עניינה של תביעה זו הוא בקו הפצה של סיגריות, שהתובע הפיץ עד שנת 1996. התובע טוען כנגד הנתבעת כי שללה ממנו שלא כדין את קו ההפצה שלו, מסרה אותו לאחרים ובכך גזלה ממנו את רכושו, את פרנסתו וגרמה לו נזקים כבדים.
רקע עובדתי
1. 1. עד שנת 1988 נשלט שוק הסיגריות בישראל על ידי שני גורמים דומיננטיים: המונופולין המקומי דובק בע"מ (להלן: "
דובק"), אשר שלט בשוק באופן מוחלט, ויבואנית הסיגריות מתוצרת חוץ, חברת מנשה ח. אלישר בע"מ (להלן: "
אלישר"), אשר ייבאה סיגריות תוצרת חוץ. משנת 1988 בשל שינוי במדיניות המיסוי בכל הנוגע לסיגריות תוצרת חוץ, חלה ירידה בשליטה של דובק בשוק, אשר להשפעותיה אתייחס בהמשך.
2. 2. משנת 1962 ואילך, הפעיל התובע ביחד עם אביו ושני אחיו, קו הפצה של סיגריות באזור חיפה והסביבה. הם הפיצו הן סיגריות מתוצרת הארץ והן סיגריות מיובאות. על פי עדות התובע, את קו ההפצה רכש אביו מסיטונאי אחר, עוד בשנת 1962, כאשר עלו לארץ. הרכישה כללה את זכויות ההפצה של הסיגריות וזכות לדיירות מוגנת בבית המסחר, שבו נוהל העסק. בשלב מסוים נותר התובע הבעלים היחיד של בית המסחר ושל זכויות ההפצה. בשנת 1980 מכר התובע את בית העסק ונשאר עם זכויות ההפצה. זכויות ההפצה היו לפי לקוחות ולא לפי אזור גיאוגרפי (ר' עמ' 5-6 לעדות התובע).
3.
3.
עד לסוף שנת 1995 הופצו כל סוגי הסיגריות בישראל (תוצרת ישראל ותוצרת חו"ל) במשותף באמצעות מערך סיטונאים אחד שכלל כ-120 סיטונאים (להלן: "
מערך ההפצה המשותף"). בשנות השמונים מינתה אלישר את הנתבעת להיות מפיצה של הסיגריות המיובאות באזור שמצפון לת"א והיא השתמשה במערך ההפצה המשותף, שהיה קיים וכלל גם את התובע.
עד לשנת 1988 היו הסיגריות המיובאות אחוזים בודדים בלבד מכלל הסיגריות שנמכרו בישראל, כאשר כ-95% מכלל הסיגריות שנמכרו בישראל היו מתוצרת דובק. בשנת 1988 שונתה שיטת המיסוי ובעקבותיה באה הפחתה ניכרת במחירן של הסיגריות המיובאות בהשוואה לסיגריות מתוצרת מקומית. כתוצאה מכך, היקף המכירות של הסיגריות תוצרת חוץ עלה בהדרגה והן החלו להוות תחרות של ממש למוצרי דובק. הסיגריות תוצרת חוץ הגיעו בשנת 1992 לנתח שוק של כמעט 30% לעומת 70% של דובק. ר' לענין זה בפסק דין של ביה"ד להגבלים עסקיים בתיק מונופול 1/93
הממונה על הגבלים עסקיים נ' דובק בע"מ, הגבלים עסקיים, כרך ב, תשנ"ו, 194, 200-201 (להלן: "
פס"ד דובק"). אומר מייד, כי טענות התובע והעד מטעמו, מר פרג', הסותרות עובדות אלה, דהיינו כי החלוקה בין סוגי הסיגריות היתה 50%-50%, או אף רוב של סיגריות תוצרת חוץ- אין לה סימוכין בפס"ד דובק.
בנסיבות אלו החליטה דובק, כי קיים ניגוד אינטרסים במערך ההפצה המשותף בין האינטרסים שלה לקידום מכירת מותגיה לבין האינטרסים של אלישר בקידום מותגי אלישר, ולכן החליטה להתפרק ממערך ההפצה המשותף ולהקים מערך הפצה עצמאי ובלעדי משלה (פס"ד דובק, עמ' 202). בניסיון למנוע את פרוק מערך ההפצה המשותף, פנה הממונה על הגבלים עסקיים אל בית הדין להגבלים עסקיים בבקשה, כי יורה לדובק להימנע מהקמת מערך הפצה נפרד וכך הוגשה הבקשה בתיק מונופול 1/93. בסופו של ההליך, בפסק דין מיום 17.1.95, דחה בית הדין להגבלים עסקיים את עמדת הממונה, וקבע, כי דובק רשאית ליצור לעצמה מערך הפצה עצמאי ובלעדי ולהתקשר עם מפיצים בהסכמי בלעדיות האוסרים עליהם להפיץ מוצרים המתחרים במוצריה. בית הדין הורה בפסק דינו, כי לאחר שדובק תקים את מערך ההפצה הבלעדי והנפרד שלה, יהא עליה לפרסם את רשימת סיטונאיה (עד ליום 14.6.95). עוד נקבע, כי מיום פרסום רשימת סיטונאי דובק ועד להפעלת מערך ההפצה הבלעדי שלה יחלפו 4 חודשים (עד ליום 17.10.95), שיאפשרו התארגנות הולמת למתחריה של דובק ולסיטונאים שלא נבחרו על ידה (ר' פס"ד דובק בעמ' 241-240).
