השתתפות עו"ד בבר-המצווה של בן השופט אינה מצדיקה כשלעצמה את פסילתו

           ערעור על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב (כב' השופט י' גייפמן) מיום 26.11.2006, שלא לפסול עצמו מלדון בתמ"ש 77985/99.

1.        בין הצדדים, בני זוג גרושים, התנהלו התדיינויות רבות בפני בית המשפט קמא, במשך כשבע שנים. ההליך במסגרתו הוגשה בקשת הפסלות עניינו תביעת המשיבה לתשלום כספים (מעל 20 מליון ש"ח) להם היא זכאית, לטענתה, מכוח הסכם הגירושין שבין הצדדים. התביעה הוגשה בשנת 1999, וביום 11.10.2006 ניתן בה פסק דין. ביום 20.11.2006 הגיש המערער את בקשת הפסלות. את בקשתו סמך המערער על שתי עילות מרכזיות: האחת, עניינה החלטות שונות שניתנו על ידי בית המשפט במסגרת ההליך ואופן ניהול הדיון על ידו. בהקשר זה נטען כי בית המשפט לא אפשר למערער להביא לעדות שני עדים שהמערער ביקש לזמן; מנע מהמערער לחקור את המשיבה בחקירה נגדית אודות מסמך מסוים; ניצל לרעה את העובדה שהמערער אינו עורך דין וייצג את עצמו, על מנת להוליך אותו שולל בתואנות שווא, בעורמה, בזדון, וכפה עליו פרוצדורה משפטית באמצע חקירתה הנגדית של המשיבה, על פיה תיושב אחת משתי המחלוקות בין הצדדים "על דרך הפשרה", מבלי שהסביר למערער את משמעות הפרוצדורה והפגיעה בזכויותיו הנובעת ממנה והשלכותיה עליו; סירב למחוק את אחותו של המערער ו/או לבטל את העיקול על דירתה לאחר שבכתב התביעה המתוקן נמחקו כל הסעיפים המייחסים לה הברחת רכוש, ושמהם נגזר העיקול, בתואנה משוללת יסוד שאחות המערער ערבה לחיוביו. העילה השניה עניינה טענה ליתרון שרכש בא-כוח המשיבה בהליך, הנובע מכך שהוזמן לחגיגת בר-המצווה של בנו של השופט. בהקשר זה נטען כי לאחר מתן פסק הדין נודע למערער על כתבה עיתונאית, בה צוין כי השופט הזמין למסיבת בר-המצווה של בנו, אשר התקיימה באוגוסט 2004, עורכי דין רבים המופיעים לפניו, ונמתחה ביקורת על המשמעות של הזמנת עורכי הדין לבר-המצווה. צוין כי על השתתפות בא-כוח המשיבה במסיבת בר-המצווה נודע למערער מפי בא-כוח המשיבה עצמו, במהלך פגישתם בבית המשפט בדיון מיום 19.10.2004. באותו דיון ניסה בא-כוח המשיבה לשכנע את המערער, לטענתו, להסכים לשלם למשיבה סכום מסוים כפשרה, בטענה שהדבר כדאי לו משום שלבא-כוח המשיבה יש קשרים מיוחדים עם השופט, וכראיה ציין כי הוזמן למסיבת בר-המצווה האמורה. אותה עת פטר המערער את דבריו של בא-כוח המשיבה כהתרברבות שמטרתה להשפיע על המערער להסכים לפשרה ולא ירד לעומק משמעות דבריו. נטען, כי רק לאחר קריאת הכתבה בעיתון אורו עיניו של המערער והוא הבין כי לו היה מוזמן לבר-המצווה ונותן סכום כסף גדול יותר מבא-כוח המשיבה, סביר להניח שפסק הדין היה מוכרע לטובתו. לטענת המערער, נוכחות בא-כוח המשיבה בבר-המצווה, הגם שאין השניים חברים קרובים, ומתן מתנה לשופט שהיא בבחינת קבלת טובת הנאה במהלך המשפט, הם המניע להחלטותיו של בית המשפט, ויש בהם כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים, המצדיק פסילת השופט ועריכת משפט חוזר בתיק.

