ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ש' ברוך) מיום 7.1.2007, שלא לפסול עצמו מלדון בבש"א 14211/06 בת.א. 2374/05.
1. משיבה 1 (להלן: המשיבה) הגישה לבית המשפט קמא בקשה לאכיפת פסק חוץ שניתן כנגד משיב 2 (להלן: מנור)(ת.א. 2374/05). על פי פסק החוץ נדרש מנור להחזיר כספים שנטל מכספי משקיעים בקבוצה קנדית, אשר המשיבה מונתה ככונסת נכסים שלה. כמו כן, נדרש מנור להסביר היכן הכספים הנוספים שנקבע שהוא אחראי להיעלמותם ולהחזיר גם אותם. נטען כי במסגרת המעילה הבריח מנור מליוני דולרים לחשבונות שונים ברחבי העולם, תוך שהוא נעזר בצדדים שלישיים, ביניהם מערער 2 (להלן: טויב). במקביל להגשת הבקשה לאכיפת פסק החוץ, הגישה המשיבה בקשה דחופה למתן צו עיקול על הנכסים שברשות מנור וצו כינוס על היהלומים שרכש מכספים שנטל מהקבוצה הקנדית. בית המשפט (השופט א' מגן) הורה בהחלטה מיום 21.10.2005, על מתן צו עיקול וכינוס נכסים ארעי. משלא מילא מנור אחר הצו, הגישה המשיבה בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט. בהליך זה טען מנור כי מסר את היהלומים לטויב, וזה לא השיב לו אותם, ולכן אין באפשרותו למסור את היהלומים לכונס הנכסים הזמני. בעקבות טענה זו הוזמן טויב על ידי השופט ברוך, שדן בבקשה, להעיד בפני בית המשפט. בדיון שהתקיים ביום 8.1.2006 הכחיש טויב את גרסת מנור, וטען כי הוא אינו מחזיק ברכוש השייך למנור. בעקבות העדות ציין השופט ברוך: "אני רוצה לראות את המסמכים של הבנק הזה באוסטריה. אני רוצה שהאדון הזה (הכוונה לטויב) יתכבד וימציא את המסמכים... אני רוצה לראות אותם". הכוונה למסמכי חשבון בנק בו החזיקו המערערים כספים, אליו הועברו, כך נטען, חלק מכספי המעילה של מנור. טויב לא התנגד למסירת המסמכים. בעקבות דברים אלו, הגיש מנור תביעה כנגד המערערים (ת.א. 1406/06). באותו הליך זומן טויב להעיד, הפעם על ידי השופט גלדשטיין, וזאת על מנת למצות את פעילות איתור הנכסים של הקבוצה. בתחילה סרב טויב להעיד, ואולם חזר בו מסירובו לאחר שהשופט גלדשטיין, בהחלטה מיום 6.4.2006, ציין כי ההליך לא נועד להכריע בזכויות אלא כסעד ארעי שנועד להקפיא מצב קיים ולהבטיח כי הנכסים לא ייעלמו. בהחלטה נקבע כי כל הראיות שיגבה בית המשפט בהליך כפופות לכך כי אין בגבייתן משום הפללה עצמית, וזכויותיו של טויב תישמרנה לו. הובהר כי התיק הוא תיק חסוי, והראיות שתגבנה בו נועדו אך ורק לצורך ניהול התיק גופו ולא לשם שימוש אחר כלשהו. ביום 26.6.2006 הגישה המשיבה בת.א. 2374/05 בקשה דחופה למתן סעדים זמניים במסגרת בקשה לאישור עיקול כנגד המערערים (בש"א 14211/06). בבקשה הדחופה ביקשה המשיבה, בין היתר, להורות למערערים להפקיד כספים המצויים בחשבונות בנק או כספות הרשומים על שם המערערים, ולהמציא מסמכים הנוגעים לחשבונות הבנק או לכספות. לאחר פתיחת ההליך כנגד המערערים, הגישה המשיבה מספר בקשות במסגרת ת.א. 1406/06, לאפשר לה לעשות שימוש בעדות טויב בהליך זה, בבקשה שהגישה כנגד המערערים בת.א. 2374/05. הבקשות נדונו בפני השופט ברוך ונדחו על ידו, בהתבסס על החלטת השופט גלדשטיין מיום 6.4.2006. לאחר שהשופט גלדשטיין נענה לבקשת המערערים לפסול את עצמו, נקבעה הבקשה לאישור עיקול לקדם משפט בפני השופט ברוך. בפתח הדיון ביום 17.12.2006 קבע השופט כי הדיון בבקשה לסעדים הזמניים שהתבקשו כנגד המערערים יתקיים בפניו ביום 7.1.2007.
