בעל דירה אינו אחראי לנזק שנגרם לקרוב משפחה שהחליק במקלחת בביתו

א.       כללי:

1.         ראובן ושמעון הינם קרובי משפחה ונוהגים לבקר האחד בביתו של השני. באחד מביקוריו, עשה ראובן שימוש בחדר הרחצה של שמעון. במהלך הרחצה ובשל המצאותם של מים על רצפת החדר, החליק ונפגע. האם יש להטיל על שמעון, בנסיבות אלו, חובת זהירות קונקרטית, לנקוט באמצעים סבירים למניעת התממשות סיכון ההחלקה, מקום שאין חולק בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית של מחזיק במקרקעין כלפי מבקרים, בעניין סיכונים הטמונים במקרקעין או בשל השימוש הסביר שנעשה בהם?

לשון אחר, האם יש שיקולים במדיניות משפטית המצדיקים יצירת חריג השולל את קיומה של החובה, בנסיבות בהן שמעון לא תרם להתרחשות הסיכון והגם שיש ביניהם יחסי "רעות" קודמים?

זו השאלה העומדת לדיון ולהכרעה בפסק הדין.

ב.       על העובדות הטענות וההליכים:

2.         התובע יליד 1936, נפגע בתאונה, כאשר שהה בדירת בתו, הנתבעת 1 (להלן: "הבת") ולאחר שסיים להתקלח בחדר הרחצה, יצא מהמקלחת, פסע לכיוון דלת הכניסה, החליק ומשלא מצא במה להאחז - נפל ונפגע.

3.         על פי הנטען, שהה התובע ביום 18/6/01, בדירת הבת, הנמצאת ברחוב זאב שרף 25, בירושלים (להלן: "הדירה"). באותו מועד שהו הבת ובעלה בחו"ל, למספר ימים. התובע ביקש להתקלח בחדר הרחצה, הנמצא בדירה (להלן: "חדר הרחצה"). על שאירע שם, הצהיר התובע: "...משסיימתי להתקלח פניתי לצאת מחדר הרחצה ואז החלקתי על הרצפה שבין סף האגנית של המקלחת לבין פתח היציאה, שהיתה רטובה מאוד ומוצפת מים" (ס' 8). התובע הוסיף בעדותו "...יצאתי מהמקלחון, לא הספקתי להגיע לדלת והחלקתי. היו מים על הרצפה" (עמ' 3, ש' 16) (להלן: "התאונה") והדגיש, "...כי שהחלקתי לא מצאתי במה להאחז כדי למנוע את הנפילה. כמו כן ראיתי שוילון האמבטיה קצר מיד ולכן הוצפה הרצפה" (ס' 8, ס"ק ג', לתצהירו, עמ' 3, ש' 18-17).

4.         כתוצאה מהתאונה נחבל התובע קשות בשורש כף ידו השמאלית וברגל שמאל ופונה בדחיפות לחדר המיון בבית החולים הדסה הר-הצופים בירושלים, שם אובחנו שברים בירך שמאל ובשורש כף יד שמאל. התובע אושפז 10 ימים ונותח בירך שמאל וידו הושמה בגבס. עם שחרורו מבית החולים, עבר טיפולי פיזיוטרפיה וקיבל חופשת מחלה למשך 45 יום (נספח ב' לכתב התביעה). בהמשך, עבר טיפול שיקומי סיעודי במשך 21 יום בבית החולים הרצפלד ונדרש למעקב רפואי והמשך טיפולי פיזיוטרפיה וכן נקבע כי זקוק לעזרה לפי חוק הסיעוד ב- ADLוב- IADL(נספח ג' לכתב התביעה). לטענת התובע, עקב התאונה סבל מכאבים עזים ביד שמאל ובירך השמאלית ומתקשה בעלייה וירידה במדרגות ובביצוע פעולות יומיומיות שונות (ס' 15-14 לתצהירו). התובע צירף חוות דעת מומחה מטעמו (ד"ר יצחקי) (נספח ד' לתצהירו), שלפיה מצא המומחה כי התובע סובל משבר בצוואר ירך שמאל ושבר בשורש יד שמאל והוסיף "...השבר בצוואר הירך נותח והתחבר" ולעניין שורש יד שמאל, מצא "...שהשבר התחבר עם סטיה אחורית והגבלות ניכרות בתנועות שורש היד השמאלית" ולעניין ההגבלות בירך, מצא כי נותרה לתובע "...הגבלה קלה... אולם קיימים קשיים ניכריים בהליכה וירידה במצבו הכללי" (שם, פרק הסיכום). על יסוד האמור קבע, כי לתובע נותרה נכות אורטופדית, משוקללת, בשיעור של 28% לצמיתות והמליץ על הפעלת "תקנה 15" במלואה והעמדת שיעור הנכות, על 42%. במהלך הדיון, הגיש התובע חוות דעת שיקומית (פרופ' איסיקוב) (נספח ו' לתצהירו) באשר למגבלות התפקודיות שנותרו לו לאחר התאונה והצרכים השיקומיים, הנגזרים מהם.