בהתאם להוראות פס"ד דובק, פרסמה דובק, ביום 14.6.95 את רשימת 40 הסיטונאים, שהתקשרו עמה בהסכמי הפצה בלעדיים בכתב. כתנאי להתקשרות עימה בחוזה הפצה, נדרש כל אחד מסיטונאי דובק לשלם לה עבור הבלעדיות וכהשתתפות בהוצאות מערך ההפצה (ר' עמ' 23 לפרוטוקול שורות 19-13 וכן סעיף 4 (ה) לחוזה ההפצה של דובק). מפיצים שלא נבחרו ע"י דובק או שלא התקשרו עימה בחוזה ההפצה שלה, ובהם התובע, קיבלו מדובק
בחודש אפריל 1995 הודעה מוקדמת בת 6 חודשים, על סיום ההתקשרות עימם, החל מיום 17.10.95.
4.
4.
על פי פס"ד דובק הוקצבה לאלישר תקופת התארגנות בת 4 חודשים (מ- 14.6.95 עד 17.10.95). ביום 16.7.95 אלישר חתמה הסכמי הפצה עם מספר מפיצים ראשיים, ובהם הנתבעת, בהם הוענקה למפיצים הראשיים זכות הפצה של הסיגריות תוצרת חוץ באזורים שגבולותיהם הגיאוגרפיים נקבעו בהסכמים. בעקבות כריתת הסכמי ההפצה הראשיים חתמו המפיצים הראשים של אלישר הסכמי הפצה משניים עם כ-55 סיטונאים. כך נוצר מערך הפצה בלעדי של אלישר המתבסס על אותם הסכמי הפצה ראשיים ומשניים. על פי האמור בסעיף 23 לתצהירו של מר שאול שמיע ז"ל, מנהל הנתבעת בתקופה הרלוונטית, מיום 19.4.01 (להלן: "
תצהיר שמיע") זהותם של סיטונאים אלו נקבעה ע"י אלישר ומפיציה הראשיים, בהתייעצות עם נציגי היצרנים של הסיגריות. בהסכמי ההפצה המשניים מונה כל אחד מסיטונאי אלישר כמפיץ בלעדי של הסיגריות תוצרת חוץ באזור גאוגרפי, שגבולותיו נקבעו במפורש בהסכם עם המפיץ, וזאת מבלי שהיה על הסיטונאי לשלם סכום כלשהו לאלישר או למפיציה. הסכם ההפצה שנחתם עם המפיצים היה לתקופה קצובה של 3 שנים בלבד, שתחילתה בספטמבר 1995.
5. 5. אין מחלוקת, כי 22 מבין הסיטונאים, שנמנו על מערך ההפצה המשותף, ובהם התובע, לא שותפו במערך ההפצה הבלעדי הנפרד של אלישר או של דובק. ביום
10.9.95 הודיעה הנתבעת לתובע כי ההתקשרות עמו עתידה להסתיים בתום תקופת הודעה מוקדמת בת 6 חודשים, היינו ביום 10.3.96. תקופת ההודעה המוקדמת בת ששת החודשים שקיבל התובע מהנתבעת הסתיימה ביום 10.3.96 וממועד זה ואילך חדל התובע להפיץ את הסיגריות, חמישה חודשים לאחר שכבר הפסיק להפיץ אף את סיגריות דובק. ביום 12.3.96, לאחר תום תקופת ההודעה המוקדמת, פנה התובע לנתבעת, באמצעות ב"כ דאז, עו"ד יצחק הוס, בטענה כי הנתבעת הבטיחה לכלול אותו במערך ההפצה הבלעדי של אלישר. בתשובה לפנייתו השיבה הנתבעת לתובע, כי מעולם לא ניתנה הבטחה כלשהי בנוגע לתקופת התקשרות עמו ולא הוצעה לו הצעה להימנות על מערך הסיטונאים של אלישר.
