השופטת א' חיות:
תמצית העובדות ופירוט ההליכים המשפטיים
1. המערער 1, יליד שנת 1961 וחבר קיבוץ בית-ניר (המערער 2), נפצע ביום 12.10.1994 במהלך מרוץ אופנועים "ראלי הפרעונים" במצרים בו השתתף (להלן: התאונה). כתוצאה מן התאונה נחבל המערער 1 קשות בגבו ונותר משותק בפלג גופו התחתון. בתביעה שהגיש למוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) טען המערער 1 כי השתתף במרוץ כעובד של החברה המשיבה 1 אשר עסקה במועדים הרלוונטיים לעניין, בין היתר, בייבוא אופנועי שטח מסוג KTM. על אחד מאופנועים אלה רכב המערער 1 במהלך המרוץ שבו נפגע (להלן: האופנוע). תביעת המערער 1 להכיר בתאונה כתאונת עבודה נדחתה על ידי המל"ל אף שלאחר התאונה דיווחה עליו המשיבה 1 למל"ל כעובד שלה. המל"ל קבע בהקשר זה כי על פי הנתונים שנתקבלו אצלו התאונה לא ארעה "תוך כדי ועקב" עבודתו של המערער 1 אצל המשיבה 1 ועל כן, כך הוסיף וקבע, אין היא "תאונת עבודה" כהגדרתה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי). בפסק דינו מיום 23.9.1997 אימץ בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע (כב' השופטת י' הופמן) את עמדת המל"ל ודחה את גרסת המערער 1 כי התאונה הייתה תאונת עבודה. ערעור שהגיש המערער 1 לבית הדין הארצי לעבודה נדחה אף הוא בפסק דין מיום 8.6.1999 (כב' הנשיא ס' אדלר, סגן הנשיא י' אליאסוף, השופט י' פליטמן, נציג עובדים ש' גוברמן, נציג המעבידים ג' סטויצקי).
2. משנדחתה תביעת המערער 1 על ידי בית הדין האזורי לעבודה, הגישו המערערים תביעה כספית לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו נגד המשיבה 1, נגד המשיבה 2 (חברה לייבוא מכונות חקלאיות שניהלה את עסקיה בחצרים שבהם פעלה המשיבה 1) וכן נגד המשיבים 3 ו-4 שהינם מנהלי המשיבה 1 ובעלי מניות בשתי החברות. בתביעתו התמיד המערער 1 בטענה כי יצא למרוץ כעובד של המשיבה 1 וטען כי המשיבות 1 ו-2 כמי שהעסיקו אותו, הפרו את התחייבותן במישור החוזי לדאוג לבטיחותו המרבית. המערער 1 הוסיף וטען לחלופין כי התאונה ארעה כתוצאה מהתרשלות המשיבים או מי מהם כלפיו בעת שרכב על האופנוע שהייתה להם שליטה מלאה בו וכי עליהם הנטל להראות כי לא הייתה התרשלות מצדם משום שהאירוע שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שלא נקטו זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שנקטו בה. בנוסף לטענות אלה, אשר מכוחן ביקש המערער 1 לייחס למשיבים או מי מהם אחריות לאירוע התאונה עצמו, העלה המערער 1 טענות נוספות במישור החוזי ובמישור הנזיקי בדבר החובה שהייתה מוטלת על המשיבים או מי מהם לרכוש עבורו פוליסת ביטוח תאונות אישיות לכיסוי נזקים מסוג הנזק שאירע לו בעקבות התאונה. המערער 1 הוסיף וטען כי המשיבים הפרו את חובתם זו וכתוצאה מכך נותר הוא חשוף לנזקים הנובעים מהיעדר כיסוי ביטוחי להשתתפותו במרוץ. הקיבוץ, המערער 2, ביסס את תביעתו נגד המשיבים על הטבת הנזקים שנגרמו למערער 1 כתוצאה מן התאונה.