5.         התביעה הוגשה כנגד הבת בהיותה בעלת הזכויות בדירה ובשל התרשלותה במניעת התממשות סיכון ההחלקה בחדר הרחצה וכנגד הנתבעת 2 - מבטחת אחריות הבת, מכוח פוליסת ביטוח, שהונפקה על ידה למועדים הרלוונטים לתובענה (להלן: "הפוליסה") והמכסה בין היתר חבות הבת כלפי צד שלישי (להלן: "המבטחת").

6.         בכתב הגנתה, כפרה המבטחת בטענות התובע וטענה להעדר אחריות הבת כלפי התובע ולחילופין להעדר כיסוי ביטוחי, בשל החרגה הקיימת בפוליסה, ל"בן משפחה". מנגד טענה הבת, כי יש להטיל על המבטחת את חובת פיצוי התובע, בגין נזקיו ומכוח סעיף 65 לחוק חוזה הביטוח, המחייב את המבטח לשפות בשל חבות כספית שהמבוטח עשוי להיות חייב בה, כלפי צד שלישי ומשלא הכחישה את אחריותה כלפיו. יחד עם זאת, לנוכח טענות המבטחת, בעניין העדר כיסוי ביטוחי, הוגשה הודעה לצד שלישי, כנגדה וכנגד סוכן הביטוח שפעל לעניין הפוליסה ואולם, זו נמחקה בהסכמה (פרוט' מיום 12/1/06, עמ' 4, ש' 16-14).

7.         במהלך הדיון הוגשו, תצהיר התובע ותצהירי אשתו והבת, ומנגד, חוות דעת רפואית מטעם המבטחת (פרופ' נרובאי), שלפיה נותרה לתובע נכות אורטופדית לצמיתות, בשיעור של 10%, עבור הפגיעה בירך שמאל ו- 5% נוספים עבור הפגיעה בכף יד שמאל ובסך הכל, נכות משוקללת של 14.5%. בהמשך, הוגש גם תיקו הרפואי. המצהירים נחקרו על תצהיריהם והמשך הדיון נקבע להגשת סיכומים ומשאלו הוגשו, הובא התיק בפניי למתן פסק דין כדלקמן.

ג.        השאלות שבמחלוקת - ההכרעה בתמצית:

8.         מעיון בכתבי הטענות וגדר המחלוקת העולה מהם, נדמה כי התובענה מעוררת 2 שאלות: האחת, לעניין אחריות הבת כלפי התובע והשניה, לעניין חובת המבטחת, בקשר לפרשנות הפוליסה והיקף הכיסוי הביטוחי, לנוכח ההחרגה בנוגע ל"בן משפחה", המופיע כסייג לחבות ובשל קשרי המשפחה שבין התובע-הנפגע למבוטחת-הבת.

9.         יאמר מיד כי לאחר שבחנתי את מכלול הראיות ושקלתי את השיקולים הרלוונטים, הגעתי לכלל מסקנה, כי הגם שקיימת חובת זהירות מושגית של הבת כלפי המבקרים בדירה, אין זיקתה לדירה מקימה לה חובת זהירות קונקרטית למניעת סיכוני החלקה בחדר הרחצה ולפיצוי התובע על נזקיו מהתאונה, בשל היות סיכון ההחלקה סיכון טבעי ורגיל לפעילות הרחצה. משכך, אינני נדרש לשאלה הנוספת בעניין פרשנות הפוליסה ותחולת ההחרגה של "בן משפחה", הגם שמקובלת עליי הפרשנות שמציע התובע ולפיה, התכלית האובייקטיבית של הפוליסה מחייבת פרשנות מצמצמת ותחולת ההחרגה הינה בעניינם של בני המשפחה המתגוררים דרך קבע בדירה, בלבד, כאלה שנמנים על "משק ביתו" של המבוטח.

