המחוזי: חנייה בתחומה של תחנת אוטובוס לאחר שעות פעילות הקווים- מותרת

ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים תל-אביב - ח 372462/61 מיום 10.12.06 - לפיו הורשע המערער בהחניית רכבו בתחומה של תחנת אוטובוסים בניגוד לס' 6ד'12 לחוק עזר לתל-אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו) תשמ"ד-1983 (להלן - חוק העזר). המערער חוייב בתשלום קנס בסך של 250 ש"ח, או בחמישה ימי מאסר תמורתם.

על פי עובדות המקרה, שאינן נתונות במחלוקת בין הצדדים, ביום 15.2.06 בשעה 23:47 חנה רכבו של המערער בתחום תחנת אוטובוסים ברח' אבן-גבירול 70 בתל-אביב. הרכב נגרר מהמקום בהוראת פקח המשיבה.

המחלוקת המשפטית הנטושה בין ב"כ הצדדים סובבת הכיתוב על גבי תחנת האוטובוס, על פיו גמר השירות של קווי האוטובוסים לתחנה זו הינו בשעה 23:10.

בית משפט השלום קבע, כי אין כל רלוונטיות לשעות הפעילות של התחנה, והרשיע המערער. בית המשפט קבע, כי הכיתוב על השלט מציין את שעות הפעילות של האוטובוס, אולם אינו מתיר או מהווה תמרור שמתיר עצירה, עמידה או חניה. ביהמ"ש ציין, כי הנאשם לא הצביע על כל הוראת חוק הפוטרת אותו, אחרי שעות הפעילות, מאיסור החניה במקום המיועד לחניית אוטובוס. 

המסגרת הנורמטיבית

ס' 72א'(12) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, קובע, כי:

"לא יעצור אדם רכב, לא יעמידנו, לא יחנהו ולא ישאירנו עומד, כולו או חלק ממנו, באחד המקומות המנויים להלן, אלא לשם מניעת תאונה או לשם מילוי אחרי הוראה מהוראות תקנות אלה או אם סומן בתמרור אחרת; ואלה המקומות:

[..]

          (12) בנתיב שיועד לתחבורה ציבורית ובתחום תחנת אוטובוסים המוגדרת על ידי סימון על פני כביש, ובאין סימון כאמור - בתוך עשרים מטר לפני תמרור "תחנת אוטובוסים" ועשרים מטר אחריו, בשני צדי הדרך; ובלבד שמותר לעצור או להעמיד או להחנות רכב בצד הדרך שממול לסימון על פני הכביש או ממול לתמרור, אם רוחב הכביש באותו מקום הוא שנים עשר מטר או יותר".

תקנה זו אומצה, במלואה וכלשונה, על ידי ס' 6ד'12 לחוק העזר, לפיו הורשע המערער בבית המשפט קמא.

השאלה המשפטית

הנה נא, לגישת המשיבה, על פי הוראת חוק העזר והתקנות, החניית רכב בתחומי תחנת אוטובוסים, המוגדרת על פי סימון על הכביש או על פי תמרור, אסורה בתכלית האיסור, במשך כל שעות היממה, ללא יוצא מן הכלל.

מנגד, לגישת המערער, המבחן לקיומה של "תחנת אוטובוסים" צריך להיות פונקציונלי ולא טריטוריאלי. רוצה לומר, בשעות בהן אין פעילות אוטובוסים במקום, חדלה התחנה להיות "תחנת אוטובוסים" כמובנה בחוק, ושבה להיות "פיסת כביש" רגילה, המותרת לחניה.

דיון

לשון החוק

נקודת המוצא של כל פרשנות חוק היא הלשון בה נקט החוק, ה"טקסט" הוא הבסיס לכל פרשנות.

הנשיא ברק (כתוארו דאז) בבג"צ 267/88 רשת כוללי האידרא נ' בית המשפט לעניינים מקומיים (פורסם פד"י מג (3) עמוד 736):

"פרשנות החוק מתחילה במלות החוק. אלה קובעות את גבול ההתפרסות של הנורמה המשפטית הקבועה בחוק".

בפרשו את לשון חוק העזר, קבע למעשה בית המשפט קמא כי "תחנת אוטובוסים", שקיומה נלמד מסימון על הכביש או באמצעות תימרור, מהווה תחנת אוטובוסים במשך 24 שעות ביממה, הן במהלך שעות פעילות הקו והן לאחר סיומן. משכך נקבע, לא נותר בידי בית המשפט אלא להרשיע המערער, אשר בחנותו בשטחי תחנת אוטובוסים הפר בבירור את מצוות חוק העזר.

קביעתו של בית המשפט קמא סומכת יתדותיה על המשמעות הלשונית הצרה של הדיבר "תחנת אוטובוסים". אלא שבבואו לפרש דבר חקיקה, אין בית המשפט נסמך על לשון החוק בלבד. בצד הלשון עומדים מקורות נוספים שעל בית המשפט לשוות לנגד עיניו.

תכלית החקיקה

כב' הנשיא ברק (כתוארו דאז) בבג"צ 142/89 תנועת לאו"ר לב אחד ורוח חדשה נ' יושב ראש הכנסת (פד"י מ"ד,3, 529 בעמ' 544):