2. ביום 2.1.2007 הגישו המערערים לבית המשפט בקשה לפסול עצמו מלדון בבקשה לסעדים זמניים. לטענתם, הביע השופט ברוך עמדה נחרצת בדיון מיום 8.1.2006 בת.א. 2374/05, כאשר הורה לטויב להמציא מסמכי חשבון בנק באוסטריה, והיום מונחת בפניו בקשה להורות לטויב להמציא את אותם מסמכים בבקשת המשיבה לסעדים זמניים כנגד המערערים. כמו כן, נטען, כי כאשר דן השופט ברוך בבקשת המשיבה להסיר את החסיון מהראיות במסגרת ת.א. 1406/06, הוא נחשף לחומר מהותי ביותר לגבי נושא הדיון, לגביו נקבע ביום 6.4.2006, כי לא יעשה בו שימוש למעט בת.א 1406/06. נטען כי דיון בפני השופט ברוך יעשה פלסתר את החלטתו שלא לאפשר שימוש בראיות בת.א. 2374/05, שכן אין זה הגיוני לצפות מהשופט להתעלם מלהתחשב באותן ראיות במסגרת התיק הנוכחי. המערערים סברו כי עצם הגשת בקשות חוזרות ונשנות על ידי המשיבה לאפשר הבאתן של הראיות מת.א. 1406/06 לתיק הנוכחי, מלמדת על החשיבות שיש להן בעיניה. נטען, כי בשל כל אחד מטעמים אלה, ובייחוד בהצטברותם יחד, על בית המשפט לפסול את עצמו, ולו מחמת מראית פני הצדק. המשיבה סברה כי יש למחוק את הבקשה כיוון שהיא לא נתמכה בתצהיר ובשל השיהוי בהעלאתה, וכן לגופו של עניין בהעדר עילת פסלות.
3. ביום 7.1.2007 התקיים דיון בבקשת הפסלות, במסגרתו הצטרף מנור להתנגדות המשיבה לבקשת הפסלות. לאחר שמיעת הצדדים, דחה בית המשפט את בקשת הפסלות. ראשית, נקבע כי הבקשה הוגשה בשיהוי: העובדות העומדות בבסיס הבקשה אינן חדשות, אלא בנות מספר חודשים. גם אם לבא-כוח המערערים היתה הארה לאחר שנודע לו נתון כזה או אחר, אין בכך הצדקה לשיהוי בהגשת הבקשה ואי הגשתה עובר לדיון הקודם או סמוך לאחריו. בית המשפט קבע כי מטעם זה בלבד ניתן לדחות את הבקשה. ואולם, נקבע, כי גם לגופו של עניין אין ממש בבקשה. אשר לטענה בדבר הבעת דעה בהליך קודם, צוין כי הדברים שנקבעו על ידי בית המשפט בעבר סויגו להליך הספציפי שנדון בפניו. כל שנקבע נקבע בהסתמך על הנתונים שהיו בפני בית המשפט באותה עת, ובהתאם למה שהצליחו הצדדים להוכיח במסגרת אותו הליך. אשר לראיות אליהן נחשף בית המשפט, נקבע כי אין בנמצא כל ראיה שיכולה להשפיע על בית המשפט במסגרת ההליך הנוכחי. הובהר, כי מדובר בבקשות ביניים כאלה ואחרות, אשר נדונות על פי תשתית ראייתית חלקית ולא מלאה, שהשופט מכריע בהן לאחר שמיעה קצרה של הצדדים, ולא בהכרעה בתיק עצמו.