2.        בית המשפט, בהחלטה מיום 27.11.2006, דחה את בקשת הפסלות. נקבע כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר, ובהעדר תצהיר. לגופו של עניין, נקבע כי מועלות בבקשה השערות עובדתיות חסרות בסיס, וכי מרבית הטענות בבקשה הן טענות ערעוריות, שאינן מקימות עילת פסלות. בהחלטתו מסביר בית המשפט את החלטותיו, בגינן סבור המערער כי על בית המשפט לפסול עצמו: בעניין מניעת העדויות נקבע כי העדים שעדותם נמנעה לא היו חלק מההסדר הדיוני שגובש בין הצדדים ועדותם לא היתה רלוונטית למחלוקת המצומצמת שנותרה להכרעת בית המשפט בשלב בו התבקשה העדתם; עוד נקבע כי טענת המערער, לפיה לא הבין את משמעות ההכרעה על דרך הפשרה מופרכת ואין לה שום אחיזה. צוין כי בא-כוח המשיבה ובית המשפט הסבירו למערער מהי משמעות הכרעה על דרך הפשרה ורק לאחר שהוסברה לו המשמעות, הסכים המערער לפרוצדורה האמורה. אשר לטענה בעניין נוכחות בא-כוח המשיבה בבר-המצווה של בנו של השופט ציטט בית המשפט מחוות דעת נציבת תלונות הציבור על שופטים (להלן: הנציבה) בעניין זה, בה נקבע, בין היתר, כי הטענה בדבר המתנות שניתנו לחתן בר-המצווה, שיש בה רמז שקוף להטחת האשמה קשה בשופט, היא חסרת כל יסוד. צוין בחוות הדעת כי סביר הוא שהמוזמנים לאירוע כזה יתנו מתנות לחתן בר-המצווה, וכי לדברי השופט המתנות לא חרגו מהסביר. אשר למידת הקרבה בין השופט לבא-כוח המשיבה, הובהר בהחלטת השופט, כי אין בין השניים כל קרבה ממשית כהגדרתה בחוק: השניים לא היו מעולם זה בביתו של זה ולא יצאו יחד לבילוי חברתי. עוד נקבע בהקשר זה כי טענת המערער נגועה בחוסר תום לב, כיוון שהוא מודה כי ידע על נוכחות בא-כוח המשיבה בבר-המצווה סמוך לאירוע, ולמרות זאת המשיך לנהל את המשפט, ורק לאחר מתן פסק הדין נזכר המערער לטעון לפסלות. לבסוף, הבהיר בית המשפט כי נוכח ההשמצות החמורות שהטיח בו המערער במסגרת בקשת הפסלות הוא פוסל עצמו מלדון בתביעות עתידיות להן יהיה המערער צד, אם תוגשנה.

3.        על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי. המערער חוזר על טענותיו בבקשת הפסלות, ומוסיף כי בהחלטתו השמיט בית המשפט את העובדה שחוות הדעת של הנציבה ניתנה בתלונה שהוגשה נגדו, וכן את הערת הנציבה, לפיה ציין בפניה השופט כי הוא פסל עצמו מלדון בתיקים בהם הופיעו עורכי הדין שהשתתפו באירוע ומתכוון לעשות כן בהמשך. צוין, כי אף על פי שההליך נשוא בקשת הפסלות התנהל לפני, במהלך ולאחר בר-המצווה, לא פסל עצמו השופט מלדון בתיק, על אף הצהרתו האמורה בפני הנציבה. מהתנהגות זו מסיק המערער כי השופט אינו בוחל במעשי עורמה וחוטא לאמת במזיד, וכן כי השופט ידע והבין בעת שמסר תגובתו לנציבה כי מן הראוי שיפסול עצמו מלדון בהליך בין המערער למשיבה, אבל לא נהג על פי הבנתו זו. המערער טען עוד כי במקרה הטוב יש בהזמנת עורכי דין המופיעים בפני השופט ואינם נמנים על חבריו הקרובים או בני משפחתו עבירה אתית של שימוש במעמדו של השופט לקידום ענייניו האישיים על מנת לקבל מתנות, ובמקרה הרע, יש בכך פרצה למתן וקבלת שוחד. לבסוף, הובהר כי המערער לא צירף תצהיר לבקשת הפסלות כיוון שהוא חתם באופן אישי על הבקשה שכן הוא אינו מיוצג. ייאמר מיד כי הטענות החמורות שהעלה המערער חסרות בסיס ומן הראוי היה שהמערער ימנע מהטלת דופי אישי כה חמור בשופט ללא בסיס. המשיבה טוענת מנגד כי יש לדחות את הערעור. לטענתה, אין מקום לבקש פסילה לאחר שתיק הסתיים בפסק דין, והמקום להעלות טענות הוא בערעור. לגופו של עניין, נטען כי אין עילת פסלות. הובהר כי בין בא-כוח המשיבה לשופט לא היה מעולם ואין גם כיום קשר אישי, ובא-כוח המשיבה הוזמן לבר-המצווה כמו הרבה עורכי-דין מתחום המעמד האישי, המופיעים בפני השופט, אך בשל קשריהם המקצועיים עם השופט. בא-כוח המשיבה מכחיש שאמר את הדברים אותם מייחס לו המערער ביום 19.10.2004. אשר ליתר טענות המערער, נטען כי מקומן בערכאת הערעור ולא בהליכי פסלות.