3. בפסק דינו מיום 14.3.2005 דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופטת צ' ברון) את התביעה בקובעו כי פסיקת בית הדין לעבודה מקימה השתק פלוגתא ביחס לטענת המערער 1 לפיה השתתף במרוץ כעובד המשיבה 1. למעלה מן הנדרש להכרעתו, הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע כי אותה מסקנה עצמה עולה גם מתוך חומר הראיות שהוצג בפניו. בית המשפט ציין בעניין זה כי הקשר בין המערער 1 למשיבה 1 נוצר בעקבות מודעה שפרסמה המשיבה 1 ובה נאמר כי "ברצונה להוציא מטעמה 3 רוכבי שטח מנוסים, ומוכשרים להתחרות בראלי הפרעונים". המערער 1 שהינו מכונאי במקצועו ונהג מרוצים חובב, השתתף בעבר במרוצים שונים בארץ ובעולם, והוא נענה לפנייה והגיע במהלך חודש אוגוסט 1994 לסיכום עקרוני בעל פה עם המשיבה 1 באשר לתנאי השתתפותו במרוץ מטעמה. רק לאחר מכן, ביום 30.8.1994, הושג בין המערער 1 למשיבה 1 סיכום נוסף בדבר העסקתו בשכר כמכונאי אצלה. בית המשפט המחוזי קבע כי מן הראיות שהוצגו שוכנע ש"השתתפותו של התובע במרוץ לא היוותה תנאי להעסקתו והיתה מתבצעת אף ללא פריסת החסות של הנתבעת" וכי "המדובר במקרה כגון דא במימון תמורת פירסום גרידא, ללא יחסי עובד-מעביד". בית המשפט המחוזי הוסיף וציטט בהקשר זה בהסכמה מדבריו של בית הדין האזורי לעבודה באומרו:
מצב עובדתי זה, תואם את ההגדרה, כי החברה היתה בבחינת "נותנת חסות" להשתתפותו של התובע במרוץ ואין להגדירה במסגרת זו כמעבידתו. נותנת חסות, במשמע, חברה או סוכנות המממנות את הוצאות התוכנית תמורת פירסום, עובדות שאף התובע אינו חולק עליהן.
עוד ציין בית המשפט המחוזי כי טענותיו של המערער 1 לעניין אחריות המשיבים או מי מהם לתאונה שאירעה "אינן מבוססות כלל בראיות" והן נזנחו על ידו במהלך המשפט. כמו כן, קבע בית המשפט המחוזי כי אין בסיס לתביעה ככל שהופנתה נגד המשיבים 2-4. בית המשפט מיקד אפוא את הכרעתו בשאלה האם הפרה המשיבה 1 את חובותיה והתחייבויותיה כלפי המערער 1 בכך שלא דאגה לבטחו בביטוח תאונות אישיות בגין סיכוני השתתפותו במרוץ. בהקשר זה קבע בית המשפט המחוזי כי קבוצת רוכבי האופנועים הישראלים שאליה הצטרף המערער 1 לצורך המרוץ, היא קבוצה חיצונית למשיבה 1 שהתארגנה באופן פרטי לצורך זה, ואילו המשיבה 1, כך קבע בית המשפט המחוזי, "לא אירגנה או ניהלה קבוצה זו". עוד קבע בית המשפט המחוזי, בהסתמכו בין היתר על עדותו של המערער 1 עצמו, כי לא סוכם בינו ובין המשיבה 1 במפורש או במשתמע כי היא תדאג לבטחו בביטוח תאונות אישיות ועל כן אין לייחס לה התחייבות חוזית בהקשר זה. בית המשפט המחוזי לא התייחס בפסק דינו לטענת ההתרשלות שהעלה המערער 1 כלפי המשיבה 1 בשל כך שלא ערכה עבורו ביטוח תאונות אישיות. ממילא אין בפסק הדין הכרעה בשאלה האם נושאת המשיבה 1 באחריות על פי דיני הנזיקין בשל הנזק הכלכלי שנגרם למערער 1 (ולמערער 2 כמיטיבו), בשל היעדר ביטוח כאמור.
מכאן הערעור שבפנינו.