4. על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי. בערעור חוזרים המערערים על טענותיהם בבקשת הפסלות, ומוסיפים כי אין מדובר במצב בו השופט ברוך ישב בהליכים זמניים ואז בהליך העיקרי, אשר אינו מצדיק בדרך כלל פסלות, אלא במצב בו התנהלו הליכים שהמערערים לא היו צד להם, וכעת, כאשר צורפו להליך, באותו עניין, הם מוצאים עצמם בפני אותו שופט. מצב זה טומן בחובו שתי עילות פסלות: ראשית, השופט ברוך הביע בהליכים הקודמים עמדות ברורות לצורך החלטה באותם הליכים, כאשר המערערים טרם היו צד לאותם הליכים. בהליך הנוכחי נדרש השופט לדון בבקשה למתן סעדים זמניים דרסטיים, שמחציתה חופף עובדתית סעדים שכבר קבע לגביהם עמדה נחרצת בעבר (המצאת מסמכי הבנק באוסטריה). נטען כי אין זה הוגן כלפי המערערים שהשופט שישב לדון בבקשה הנוכחית כבר אמר בהליך, בטרם הם צורפו אליו, את דעתו הברורה ורצונו בנושא העומד להכרעה. על כן, מבקשים המערערים כי שופט שטרם הביע עמדה ברורה בעניינם הוא שישמע ויחליט בבקשה לסעדים זמניים. שנית, לעניין החשיפה לראיות החסויות בת.א. 1406/06, מוסיפים המערערים כי המשיבה תצא נשכרת מדיון בפני השופט ברוך, שכן למרות שבקשותיה לעשות שימוש בראיות מת.א. 1406/06 בתיק הנוכחי נדחו, בסופו של יום הראיות אותן ביקשה להביא כבר נחשפו בפני השופט. לעניין השיהוי טוענים המערערים כי רק ביום 17.12.2006 נודע להם כי השופט ברוך הוא שידון בבקשה לסעדים זמניים, וכי רק לאחר הדיון, עיין בא-כוחם בשני התיקים, והתעוררו עילות שמצביעות על בסיס לכאורה לפסילת השופט. המשיבה סבורה כי יש לדחות את הערעור בשל השיהוי בהגשת בקשת הפסלות, בהעדר עילת פסלות, וכיוון שהערעור הוגש בחוסר תום לב. לעניין השיהוי, נטען כי התגובות לבקשות המשיבה בעניין חסיון המסמכים בת.א. 1406/06 הוגשו על ידי בא-כוח המערערים הנוכחי. לכן, יש לדחות את הטענה כי רק לאחר הדיון בדצמבר עיין בתיק וידע על עילת הפסלות. לגופו של עניין לא הראו המערערים כי התגבשה דעה כלשהי בעניינם. ההחלטה בעניין מסמכי הבנק באוסטריה היתה החלטה חד צדדית בהליך ביניים, אשר טויב לא התנגד לה. לעניין הראיות החסויות, נטען כי המסמכים אותם ביקשה המשיבה לחשוף אינם בגדר "מסה קריטית" של מסמכים, אלא רק עדות טויב בת.א. 1406/06, בה טען כי הוא אינו הדובר בשיחה בינו לבין מנור. המשיבה רצתה לוודא כי טויב לא ישנה את גרסתו העובדתית בתיק הנוכחי, ולכן ביקשה חשיפת העדות. נטען כי טענות המערערים בעניין זה חסרות תום לב, שהרי חזקה על טויב כי אין הוא מתכוון לשנות את הגרסה העובדתית שמסר בבית המשפט בת.א. 1406/06. לכן, גם אם נחשף השופט ברוך לעדות, למרות שלא נדרש לכך לצורך מתן החלטתו, אין לכך כל נפקות.
5. לאחר שעיינתי בחומר שבפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. טענתם הראשונה של המערערים היא כי בדיון מיום 8.1.2006 קבע השופט עמדה בנוגע לסוגיה העומדת לדיון כעת בבקשת לסעדים זמניים, היא סוגיית המצאת המסמכים הנוגעים לחשבון הבנק באוסטריה. הלכה היא כי עצם הבעת עמדה או דעה בהליך קודם, אינה מקימה, כשלעצמה, חשש ממשי למשוא פנים. השאלה שיש לשאול היא, על כן, אם נתקיים חשש ממשי למשוא פנים במובן זה, שדעתו של היושב בדין "ננעלה", כך שניתן לראות בהליך כולו כ"משחק מכור" (בג"ץ 2148/94 גלברט נ' כבוד נשיא בית המשפט העליון, פ"ד מח(3)573). הדגש הינו לא רק בהליך הדיוני במסגרתו נתגבשה דעה זו או אחרת, אלא בשאלה המהותית, והיא קיומו של חשש ממשי למשוא פנים לגוף העניין (ע"א 1335/99 ש.ח. שוקי שיווק ועבודות בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם); יגאל מרזל דיני פסלות שופט (תשס"ו-2006) 265). ככל שניתן להבחין בין ההליכים השונים למרות הדמיון ביניהם, יהא בכך כדי לחזק את הנחת היסוד הקשורה במקצועיותו של השופט ובהגינותו, כי יוכל הוא לשנות מהחלטותיו הקודמות תוך פתיחות לשכנוע וללא חשש ממשי למשוא פנים (מרזל, בעמ' 266). עיינתי בדברי בית המשפט בדיון מיום 8.1.2006 ולא מצאתי כי עולה מהם כי בית המשפט גיבש דעה מוקדמת בעניינם של הצדדים, וכי דעתו ננעלה באופן שלבו לא יהיה פתוח לשמיעת טענות בעלי הדין. העובדה שמסמכי הבנק באוסטריה נראו לשופט ברוך דרושים לצורך הדיון בבקשת המשיבה לפי פקודת בזיון בית המשפט כנגד מנור בעקבות עדותו של טויב, אין בה משום קביעת דעה נחרצת בנוגע לצורך במסמכים במסגרת הבקשה הנוכחית של המשיבה. כפי שציין בית המשפט בהחלטתו בבקשת הפסלות, דרישתו בנוגע למסמכים בדיון מיום 8.1.2006 נגעה להליך הספציפי שנדון בפניו באותה עת, וכל שנקבע אותה עת נקבע בהסתמך על הנתונים שהיו בפניו אותה שעה. חזקה על בית המשפט כי בבקשה הנוכחית יבחן שוב את הצורך בהמצאת אותם מסמכים וכי הכרעתו לגבי הצורך בהם תתבסס על הראיות שיובאו בפניו במסגרת הבקשה הנוכחית, והטענות שיטענו בפניו הצדדים כעת.