6. 6. אין מחלוקת ביחס לתאריכים הבאים: בשנת 1992 החלה דובק בהפרדת מערך ההפצה המשותף. בשנת 1993 הוגשה בקשת הממונה על הגבלים עסקיים לבית הדין למנוע את הפרדת מערך ההפצה ובינואר 1995 ניתן פסק הדין של בית הדין להגבלים עסקיים, בראשות כב' השופטת מרים נאור. במרץ 1995 או בסמוך לכך נפגש שמיע, מנהל הנתבעת, עם התובע. באפריל 1995 הודיעה דובק לתובע כי באוקטובר 1995 היא תפסיק את אספקת הסיגריות מתוצרתה לתובע. ביוני 1995 פירסמה דובק את רשימת המפיצים שבחרה. ביולי 1995 נחתם הסכם בין הנתבעת לאלישר להפצת הסיגריות תוצרת חוץ. בספטמבר 1995 הודיעה הנתבעת לתובע כי במרץ 1996 תפסיק את אספקת מוצריה לתובע.
7.
7.
ביום 14.4.97 הגיש התובע את התביעה נשוא תיק זה לבית המשפט המחוזי בת"א. ביום 26.6.03 נקבעה ישיבת ההוכחות הראשונה בתיק בבית המשפט המחוזי. בפתח ישיבת ההוכחות ביקש התובע להפחית את סכום התביעה למחצית (מ-1,200,000 ש"ח ל - 600,000 ש"ח) בשל גובה האגרה. בית המשפט המחוזי קבל את בקשתו והורה מייד על העברת התיק לבית משפט השלום בשל כך שהפחתת סכום התביעה תשנה את הסמכות העניינית.
טענות התובע
8.
8.
התובע טוען כי במחצית הראשונה של 1995 פנתה אליו דובק, באמצעות נציגה, מר דוד פרג' והציעה לו, כי הסיטונאות שלו תמשיך את ההתקשרות עם דובק במסגרת מערך ההפצה העצמאי של דובק. לטענת התובע, אין ספק שהוא היה מקבל הצעה זו, אלמלא פנתה אליו הנתבעת, באמצעות המנהל והבעלים שלה, מר שאול שמיע ז"ל, במטרה לשכנע אותו ולפתות אותו, שהסיטונאות שלו לא תמשיך להיות מפיצה של דובק במסגרת מערך ההפצה החדש של דובק, אלא תמשיך להיות מפיצה של הסיגריות המיובאות עבור הנתבעת.
9.
9.
לטענת התובע, במאמציה לשכנע אותו כאמור לעיל, הבטיחה לו הנתבעת, כי כדאי לו לבחור בה ולא בדובק וזאת, בין היתר, על סמך ניתוח נתוני השוק, ועל סמך מצג והבטחות שונות לגבי נתונים על עליה בעתיד של מכירת הסיגריות מתוצרת חוץ.
10.
10.לטענת התובע, בגלל המצגים וההבטחות הללו, הוא שוכנע להעדיף את הנתבעת על פני דובק ולכן לא נענה להצעת דובק להפיץ מכאן ואילך רק את הסיגריות שלה והודיע לחברת דובק כי בחר בנתבעת. כתוצאה מכך הודיעה לו חברת דובק כי מיום 27.10.95 היא תחדל לספק לו את סחורתה. מאז אוקטובר 1995 היתה הסיטונאות של התובע, למפיצה של סיגריות מתוצרת חוץ בלבד עבור הנתבעת. קו ההפצה נשאר כפי שהיה והסיטונאות שלו היתה המפיצה היחידה של סיגריות חוץ באותו קו עד לביטול זכויות ההפצה שלו ע"י הנתבעת במרץ 1996.
11.
11.לטענת התובע, למרות שההתקשרות שלו עם הנתבעת היתה בעל פה, זכויות הפצה של סיגריות הינן רכוש בעליהן וככאלה הן הועברו, נמכרו, עברו בירושה והיה להן מחיר שוק.
12.
12.לטענת התובע, הוא הופתע מהודעת הנתבעת, ולפיה, בניגוד להבטחות ולמצגים שלה, לא נמצא לו עוד מקום במערך ההפצה ולכן ממרץ 1996 ואילך, לא תספק לו עוד סחורה. לטענתו, לאחר שהתאכזב מן ההבטחות של הנתבעת עשה נסיון לחזור ולהיות מפיץ של דובק, אך הסתבר לו כי דובק התקשרה כבר עם מפיצים בכל אזורי הארץ ולכן הדרך היחידה הפתוחה עבורו, הייתה לרכוש זכויות הפצה של דובק, אך המחיר היה כמיליון ש"ח. לפיכך תבע התובע סכום העומד על מעל מיליון ש"ח, בטענה שזהו הנזק שנגרם לו. נזכיר כי רק לצורך אגרה, הועמד הסכום על סך 600,000 ש"ח.
טענות הנתבעת