טענות הצדדים
4. המערערים טוענים כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי הדרך לטעון לקיומם של יחסי עובד ומעביד בין המערער 1 למשיבה 1 נחסמה בפניהם בשל הכלל של מעשה בית דין ובשל השתק פלוגתא החל בהקשר זה מכוח פסיקתם של בתי הדין לעבודה. לטענתם המבחנים לקיום יחסי עובד ומעביד לצורך חוק הביטוח הלאומי שונים מן המבחנים החלים לעניין זה על פי דיני הנזיקין. עוד טוענים המערערים כי לבית הדין הוגשו ראיות שאינן קבילות בבית המשפט וכי אחד העדים המעורבים בפרשה שהעיד בבית המשפט כלל לא העיד בפני בית הדין. לגופו של עניין שבים המערערים וטוענים כי בין המערער 1 למשיבה 1 התקיימו יחסי עובד ומעביד לעניין השתתפותו במרוץ. לטענתם המערער 1 היה נתון לשליטתה המלאה של המשיבה 1, הפנייה שנענה לה הייתה למעשה הצעת עבודה והוא לא היה משתתף במרוץ אלמלא נשלח על ידה. עוד טוענים המערערים כי תשלום הוצאות המרוץ על ידי המשיבה 1, התקשרותה עם נותני חסות נוספים, ארגון מרוצי הכנה, שליחת מכונאי מטעמה למרוץ לצורך פיקוח על המערער 1 והיעדר הפרדה בין עבודת המערער 1 כמכונאי לבין השתתפותו במרוץ, כל אלה מעידים על מעורבותה הפעילה בארגון המרוץ שאינה מתמצה במתן חסות ("sponsorship") גרידא. לחלופין טוענים המערערים כי המערער 1 השתתף במרוץ כשלוח מטעמה של המשיבה 1 וכי היא נטלה על עצמה, בדרך של התנהגות או מכללא, חובה חוזית לבטחו. המערערים מוסיפים וטוענים כי המשיבה 1 הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כמעבידה או כשולחת משלא נקטה באמצעי הזהירות המתבקש בנסיבות העניין ולא הבטיחה את הטבת נזקו של המערער 1 ופיזורו בדרך של רכישת ביטוח עבורו או למצער בכך שוידאה כי רכש בעצמו ביטוח כאמור. עוד טוענים המערערים כי מי שמבצע משימה מסוכנת עבור אחר, חייב אותו אחר לבטחו או לוודא קיומו של ביטוח מפני הסיכונים הכרוכים בכך משום שבידיו מלוא המידע אודות אותם סיכונים והוא בעל יכולת המימון הדרושה. לטענת המשיבים, בפועל הייתה המשיבה 1 מודעת לסיכונים הכרוכים במרוץ ואף ביטחה מפניהם את המכונאי שנשלח מטעמה לצד המערער 1. כמו כן, טוענים המערערים כי הטלת החובה לדאוג לביטוח סיכונים על מי שמממן את הפעילות הספורטיבית, יש בה כדי לשרת את האינטרס החברתי בקידום הספורט והיא עולה בקנה אחד עם סטנדרט ההתנהגות הראוי הקבוע בחוק הספורט, התשמ"ח-1998 (להלן: חוק הספורט). המערערים מעלים טענות נוספות באשר לכך שהמערער 1 הסתמך על היותה של המשיבה 1 אחראית לביטוח נוכח התחייבותה לשאת בכל הוצאות המרוץ, נוכח רכישת ביטוחי החובה על ידה ונוכח בקשה מפורשת שהפנה אליה בעניין זה, לטענתו. לחלופין טוענים המערערים כי המשיבה 1 התרשלה בכך שיצרה מצג כי השתתפותו של המערער 1 במרוץ הינה במסגרת יחסי עבודה או שליחות בינו ובין המשיבה 1 וכי הוא מבוטח בהתאם וכן בכך שלא בדקה את ההנחיות שניתנו למשתתפי המרוץ. אשר למשיבים 3 ו-4 טוענים המערערים כי בהובילם את המערער 1 להשתתף במרוץ ללא ביטוח, נטלו הם סיכון בלתי סביר העולה כדי שימוש לרעה במסך ההתאגדות באופן המצדיק את הרמתו ביחסים שבינם לבינו. עוד טוענים המערערים כי המשיבים 3 ו-4 התרשלו באופן אישי בכך שלא וידאו קיומו של ביטוח ובכך שיזמו את השתתפותו מטעמם במרוץ למרות שלא היה להם כל ניסיון קודם בארגון פרויקט מסוג זה.