4.        בהחלטתי, מיום 15.4.2006, ביקשתי מבית המשפט, על פי תקנה 471ג(ה) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, להעיר את הערותיו באשר לבקשת הפסלות, ובפרט התבקש בית המשפט להתייחס לטענה, לפיה ציין בפני הנציבה כי יפסול עצמו מלדון בתיקים בהם הופיעו עורכי הדין שהוזמנו לבר-המצווה. בהערותיו מיום 26.4.2007, חזר השופט על קביעותיו בהחלטה מיום 26.11.2006, והבהיר כי הנוסח המלא של הצהרתו בפני הנציבה היה כדלקמן: "לגבי עורכי הדין שנכחו באירוע הבר-מצווה-הקפדתי והחמרתי עם עצמי, ומי מהם שהיה גם בביתי או שהייתי בביתו או יצאתי בחברתי (צ"ל בחברתו. ד.ב) לבילוי, ולו פעם אחת, פסלתי את עצמי מלדון בתיקים בהם הוא מייצג". צוין, כי הנוסח של חוות דעת הנציבה, אשר צוטט על ידי המערער, הוא נוסח מקוצר שאינו ממצה את דברי השופט במלואם, כפי שהועברו בכתב לנציבה. מדובר בדברים שנכתבו פעמיים על ידי השופט ונשלחו לנציבה: פעם אחת לפני שהתלונה כנגדו נדחתה, ופעם נוספת לאחר דחייתה של התלונה, כאשר מגיש התלונה פנה בפניה חוזרת לנציבה. מכיוון שכך, לא יכול להיות ספק במה שהצהיר בית המשפט בפני הנציבה, כמו גם בעובדה שעמד מאחורי דברים אלה באופן מלא והקפיד על ביצועם: מכיוון שבא-כוח המשיבה לא היה בביתו של השופט, והשופט לא ביקר בביתו, והשניים לא יצאו זה בחברת זה, הרי שבא-כוח המשיבה אינו נכנס לקטגוריה של עורכי הדין לגביהם הוצהר שבית המשפט יפסול את עצמו לשבת בדין כאשר הם מייצגים מתדיין.

5.        לאחר שעיינתי בחומר שלפניי הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. ראשית, יצוין כי כמו הבקשה, גם הערעור הוגש בלא תצהיר התומך בו, כנדרש בתקנה 471ג(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. העובדה שהמערער אינו מיוצג אינה פוטרת אותו מצירוף תצהיר התומך בערעור כדרישת התקנות. לכאורה, די היה בכך להביא לדחיית הערעור על אתר (ע"א 478/99 משלי נ' בוקשפן משלי (לא פורסם)). זאת ועוד, המערער השתהה שיהוי ניכר בהעלאת הטענה בעניין השתתפות בא-כוח המשיבה בבר-המצווה. הלכה היא כי טענת פסלות יש לטעון מיד לאחר היוודעה, ולא להשאירה נצורה לעת מצוא (תקנה 471ב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984; ע"א 7158/97 בטון רמות בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (לא פורסם); ע"א 10035/03 פרג' נ' נזאל (לא פורסם)). לטענת המערער נודע לו על השתתפות בא-כוח המשיבה בבר-המצווה כבר ביום 19.10.2004, ואולם רק לאחר קריאת הכתבה בעיתון, אחרי שניתן פסק הדין, אורו עיניו של המערער והוא הבין את עילת הפסלות שבדבר. טעם זה אינו מצדיק הגשת הבקשה באיחור של כמעט שנתיים. אין לקבל מצב, בו בעל דין יודע על קיומה של עילת פסלות וממתין עימה באמתחתו כדי להעלותה במועד נוח לו, לאחר שהוא אינו שבע רצון מפסק הדין שניתן בעניינו. בהתנהגות זו יש משום חוסר תום לב, פגיעה בבעל הדין שכנגד ובמשאביה של מערכת המשפט (יגאל מרזל דיני פסלות שופט (תשס"ו-2006) 69).