6. טענתם השניה של המערערים נוגעת לשאלה האם יש בהיחשפות השופט לראיות החסויות בת.א. 1406/06 במסגרת בקשת המשיבה לעשות בהן שימוש, כדי להביא לפסילתו, מהטעם שלא יוכל להתעלם מאותן ראיות בבואו להכריע בבקשתה הנוכחית של המשיבה. בהקשר זה ההלכה היא כי אין בהיחשפות בית המשפט לראיות בלתי קבילות, כשלעצמה, כדי להביא לפסילתו. בבסיס גישה זו עומדת נקודת המוצא והנחת היסוד כי שופט מקצועי יוכל להפריד בין הראיה הקבילה לראיה שאינה קבילה, ואין בעצם קבלת מידע לא קביל כדי לפסול את השופט (ע"פ 6752/97 פרידן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5)329 (להלן: פרשת פרידן); ע"פ 9519/00 תורק נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3)72; מרזל, בעמ' 299). עם זאת, קיימים מקרים מיוחדים וחריגים, שבהם "המסה" של הראיות הלא קבילות אליהן נחשף השופט היא כה רבה, עד שיש בה כדי להכריע גם את מקצועיותו. (פרשת פרידן; מ' שמגר "על פסלות שופט-בעקבות ידיד תרתי משמע" גבורות לשמעון אגרנט (תשמ"ז) 87, 118; מרזל, בעמ' 300-299). נסיבות מיוחדות מעין אלה, לא מצאתי במקרה שלפני. גם אם במסגרת הבקשה לעשות שימוש בראיות, עיין השופט ברוך בראיות או חלק מהן, אין בעובדה זו, כשלעצמה, כדי להביא לפסילתו. לא שוכנעתי כי בפני נסיבות מיוחדות וחריגות, בהן ניתן לומר כי החומר הבלתי קביל שבית המשפט נחשף אליו הוא מידע שבית המשפט לא יוכל להתגבר עליו ולהתעלם ממנו בהכרעה בבקשה הנוכחית של המשיבה. חיזוק למסקנה זו אני מוצאת בדברי השופט, לפיהם אין בנמצא כל ראיה שיכולה להשפיע עליו במסגרת ההליך הנוכחי. חזקה על השופט כי אכן יפעל על פי הצהרתו זו, ובהתאם להחלטתו שלא לאפשר שימוש בראיות, וידון בבקשתה הנוכחית של המשיבה רק על פי החומר הקביל שיונח בפניו על ידי הצדדים.
7. לבסוף, מסכימה אני גם לקביעתו של בית המשפט, כי בקשת הפסלות לוקה לכאורה בשיהוי. מעת שנודע למערערים כי השופט ברוך ידון בבקשה ועד להגשת בקשת הפסלות חלפה תקופה של למעלה מחודש, במהלכה נערך קדם משפט בפני השופט, בו לא הועלתה טענת הפסלות. אולם, ממילא איני נדרשת להכריע בטענה זו, נוכח העדרו של חשש ממשי למשוא פנים לגוף העניין. אפשר שבראייתם של המערערים נוצר חשש, כי החלטת השופט ברוך מיום 8.1.2006 וחשיפתו לראיות בת.א. 1406/06 מצביעות על קיום משוא פנים כלפיהם. עם זאת, חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא, שאינו מקים עילת פסלות (ע"א 3484/01 באן נ' באן (לא פורסם); ע"א 7857/04 צ'רטוק נ' וינקלר (לא פורסם); מרזל, בעמ' 115).
אשר על כן, הערעור נדחה. המערערים ישאו בהוצאות שכר טרחת עורך דין המשיבה 1, בסכום של 5,000 ש"ח.
ניתן היום, כ"ח באייר התשס"ז (16.5.2007).
ה נ ש י א ה
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. דז
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il