ד.       על האחריות - כללי:

10.       סעיפים 35 ו- 36 לפקודה קובעים את יסודותיה של עוולת הרשלנות והם: חובת זהירות, התרשלות וגרימת נזק. סעיף 36 קובע את היסוד הראשון לפיו, האחריות לרשלנות מותנית בכך, כי על המזיק תוטל חובה כלפי הניזוק שלא להתרשל כלפיו. החובה הינה כללית ומוטלת כלפי כל אדם, "... כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים, במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל". חובת הזהירות המושגית רואה במבחן הציפיות את התשובה לקיום חובת הזהירות ומשיבה לשאלה, האם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות מושגית. חובת הזהירות הקונקרטית משיבה לשאלה, האם בנסיבות המקרה הקונקרטי וביחס לניזוק מסוים קיימת חובת זהירות. באשר לחובת הזהירות המושגית קיימת הבחנה לעניין סוגי המזיקים אליהם משתייך המזיק לבין סוגי הנזקים אליהם משתייך הניזוק והאם קיימים ביניהם יחסי "רעות", לעניין סוג הפעילות שהתרחשה ולעניין סוגי הנזקים שנגרמו לניזוק ובאשר לחובה הקונקרטית ההבחנה הינה לעניין הפעילות המסוימת והנזק הספציפי שנגרם. במסגרת חובת הזהירות המושגית הבחינה מופשטת ועוסקת בקטגוריה של מזיקים, ניזוקים, נזקים ופעולות מזיקות. במסגרת חובת הזהירות הקונקרטית, הבחינה נעשית על יסוד עובדות המקרה הנדון, על פי מבחן הציפיות ובנסיבות המקרה הספציפי.

11.    כאמור, חובת הזהירות המושגית נקבעת לפי מבחן הציפיות והשאלה, אם אדם סביר צריך היה לצפות התרחשותו של נזק מסוג זה שנגרם, שכן לא כל נזק שניתן לצפותו כעניין טכני צריך לצפותו כעניין נורמטיבי (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113) (להלן: "עניין ועקנין"). חובת הזהירות מניחה קיום קשר סיבתי ואולם, עניינה בבחינת הצבת גבול וצמצום האחריות והצבת מחסום לנזק שצפוי מההיבט הטכני, כאשר "... נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה" (עניין ועקנין, עמ' 121). שיקולים אלו יקבעו "על פי צורכי החברה המשתנים", שכן עוולת הרשלנות הינה בעלת "רקמה פתוחה". ודוק- "מדיניות משפטית" אינה נוסחת קסם אלא איתור הערכים והאינטרסים הרלוונטיים, תוך מתן משקל ראוי לכל אחד מהם ושקילתם "במאזני צורכי החברה המשתנים" תוך עימות ואיזון ביניהם, אשר נקודת האיזון משתנה בתקופות היסטוריות שונות ובהתאם לצרכים המשתנים של החברה (ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1)
113) (להלן: "עניין גורדון").

ה.       על חובת הזהירות המושגית:

12.       נדמה, כי לא יכול להיות חולק, בדבר קיומה של זהירות מושגית של הבת כלפי המבקרים בדירה, שכן "...החזקה במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים בהם... בין אם הנזק נגרם בשל מצבם הסטטי של המקרקעין ובין אם הנזק נגרם בשל התממשות סיכון מפעולה אקטיבית עליהם" ובהיות יסוד החזקה המבטא את העיקרון שלפיו בעל יכולת הפיקוח והשליטה על הנכס הרלוונטי "...הינו גם לרוב בעל היכולת הטובה ביותר לחזות סיכונים הטמונים במקרקעין ולמונעם, ופעמים רבות גם בעל יכולת טובה לפעול להקטנת סיכונים הנובעים מפעילות עסקית (או אחרת - מ.ב.) המתקיימת בו ולפקח על מעשיה" (ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' מיימוני ואח' - פורסם באתר נבו, ביום 14/12/06, שם, בעמ' 9-8).