1. המערער בע"א 9602/06 (להלן: "
המערער") הגיש לבית משפט השלום תביעה לפיצויים כנגד המשיב מס' 1 והמערער בע"א 9580/06 (להלן: "
המשיב") וכנגד המשיבה מס' 2 (להלן: "
המדינה") בגין נזק גוף שנגרם לו בשל ירי של המשיב לעברו. בית-משפט השלום (כב' השופט ד' מינץ) קבע בפסק דינו, כי המשיב והמדינה אחראים, ביחד ולחוד, לפצות את המערער, תוך שהוא מייחס למערער אשם תורם בשיעור של 50% (להלן: "
פסק הדין"). מאוחר יותר בוטל פסק-הדין ככל שהוא נוגע לחיובה של המדינה (להלן: "
ההחלטה על ביטול פסק-הדין"). לפנינו שני ערעורים: מטעם המערער ומטעם המשיב, הן על פסק הדין והן על ההחלטה שעניינה ביטול פסק-הדין.
רקע עובדתי ודיוני
2. בהתאם לממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית-משפט קמא, עובדות האירוע הנן כדלקמן: ביום 22/2/98 לפנות בוקר הבחין המשיב, כי המערער מנסה לגנוב רכוש מרכב חונה. המשיב, אשר שירת באותה עת ביחידת "נחשון" של שרות בתי הסוהר והחזיק באקדח שניתן לו על-ידי המדינה, אם כי לא היה בתפקיד באותה עת, דרש מן המערער לעצור במקומו. בתגובה, התקרב המערער לעברו והניף כלפיו את ידו על מנת לפגוע בו. המשיב זז לאחור, שלף את אקדחו, הזדהה בפני המערער כאיש חוק, ודרש ממנו להתלוות אל תחנת המשטרה. לאחר הליכה של כ-50 מטר עצרו השניים, משום שהמערער ביקש להתפנות. באותו שלב, הסתובב המערער לעברו של המשיב באופן בלתי צפוי, ורץ אליו על מנת לפגוע בו פיזית. בתגובה למעשי המערער דרך המשיב את אקדחו וירה ירייה באוויר. המערער החל במנוסה, והמשיב דרש ממנו לעצור ולא לזוז ממקומו. המערער לא שעה להוראותיו, והמשיך לנוס. בעוד המערער נמצא במרחק של 7-10 מטרים (על-פי גרסת המשיב) ירה המשיב מספר יריות לעבר רגליו של המערער. אחת היריות פגעה ברגלו השמאלית של המערער, וגרמה לפציעתו ולנכותו.
3. בגין פגיעה זו הגיש המערער תביעה כנגד המשיב, בטענה שהלה ירה לעברו שלא כדין, וכנגד המדינה, בטענה שזו אחראית כלפיו באופן ישיר, מאחר שלא הדריכה כראוי את המשיב בהוראות הפתיחה באש. המשיב אף הוא שלח הודעת צד שלישי כנגד המדינה, בטענה שזו אחראית לשפותו מכוח היותה מעבידתו ומכוח פעולתו בסמכותה וברשותה במסגרת מילוי תפקידו לאכיפת החוק.
פסק הדין של בית משפט קמא
4. בית-משפט קמא קבע, כי המשיב נושא באחריות בנזיקין כלפי המערער בגין מעשה הירי שביצע כלפיו. בית משפט קמא זקף לחובתו של המשיב את הודאתו והרשעתו, במסגרת התיק הפלילי שנפתח כנגדו, בעבירה של "עשיית מעשה לגבי כלי ירייה שבאחזקתו בדרך נמהרת או רשלנית שיש בה כדי לסכן חייב אדם או לגרום חבלה". בית-משפט קמא הוסיף ודחה את טענת המשיב להגנה עצמית, וקבע, כי אף אם המשיב היה נתון תחילה בסכנה של שימוש בכוח שלא כדין מצדו של המערער, הרי משחלפה הסכנה והמערער החל במנוסה, ומשכל מבוקשו של המשיב היה למנוע את הימלטותו של המערער, ביצוע הירי חרג ממידת הנחיצות הסבירה. כך הם פני הדברים גם באשר ליחס שבין הנזק שנגרם למערער לבין הנזק שהמשיב רצה למנוע, אף אם מתחשבים בלחץ ובבהלה שהמשיב היה נתון בהם. בית-משפט קמא דחה אף את טענת המשיב כי המערער הסתכן מרצון, בקובעו שהמערער לא הסכים, ולו מכללא, לכך שאם יינזק, ייפול הסיכון על כתפיו ולא על כתפי המשיב.
5. בד בבד עם מסקנתו בדבר אחריותו של המשיב, קבע בית-משפט קמא, כי התנהגותו של המערער בכללותה תרמה לנזק, שכן הוא גרר את המשיב להשתמש בכוח על מנת להכניעו, ועל כן יוחס למערער אשם תורם של 50%.