6.        על אף האפשרות לדחות את הערעור על הסף, מצאתי לנכון להתייחס גם לגוף טענות המערער. סעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 (להלן: החוק) קובע כי שופט לא ישב בדין אם מצא, מיוזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. סעיף 77א(א1)(1) לחוק מוסיף וקובע כי שופט לא יישב בדין ביודעו שצד להליך, בא כוחו או עד מרכזי הוא בן משפחה של השופט או שקיימת ביניהם קירבה ממשית אחרת. הנה כי כן, הן לפי העילה הכללית בסעיף 77א(א) לחוק והן לפי העילה הספציפית שבסעיף 77א(א1)(1) לחוק, אין די בעצם ההיכרות או הקרבה של השופט לבעל דין או עורך דינו כדי להביא לפסילתו, ונדרשת קרבה ממשית. קרבה זו אינה אלא אותה קרבה שממשותה היא המבססת חשש ממשי למשוא פנים (ע"א 1190/05 גבאי נ' אומצה מפעלי בשר בע"מ (לא פורסם)). במקרה הנוכחי מסכימים השופט והצדדים כי השופט ובא-כוח המשיבה אינם חברים קרובים, וכי השתתפות בא-כוח המשיבה בבר-המצווה לא נבעה מחברות קרובה, אלא מיחסי העבודה בין השניים. לכן, גם אין לומר כי השופט הפר את הצהרתו בפני הנציבה, כפי שהובהר בהערותיו מיום 26.4.2007. השאלה המתעוררת היא האם עצם ההשתתפות בבר-המצווה והמתנה שניתנה על ידי בא-כוח המשיבה יוצרים קרבה ממשית המצדיקה פסילת השופט. דעתי היא כי התשובה לשאלה זו היא בשלילה. היחסים בין השופט ובא-כוח המשיבה הם יחסי עבודה, והיכרות רבת שנים שרקעה המקצועי עוד בטרם נתמנה השופט לכהונתו. ההשתתפות בבר-המצווה היתה אירוע חד פעמי שהתרחש לפני כשנתיים, כאשר בא-כוח המשיבה היה אחד מבין עורכי דין רבים, אשר הוזמנו והשתתפו באירוע. לא שוכנעתי, כי קבלת מתנה מקובלת באירוע מן הסוג האמור, שהתרחש כשנתיים לפני מתן פסק הדין, היה בה כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט, המצדיק פסילת השופט וביטולו של פסק הדין שניתן בתיק. השתתפות בבר-מצווה מעצם טבעה כרוכה בהבאת מתנה לחתן בר-המצווה. מדובר בנימוס חברתי מקובל. לא הוכח כי המתנה שהביא בא-כוח המשיבה לשופט חרגה מהסביר. אין ספק שראוי להקפיד הקפדה יתרה בהזמנות לאירוע אישי, אך מנגד לא כל היכרות מקצועית או חברית המצדיקה הזמנה לאירוע יש בה כדי לפסול שופט. עניין זה הוא תלוי נסיבות מידת הקירבה לעורך הדין וטיב האירוע. יש לזכור כי מעצם היות הבקשה לפסילת שופט בקשה רצינית, המטילה צל כבד על השופט אישית ועל מערכת השפיטה, נגזרת המסקנה כי הראיות שיש להביא לשם הוכחת קיומה של עילת פסלות חייבות להיות משמעותיות (ע"א 10379/06 ידיעות אחרונות בע"מ נ' גולדברג (לא פורסם) ; מרזל, בעמ' 84). על כן, ברור כי תחושות והשערות, הנעדרים בסיס עובדתי מעבר לאמירתם, אינם יכולים לשמש בסיס לטענת פסלות (ע"א 3863/04 הג'ונגל של אלי (1998) פרדסיה בע"מ נ' מנהל מקרקעי ישראל (לא פורסם); מרזל, בעמ' 85). לפיכך, אין בחשדות שמעלה המערער בעלמא, והשערתו לפיה המתנה השפיעה באופן כלשהו על החלטת השופט, כדי לבסס עילת פסלות. כמובן שאין בהשערות המועלות בכתבה העיתונאית כדי לבסס חשד כאמור. חזקה על השופט שכשופט מקצועי ידע להבחין בין מידע רלוונטי להליך שבפניו ומידע שאינו רלוונטי, וכי העובדה שאחד מבאי-הכוח שבפניו השתתף בבר-מצווה שחגג לבנו והביא מתנה מקובלת לאירוע, לא השפיעה עליו בבואו להכריע בתיק שאותו בא-כוח מייצג צד בו.

