. על-פי סעיף 7(5) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן - חוק הפיצויים), נשללת זכאות לפיצוי ממי שנהג ברכב ללא ביטוח, או שהביטוח לא כיסה את השימוש שעשה ברכב. לאור כל אלה, הדין הכיר בתקפותה של ההגבלה האמורה, ואין לשנותה.
עוד חולקות המבטחות על קביעת בית המשפט קמא, לפיה ההגבלה האמורה בטלה בשל היותה נוגדת את תקנת הציבור. לטענתן, ביטול הוראה חוזית מטעמים של תקנת הציבור שמור למקרים קיצוניים בהם מדובר בפגיעה באושיות החברה, המנוגדת לנורמות חברתיות בסיסיות וראויות. במקרה זה אין הצדקה לפגיעה כה קשה בחופש החוזים ובאוטונומיה של הרצון החופשי, מה גם שהמחוקק עצמו נתן גושפנקה להגבלות מן הסוג המתואר כאן. על-פי פסיקת בית המשפט העליון בענין ע"א 420/83 אשור נ' "מגדל" חברה לביטוח בע"מ, פד"י מד(2) 627, זכאית חברת ביטוח להגביל כיסוי ביטוחי בתנאים המצויים בשליטתו של המבוטח, והגבלות אלה אינן נוגדות את תקנת הציבור. במקרה זה, ההגבלה מצויה בשליטתו של בעל הפוליסה, היא לא הוחרגה בפקודת הביטוח, ולכן יש ליתן לה תוקף משפטי מלא. מוסיפות המבטחות וטוענות כי לקשיים המעשיים עליהם הצביע בית המשפט קמא במצבים בהם בעל הפוליסה נותן למורשה רשות לנהוג ברכב יש תשובות והסברים. מסירת השימוש ברכב לבן משפחה מאפשרת לכלול את אותו בן משפחה כבעל הפוליסה, או לרכוש מלכתחילה ביטוח מלא ולא חלקי, שיכלול גם שימוש עסקי על-ידי אדם אחר, או לדאוג לכך שהמורשה לא ישתמש ברכב לצורך עסקיו הוא. במצב שבו בעל הפוליסה אינו יודע שהמורשה משתמש ברכב לעסקו הוא, יש לראות את השימוש ברכב כאילו הוא אינו שימוש מורשה מלכתחילה.