6. אשר לאחריותה של המדינה, סבר בית משפט קמא כי יש לקבל את התביעה כנגדה ולו בשל מחדלה להגיש סיכומים. בית-משפט קמא הוסיף וקבע, כי גם לגופו של עניין המדינה אחראית כלפי המערער. בהקשר זה קיבל בית משפט קמא את טענת המשיב, כי המדינה אשררה את התקיפה שביצע המשיב לאחר מעשה. ביטוי לאשרור נמצא בסיכום הראיון שנערך למערער על-ידי סגן המפקד של יחידתו, אשר הצדיק את התנהגותו של המשיב באירוע. בית-משפט קמא ציין עוד, כי יש ממש בטענת המערער, שלפיה המדינה נושאת באחריות ישירה למעשהו של המשיב, בכך שמסרה את כלי הנשק למשיב, ולא הדריכה אותו כהלכה באשר לשימוש בו.
7. על בסיס קביעות אלו פנה בית-משפט קמא ובחן את סוגיית גובה הנזק שנגרם למערער, ופסק כי נזקו של המערער מסתכם בסכום כולל של 195,112 ש"ח, באופן שעל המשיב ועל המדינה לשאת ביחד ולחוד במחצית ממנו, וזאת עקב אשמו התורם של המערער.
ההחלטה על ביטול פסק-הדין
8. לאחר שניתן פסק-הדין הגישה המדינה בקשה לביטולו ובהמשך אף הגישה סיכומים מטעמה. בית-משפט קמא לא מצא ממש בהסברים שניתנו מטעם המדינה להצדקת מחדלה להגיש סיכומים במועד. אף על פי כן סבר כי בעת הדיון בבקשה לביטול פסק הדין יש לבחון גם, ובעיקר, את טענות המדינה לגופן ואת סיכוייהן להתקבל. לאחר שנתן דעתו על טענות המדינה, הגיע בית משפט קמא למסקנה, כי אין להטיל על המדינה כל חבות, ועל כן יש לבטל את פסק הדין, ככל שהוא מתייחס לאחריותה של המדינה כלפי המערער. שני נימוקים תמכו בקביעה זו והביאו את בית משפט קמא לשנות את שקבע קודם לכן בפסק דינו: ראשית, אין לראות את המדינה כחבה בנזיקין באחריות שילוחית, משום שבמקרה דנן לא ניתן אשרור מצדה למעשי המשיב. העובדה שמפקדו של המשיב ראה את מעשיו של המשיב עין בעין עמו אינה מהווה אשרור של הפעולה בדיעבד. האשרור צריך להיעשות לאחר בחינה משפטית מדוקדקת ועל ידי הממונים על כך באופן ייחודי בשירות המדינה, וכזה לא נעשה. זאת ועוד: מלשונו של סיכום הראיון עולה כי המפקד כלל לא התכוון לאשרר את מעשי המשיב אלא לכל היותר להזדהות איתו ולחזקו; שנית, המדינה אף לא אחראית באופן ישיר למעשהו של המשיב. המשיב העיד כי פתח באש לעבר המערער משום שסבר שהיה נתון בסכנת חיים. מכאן שלא מדובר במקרה שבו הוראות הפתיחה באש לא הובנו על ידי המשיב (שהרי פתיחה באש במצב של סכנת חיים מותרת), אלא במקרה שבו לא יושמו הוראות אלו נכונה על ידי המשיב. בנסיבות אלו לא ניתן לומר כי המשיבה התרשלה בכך שלא הדריכה כנדרש את המשיב בהוראות הפתיחה באש.
הערעורים
9. על פסק-הדין ועל ההחלטה לביטול פסק הדין הוגשו שני הערעורים שלפנינו. ערעורו של המערער (ע"א 9602/06), כמו גם ערעורו של המשיב (9580/06), מתייחסים הן לפסק הדין והן להחלטה לביטול פסק-הדין. המשיב משיג על הקביעה בדבר חבותו כלפי המערער ועל שיעור האשם התורם, הנמוך לדעתו, שיוחס למערער. המערער מצדו מלין על קביעת אשם תורם לחובתו. שני הצדדים גם משיגים על גובה הפיצויים שנפסקו למערער. אשר להחלטה לביטול פסק-הדין כלפי המדינה, מלינים המערער והמשיב הן על עצם ההחלטה לקבל את בקשת המדינה לבטל את פסק-הדין כנגדה חרף אי הגשת סיכומים מטעמה, והן על ההחלטה לגופה.
נפנה ונדון בשאלות שבמחלוקת, ראשון-ראשון ואחרון-אחרון.
אחריותו של המשיב
10. לטענת המשיב, לא היה מקום להטיל עליו כל אחריות כלפי המערער, משום שחלות בעניינו ההגנות הבאות: מעשה של הגנה עצמית לפי סעיף 24(1) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "
פקודת הנזיקין"); הגנת הסתכנות מרצון לפי סעיף 5(א) לפקודת הנזיקין; מעשה לפי חיקוק לפי סעיף 6 לפקודת הנזיקין; ההגנה המוקנית בסעיף 7(א) לפקודת הנזיקין לעובד ציבורי על מעשה שעשה בתחום סמכותו כדין או מתוך מחשבה בתום לב שהוא פועל בהתאם לסמכותו שבדין.
(1) הגנה עצמית
11. סעיף 24(1) לפקודת הנזיקין קובע, כי בתובענה על תקיפה תהא הגנה למשיב אם:
עשה את המעשה בסבירות כדי להגן על עצמו או על זולתו מפני פגיעה בחיים, בגוף, בחירות או ברכוש, והיחס בין הנזק שסביר היה שייגרם מהמעשה לבין הנזק שסביר היה שיימנע על ידיו, היה סביר.