7.        יתר טענותיו של המערער נסבות על חוסר שביעות רצונו מאופן ניהול הדיון והחלטות בית המשפט. גם אם אתעלם מהשיהוי בכל הקשור לטענות אלה, הלכה היא כי השגות על הדרך בה בוחר בית המשפט לנהל את הדיון, ועל החלטותיו, מקומן בהליכי ערעור רגילים על פי סדרי הדין, ולא במסגרת הליכי פסלות (לעניין אופן ניהול הדיון, ראו: ע"פ 8309/02 רודקו נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 5647/05 גוד-מאן מתכות בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם). לעניין החלטות דיוניות, ראו: ע"א 7186/98 מלול נ' ג'אן (לא פורסם); ע"א 10619/02 בן עמי נ' קידר (לא פורסם); מרזל, בעמ' 178-174). זאת ועוד, גם אם מדובר ברצף של החלטות לרעת בעל דין, אין בכך כדי להקים עילת פסלות (ע"א 5803/04 מצדה חברה להנדסה בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם); מרזל, בעמ' 175). בנסיבות העניין לא מצאתי יסוד לטענה כי החלטות שקיבל בית המשפט, בין אם הן צודקות ובין אם הן מוטעות לגופן, ולעניין זה אין אני נדרשת, ואופן ניהול הדיון על ידו, מקימים עילת פסלות ומעוררים את אותה אפשרות ממשית לקיום משוא פנים כלפי המערער. אשר לטענה בנוגע לישוב אחת המחלוקות על דרך הפשרה מבלי להסביר למערער את משמעות הפרוצדורה האמורה-בית המשפט דחה את טענת המערער בעניין זה בהחלטתו בבקשת הפסלות. חזקה כי עמדת השופט ותיאור הדברים, כפי שהוא מביא, הם המשקפים את המציאות (ע"פ 344/99 בשן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2)599). אמנם, אין המדובר בחזקה חלוטה, אולם על המבקש לסתור את גרסת השופט בהקשר זה מוטל נטל כבד (ע"א 3356/03 גפני נ' עמותת אגודת בעלי מוניות התחנה (לא פורסם); ע"א 5422/03 ג.ד. אב-גל חברה בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (לא פורסם); מרזל, בעמ' 88). המערער במקרה הנוכחי לא עמד בנטל זה. ספק בעיני אם בנסיבות העניין אכן נוצר חשש, ממשי בראייתו של המערער כי השתתפות בא-כוח המשיבה בבר-המצווה, כמו גם החלטות בית המשפט ואופן ניהול הדיון על ידו, מצביעים על קיום משוא פנים כנגדו. מכל מקום, עובדה היא כי המתין עד לאחר תוצאות המשפט, עם זאת, יהא הדבר אשר יהא, חשש סובייקטיבי גרידא, גם אם קיים כזה, אינו מקים עילת פסלות (ע"א 3484/01 באן נ' באן (לא פורסם); ע"א 7857/04 צ'רטוק נ' וינקלר (לא פורסם); מרזל, בעמ' 115). משקבעתי כי לא מתקיימת עילה לפסילת השופט, מתייתר הצורך לדון בשאלה מה דינה של טענת פסלות המועלית לאחר שבית המשפט נתן את פסק הדין בהליך.

           אשר על כן, הערעור נדחה. המערער ישא בשכר טרחת עורך-דין של המשיבה בסכום של 5,000 ש"ח.

           ניתן היום, י"ז בסיון התשס"ז (3.6.2007).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    דז

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il