5. המשיבים מצידם סומכים ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וטוענים כי מתקיימים במקרה דנן כל התנאים לביסוס השתק פלוגתא מכוח פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה אשר קבע כי התאונה איננה תאונת עבודה. המשיבים טוענים לעניין זה כי השוני בסדרי הדין ובדיני הראיות הנוהגים בבית הדין לעבודה לעומת אלה שבבתי המשפט האזרחיים, לא בא כלל לידי ביטוי במקרה דנן, וכי ההשתק נועד למנוע מצב בו על סמך אותן ראיות יגיעו בית הדין לעבודה ובית המשפט האזרחי למסקנות הפוכות. לעצם העניין טוענים המשיבים כי אין מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית משפט קמא, המבוססת כדבעי על חומר הראיות, ולפיה לא השתתף המערער 1 במרוץ כעובד של המשיבה 1. המשיבים מוסיפים וטוענים כי יש לאמץ את קביעותיו של בית המשפט המחוזי כי מדובר בעסקה למתן חסות שהתבססה על פרסום האופנוע בתמורה להשתתפות בהוצאות המרוץ ומכירת האופנוע במחיר מוזל למערער 1 ולא ביחסי עבודה או שליחות, וכי במסגרת עסקה זו לא התחייבה המשיבה 1 לרכוש ביטוח תאונות אישיות עבור המערער 1. אשר לטענת המערערים בדבר אחריותם הנזיקית טוענים המשיבים כי טענה זו מהווה הרחבת חזית אסורה ומכל מקום יש לדחותה. המשיבים מוסיפים וטוענים כי מדובר בביטוח בעל אופי וולונטרי וכי המערער 1, שהיה בעל ידע וניסיון קודם במרוצים מסוג זה, מעולם לא ביטח את עצמו בביטוח תאונות אישיות. עוד טוענים המשיבים כי חוק הספורט אינו רלוונטי למקרה דנן שכל עניינו כאמור הוא במתן חסות למי שהשתתף באופן פרטי במרוץ שהתקיים מחוץ לישראל. לבסוף טוענים המשיבים כי יש לדחות על הסף את הערעור ככל שהוא נוגע למשיבים 2-4 בהיעדר כל טענה ממשית נגדם. אשר למשיבה 2 נטען כי היא חברה נפרדת, בעלת אופי פעילות שונה מזה של המשיבה 1 ואין זהות בין בעלי המניות של שתי החברות. עוד נטען כי הטענות כנגד המשיבה 2 נזנחו למעשה על ידי המערערים בשלב הערעור וכי די בטעם זה על מנת לדחותו ככל שהוא נוגע אליה. אשר למשיבים 3 ו-4 נטען כי לא עלה בידי המערערים להעמיד עילת תביעה כלשהי נגדם, לרבות על דרך של הרמת מסך ההתאגדות של המשיבה 1.
6. בתשובתם לטיעוני המשיבים טוענים המערערים, בין היתר, כי הטענה בדבר קיומה של חובת זהירות מצד המשיבה 1 כלפי המערער 1 על פי דיני הנזיקין היא טענה משפטית אותה ניתן להעלות בכל שלב ולפיכך אינה מהווה הרחבת חזית ועוד הם טוענים כי המשיבות 1 ו-2 הציגו בפני המערער 1 מצג כאילו המשיבה 2 אינה חברה נפרדת אלא חלק מתאגיד אחד בשם "יעדים-פולריס" ועל כן יש לראות במשיבה 2 אחראית ביחד ולחוד עם המשיבה 1 לכל הנזקים שנגרמו בנסיבות העניין.
דיון
7. בערעור שבפנינו צמצמו המערערים את טענותיהם לסוגיית הנזק הכלכלי הנובע מהיעדר ביטוח תאונות אישיות ולאחריותם של המשיבים לנזק זה במישור החוזי ובמישור הנזיקי. יתר הטענות בדבר אחריותם של המשיבים לעצם קרות התאונה ולנזקים הנובעים ממנה ישירות, נזנחו במהלך הדיון בבית משפט קמא ולא עלו עוד גם בפנינו. אקדים ואומר כי ממצאיו ומסקנותיו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע למשיבים 2-4 מקובלים עליי ולא מצאתי ממש בטענות הנטענות בערעור בהקשר זה. הערעור ככל שהוא מופנה נגד קביעותיו של בית המשפט המחוזי לעניין המשיבים 2-4 דינו, אפוא, להידחות והדיון יתמקד במערכת היחסים שבין המשיבה 1 לבין המערער 1 ובשאלת אחריותה של המשיבה 1 לנזקי המערערים בשל היעדר ביטוח תאונות אישיות.
