בהתאם לכתב התביעה (בנוסחו המתוקן מיום 18/10/04), התובעת מייצרת ומשווקת ברחבי העולם וגם בישראל תיקים מסוגים שונים ואביזרי אופנה הידועים בשם המותג (שהינו גם סימן מסחר) - LV, LOUIS VUITTON . התובעת היא בעלת הזכויות הבלעדיות להשתמש בסימני מסחר שונים שכל אחד מהם הינו "סימן מסחר מוכר היטב" כמשמעו בסעיף 1 לפקודת סימני מסחר, תשל"ב-1972 (להלן: "פקודת סימני מסחר") והרשומים, בין היתר, גם בישראל (ארבעה מהם מאוזכרים בסעיף 4 לכתב התביעה ותעודות רשם סימני מסחר לגביהם מצורפות כנספח ב' לכתב התביעה וכנספחים D1-D5 לתצהיר מטעם התובעת).
על פי כתב התביעה, הנתבעת מס' 1 הינה חברה פרטית והנתבע מס' 2 הינו בעל המניות היחיד בנתבעת מס' 1 (נספח ג' לכתב התביעה).
לטענת התובעת, במהלך חודש ספטמבר 2004 ייבאו הנתבעים לישראל משלוח של כ-10,000 תיקים וארנקים מזוייפים הנושאים את סימני המסחר LOUIS VUITTONו-LV, ושהדוגמאות המודפסות עליהם מהוות חיקוי מדוייק של שתי דוגמאות הרשומות כסימני מסחר על שמה של התובעת (סימן מסחר מספר 113,359- "דוגמת הפרחים" וסימן מסחר מספר 134,016- "דוגמת הריבועים" (נספח ד' לכתב התביעה)).
בשלב מסויים, הבחינו רשויות המכס בהבאתם לארץ של המוצרים המזוייפים, ומייד תפסו את המשלוח, הודיעו לתובעת על דבר התפיסה ודרשו ממנה לאשר שהמוצרים המזוייפים מפרים את זכויותיה. התובעת מסרה לרשויות המכס חוות דעת לפיה מוצרים אלה אכן מזוייפים, ובהתאם לבקשתן הפקידה ערבות בנקאית בסכום של 45,000 ש"ח. בהתאם לכך, תפסו רשויות המכס את המשלוח ומסרו לתובעת את פרטי הנתבעים.
התובעת טענה, ששיווק המוצרים המזוייפים גרם להטעיה ניכרת של ציבור הצרכנים, שסברו בטעות שהמוצרים המזוייפים הינם מוצרים מקוריים של התובעת, או קשורים אליה באופן כלשהו. בנוסף, מאחר שהמוצרים המזוייפים הינם באיכות ירודה במיוחד ואינם עומדים בתקני האיכות המחמירים של התובעת, הרי ששיווקם עלול לגרום לפיחות המוניטין ולשחיקת הייחודיות של סימני המסחר שלה.
בכתב התביעה, עתרה התובעת למנות את באי כוחה ככונסי נכסים על המוצרים המזוייפים ולהסמיכם להשמיד מוצרים אלה על חשבון הנתבעים. התובעת עתרה למתן צו מניעה המורה לנתבעים לחדול ולהמנע מייבוא, שיווק, ייצור או הפצה של מוצרים הנושאים את סימני המסחר הרשומים שלה, וכן למתן חשבונות לגבי נתוני הייבוא והשיווק של המוצרים. בנוסף, התובעת עתרה לתשלום פיצויים בגין הנזקים וההוצאות שנגרמו לה, בסכום אותו התעתדה לתבוע בהתאם לחשבונות שיינתנו לה. לחילופין, היא עתרה לפסיקת פיצויים סטטוטוריים בהתאם לסעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות") וכן פיצויים סטטוטוריים על פי סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים.
בהחלטתי בדיון מיום 9/5/06 הוריתי על השמדת המוצרים המזוייפים כמבוקש בבש"א 10396/06, בכפוף לכך שהנתבעים ישאו בהוצאות האיחסון וההשמדה (עמ' 3 לפרוטוקול).
בסיכומיה, טענה התובעת כי הנתבעים ייבאו חמישה עשר דגמים שונים של מוצרים מזוייפים, באופן המגבש חמש עשרה הפרות שונות של חוק עוולות מסחריות וכן חמש עשרה הפרות שונות של פקודת זכויות יוצרים, ובהתאם לכך (ועל פי הסכומים הנקובים בכל אחד מסעיפים אלה) יש לפסוק עבורה סכום פיצויים מקסימלי של 1,800,000 ש"ח.
בהתאם להחלטתי בדיון מיום 23/10/06, ובהסכמת הצדדים, לא נערכו חקירות נגדיות של המצהירים מטעם הצדדים, ולכן הדיון ייערך בהתאם לחומר הראייתי המצוי בתיק ועל רקע המתווה הנורמטיבי הרלבנטי לפקודת סימני מסחר ואופן יישומו הראוי על המקרה הנוכחי.
מתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעם הנתבעים (ונחתם על ידי הנתבע מס' 2) וכן מהסיכומים שהוגשו מטעמם, ניתן להסיק כי בדיעבד, הנתבעים מסכימים שהמוצרים שייבאו הינם מוצרים מזוייפים. במילים אחרות, אין מחלוקת כי בפועל, המוצרים המיובאים על ידי הנתבעים מפרים את סימני המסחר הרשומים של התובעת.
המחלוקת בין הצדדים מתפצלת לשתי סוגיות עיקריות-
(א) (א) האם, באופן עקרוני, העדר כוונה להטעות עשוי להוות הגנה טובה כנגד הפרת סימני מסחר (לשיטת הנתבעים התשובה היא חיובית בעוד שלשיטת התובעת התשובה היא שלילית).
(ב) (ב) במידה שהתשובה לשאלה הראשונה היא חיובית, יש לבחון מה היה הלך דעתם של הנתבעים, ובאופן אופרטיבי יותר- מהו העיתוי שבו היו הנתבעים מודעים לכך שהם מייבאים מוצרים מזוייפים המפרים את סימני המסחר הרשומים של התובעת. לטענת התובעת, הנתבעים היו מודעים להפרה כבר בעת שהחלו בייבוא המוצרים, בעוד שלטענת הנתבעים, הם לא היו מודעים לכך עד שהעניין התברר במסגרת החקירה של רשויות המכס.
למעשה, כאמור, העובדה שהמוצרים שיובאו היו מזוייפים אינה שנויה במחלוקת, ולכן אם אין שום רלבנטיות למצבו הנפשי של הנתבע מס' 2 במהלך תקופת היבוא - כפי שטוענת התבועת בהליך זה - הרי שאחריותו מתגבשת באופן אוטומטי, ולא נותר טעם בדיון כלשהו בהליך.
השאלה הראשונה שהוצגה קודם נענתה בשלילה בע"א 715/68 פרו-פרו ביסקוויט (כפר סבא) בע"מ נ' ל' פרומין ובניו בע"מ ואח', פ"ד כג(2) 43 (להלן: "פרשת פרומין"). בפרשת פרומין קבע כב' השופט ברנזון כי-
"זכות תביעה אזרחית על הפרת סימן מסחר קיימת גם קיימת לפי הפקודה המקורית משנת 1938. כל מה שעל התובע להוכיח בה בה הוא כי היתה הפרה. כוונה לרמות או להטעות אינה מיסודותיה של עילה זו, כשם שאיננה מיסודותיה של עוולת גניבת עין לפי פקודת הנזיקין. ישנה הפרה אף שהמפר אינו יודע על קיומו של הסימן של זולתו אותו הוא מחקה או מפר בלא יודעין, ודי בה כדי לזכות את התובע שנפגע על ידה לסעדים הרגילים הניתנים במקרה כזה...".
הלכה זו ישימה גם כיום.
מעבר לכך, סעיף 1 לפקודת סימני מסחר אינו מתנה את עצם ההפרה בהוכחת מצב נפשי מסויים, כך שנראה שלא היה בכוונת המחוקק ליצור תלות בין שני גורמים אלה.
יחד עם זאת, קיימת דיעה אקדמית לפיה יש מקום לשינוי המצב המשפטי, ולהחלת הגנת תום הלב על הפרת סימן המסחר, כך שייקבע כי רק שימוש מסחרי בחוסר תום לב עשוי להוות הפרה של סימן המסחר.
דיעה זו מסתמכת, בין היתר, על סעיף 30 לפקודת סימני המסחר (המופנה לרשם סימני המסחר) ועל פסיקה אמריקאית (ע' פרידמן, סימני מסחר, דין פסיקה ומשפט משווה, עמ' 380).