טיב היחסים בין המשיבה 1 למערער 1
8. היקף החובות וההתחייבויות החלות על המשיבה 1 כלפי המערער 1 בכל הנוגע להשתתפותו במרוץ ובכללן החובה לבטחו בביטוח תאונות אישיות, נגזר בהכרח מטיב היחסים ששררו בין הצדדים במועד הרלוונטי. לפיכך, ההכרעה בסוגיה זו היא הבסיס והיא נקודת מוצא לצורך בחינת כל יתר השאלות העומדות לדיון. בית המשפט המחוזי קבע כי המערער 1 השתתף במרוץ כחלק מקבוצה שלמה של רוכבי אופנועים שהתארגנה לצורך כך באופן פרטי ובמנותק מן המשיבה 1, וכי המשיבה 1 מימנה את השתתפותו של המערער 1 במרוץ לצורכי פרסום האופנוע המיובא על ידה. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי יחסי המערער 1 והמשיבה 1, ככל שהדבר נוגע להשתתפותו במרוץ, הסתכמו במתן חסות (sponsorship). משהגדיר את מערכת היחסים בין הצדדים כיחסים שבין נותנת חסות לנהג מרוצים חובב המשתתף במרוץ באופן פרטי, הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע כי במערכת יחסים זו לא קמה במישור החוזי כל התחייבות מפורשת או מכללא מצד המשיבה 1 כלפי המערער 1 לבטחו בביטוח תאונות אישיות. עוד סבר בית המשפט כי בנסיבות אלה אין להטיל על המשיבה 1 אחריות בנזיקין. המערער 1 שאינו משלים עם קביעותיו של בית משפט קמא, מבקש להגדיר את מערכת היחסים שהתקיימה בינו ובין המשיבה 1 לעניין השתתפותו במרוץ כיחסי עובד ומעביד ולחלופין כיחסי שליחות, וממנה הוא מבקש לגזור את חובתה של המשיבה 1 במישור החוזי ולחלופין במישור הנזיקי, לבטחו בביטוח תאונות אישיות בגין סיכוני המרוץ.
9. כיצד יש לסווג את מערכת היחסים שהתקיימה בין המערער 1 למשיבה 1 בכל הנוגע להשתתפותו במרוץ? האם היו אלה, כקביעת בית המשפט המחוזי, יחסים של נותנת חסות ונהג חובב שהשתתף במרוץ באופן פרטי? האם היו אלה כטענת המערערים יחסי עובד ומעביד, יחסי שליחות, או שמא ניתן להגדיר את מערכת היחסים שהתקיימה בין הצדדים במקרה דנן באופן אחר, על פי הראיות שהוצגו והטענות שנשמעו?
המסקנה לפיה לא התקיימו בין המערער 1 למשיבה 1 יחסי עובד ומעביד, ככל שהדבר נוגע להשתתפותו במרוץ, מעוגנת היטב בחומר הראיות שהיה בפני בית משפט קמא ואין מקום להתערב בה. בית משפט קמא קבע כי בין הצדדים השתכללו שני חוזים נפרדים: החוזה הראשון נכרת על פה במהלך חודש אוגוסט 1994 והסדיר את השתתפותו של המערער 1 במרוץ מטעם המשיבה 1 לקידום המוצר שהחלה לייבא אותה עת; החוזה השני נכרת ביום 30.8.1994 והסדיר את העסקת המערער 1 על ידי המשיבה 1 כמכונאי, ללא קשר למרוץ. חוזה נוסף זה עוגן בהסכם העסקה בכתב שנערך בין הקיבוץ (המערער 2) ובין המשיבה 1 ובו פורטו תנאי העסקתו של המערער 1 כאמור. קביעה זו של בית משפט קמא, לפיה ההשתתפות במרוץ סוכמה באופן עצמאי ונפרד מן ההעסקה של המערער 1 כמכונאי אצל המשיבה 1, מעוגנת כאמור בחומר הראיות ומשקפת את אומד דעת הצדדים כפי שהוא עולה מתוכן. כך, אישר המערער 1 בעדותו כי יציאתו למרוץ מטעם המשיבה 1 סוכמה ביניהם כחודש לפני שסוכם דבר העסקתו כמכונאי אצלה; הסכם ההעסקה הכתוב אינו מתייחס כלל להשתתפותו של המערער 1 במרוץ; והמערער 1 אף ציין בהודעתו למל"ל מיום 29.6.1995 כי לא היה חייב לצאת למרוץ במסגרת עבודתו כמכונאי. בדין דחה אפוא בית משפט קמא את טענת המערערים לפיה התקיימו בין המשיבה 1 למערער 1 יחסי עובד ומעביד בכל הנוגע להשתתפותו במרוץ. יחסים כאלה לא שררו בין הצדדים בעת שנוצר ביניהם הקשר החוזי לעניין ההשתתפות במרוץ והם אף לא נוצרו ביניהם בשלב מאוחר יותר עם תחילת העסקתו של המערער 1 כמכונאי אצל המשיבה 1. משראיתי לאמץ את ממצאיו של בית משפט קמא בעניין זה לגופם של דברים, אין צורך להידרש לטענות שהעלו המערערים כנגד קביעתו של בית משפט קמא לפיה קם השתק פלוגתא בסוגיה זו מכוח פסיקתו של בית הדין האזורי לעבודה. די אם נאמר כי קביעה זו אכן מעוררת קשיים לא מבוטלים (ראו רע"א 11049/03 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' נדאף, תק על 2004(1) 3305 (2004)).
10. מסקנתו הנוספת של בית משפט קמא לפיה מדובר במקרה דנן במתן חסות גרידא אינה מקובלת עליי. מחומר הראיות עולה כי המערער 1 עסק בנהיגה ספורטיבית כתחביב וצבר ידע וניסיון ברכיבה על אופנועי שטח, אם כי לא הפך עיסוק זה למקצוע או למקור פרנסה. המטרה שעמדה לנגד עיני המערער 1 בעת שהתקשר עם המשיבה 1 בהסכם הנוגע להשתתפותו במרוץ הייתה התמודדות עם אתגר ספורטיבי תחרותי ורכישת ניסיון נוסף בתחום זה. המערער 1 לא דרש מן המשיבה 1 שכר עבור השתתפותו במרוץ אך ביקש כיסוי להוצאותיו. הוא אף העיד על עצמו כי "באותה תקופה רציתי לצאת לכל מירוץ שאני יכולתי, נקרתה הזדמנות לפתחי ויצאתי", וכשנשאל האם אלמלא התקשרותו עם המשיבה 1 היה מחפש "ספונסר" אחר ענה "הייתי מחפש, אבל לא בהכרח הייתי יוצא". מבחינת המערער 1 ההתקשרות עם המשיבה 1 בכל הנוגע להשתתפותו במרוץ הגשימה את שאיפתו העצמאית ליטול חלק כרוכב אופנוע במרוץ בינלאומי, תוך כיסוי ההוצאות הכרוכות בכך על ידה. המשיבה 1 מצידה פרסמה מודעה בדבר כוונתה "להוציא מטעמה 3 רוכבי שטח מנוסים" ולאחר תהליך של ראיונות בחרה ברוכב אחד בלבד, הוא המערער 1. במאמר מוסגר יצוין כי בקבוצת הרוכבים שהתארגנה לקראת המרוץ ללא קשר למשיבה 1 ואשר אליה השתייך המערער 1, היה רוכב נוסף בשם חזי אלון שרכב גם הוא על אופנוע מסוג KTM, אותו רכש מן המשיבה 1 (יתר חברי הקבוצה רכבו על אופנועים מסוג שונה). אולם מעדותו של המשיב 3 עולה כי רוכב זה לא יצא למרוץ מטעמה. מכל מקום, המודעה שפרסמה המשיבה 1 מעידה על יוזמה ועל פעילות אקטיבית מצידה במטרה להביא להשתתפות האופנועים שהיא מייבאת במרוץ. יוזמה זו וכן המשאבים שהייתה מוכנה להשקיע ואף השקיעה בפועל לצורך כך בהחלט מלמדים כי האינטרס שהיה לה בכל הנוגע להשתתפות במרוץ חורג מהתנהלות טיפוסית של נותן חסות גרידא והדבר קיבל ביטוי בעדותו של המערער 1. המערער 1 העיד מניסיונו על סוגי ההתקשרויות המקובלות בתחום זה עם נותני חסות ומעדות זו, שלא נסתרה, עולה כי ההתקשרות בינו ובין המשיבה 1 בכל הנוגע להשתתפות במרוץ בהחלט חרגה מן הדפוס המקובל בתחום זה בהתקשרויות שעניינן מתן חסות לרוכב האופנוע תמורת פרסום עסקו של נותן החסות. במקרה שלפנינו סיפקה המשיבה 1 למערער 1 את האופנוע שעליו רכב במהלך המרוץ וכן מימנה את ההוצאות הישירות הכרוכות בהשתתפותו ובכללן: דמי הרישום למרוץ, דמי האשרה ומעבר הגבול למצרים, חלקי חילוף לאופנוע וכן ביטוח חובה לשימוש באופנוע בישראל ובמצרים. עובד של המשיבה 1, מכונאי במקצועו, אף נשלח על ידה ללוות את קבוצת הרוכבים אליה השתייך המערער 1 (מכונאי נוסף נשלח על ידי יבואנית אופנועים ישראלית מתחרה).