1. התביעה אותה הגישו התובעים בתיק זה, הינה תביעת נזיקין. בגדרה של התביעה מייחסים התובעים לנתבעים ביצוע עוולה של הפרת חובה חקוקה, לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], וכן ביצוע עוולה של מיטרד לציבור, לפי סעיפים 43-42 לפקודה האמורה.
2. התובעת מס' 1 הינה חברה המפעילה תחנת תידלוק בכניסה לעיר אריאל. התובעים מס' 3-2 הינם בעלי השליטה בחברה זו. נראה שאין חולק על כך, שהתובעת פועלת כדת וכדין, וכי היא מצוידת בכל הרשיונות וההיתרים הדרושים.
3. לטענת התובעים, ולמעשה על טענה זו אין חולק, מאז שנת 1998 מפעילים הנתבעים בחלק אחר של העיר אריאל, תחנת תידלוק, בה הם מוכרים, בעיקר, סולר למכוניות. המרחק בין שתי התחנות הוא, לפחות, קילומטר אחד. פרט לשתי התחנות האלה, אין בעיר אריאל תחנות תידלוק נוספות.
4. התובעים טוענים, כי תחנת התידלוק אותה מפעילים הנתבעים הינה תחנה "פיראטית", שכן היא הוקמה, לפחות בחלקה, ללא היתר הבניה הנדרש על פי דין, ללא רישיון העסק המתחייב על פי דין, וללא שלל האישורים וההסכמות מטעם הרשויות השונות, בהם יש צורך להצטייד לשם קבלת היתר הבניה ורישון העסק הדרושים. לטענת התובעים, בעוד שהם עצמם טרחו במשך שנים ארוכות בין ערכאות השלטון, והוציאו הוצאות כספיות ניכרות כדי לעמוד בדרישות הדין, עשו להם הנתבעים "קיצור דרך" והקימו תחנת תידלוק ללא היתר ורשיון, ותחנה זו מתחרה, תחרות לא הוגנת, בתחנת התידלוק אותה הם מפעילים כחוק. לטענת התובעים, ניהול תחנת תידלוק בהתאם לדרישות הדין כרוך בהוצאות כספיות לא מבוטלות. לטענתם, נוכח העובדה שהנתבעים מתנהגים כמי שסבורים שדרישות הדין אינן חלות עליהם, הם חוסכים מעצמם את ההוצאות הכספיות שכל שומר חוק נושא בהן, וכך עולה בידם של הנתבעים להוזיל את מחירי הדלקים שהם מוכרים בתחנתם, דבר אשר מושך אליהם, מטבע הדברים, לקוחות בכוח או בפועל של התובעים. יוצא, אפוא, שלטענת התובעים, העובדה שהם מקיימים את דרישות החוק פועלת להם כרועץ, והעובדה שהנתבעים פועלים בניגוד לדרישות החוק מעניקה להם יתרון, וכך יוצא, ש
"רשע וטוב לו וצדיק ורע לו" (סעיף 14 לתצהיר התובע)
.
5. על רקע טענותיהם, כמפורט לעיל, פועלים התובעים מזה שנים, במישורים שונים, כדי להביא להפסקת פעילותה של תחנת התידלוק אותה מפעילים הנתבעים. בין היתר, פנו התובעים לגורמי השלטון ולרשויות התביעה במטרה לדרבן אותם להביא לסגירת תחנת התידלוק של הנתבעים, והם אף הגישו שתי עתירות לבג"צ. ואולם, לפי שעה, התחנה אותה מפעילים הנתבעים עודנה פעילה. בנסיבות אלה, הגישו התובעים את תביעתם זו. בסעיפים 85-83 מסכמים התובעים את טיעוניהם, בדברים אלה:
"83. בין אם מכח עילת היפר חובה חקוקה ובין אם מכח עילת המטרד לרבים יש להעתר לתביעה שהוגשה על ידי התובעים.
84. לא יתכן מצב בו מתנהלת תחנת דלק ציבורית ללא היתר ללא רשיון כש-"כל דאלים גבר".
85. לתובעים לא נותרה רשות נוספת לפנות אליה והם שמו את כל יהבם במערכת השיפוטית, הח"מ תקווה כי זו לא תשיב את פנייתם ריקם וכי סוף סוף יעשה העקוב למישור."
6. הנתבעים דוחים את טענות התובעים. הם מעלים כלפי התביעה שהוגשה נגדם, שלוש טענות עיקריות: הטענה האחת היא, שנוכח העובדה שמדובר בתחנה הפועלת בעיר אריאל, הנמצאת באזור יהודה והשומרון, אין לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בתביעה. הטענה השנייה היא, שהתחנה אותה הם מפעילים פועלת כדין. הטענה השלישית אותה מעלים הנתבעים היא, שבין כך ובין כך, הם לא ביצעו כלפי התובעים את העוולות אותן מייחסים להם התובעים. וכך טוענים הנתבעים בסעיף 28 סיפא לסיכומיהם:
"על אכיפת החוק ממונים אנשי רשויות החוק: כיבוי אש, משטרת ישראל ועיריית אריאל. באם אלה נחה דעתם שהמצב תקין או שהמצב אינו מחייב פעולה מצידם לא יכול התובע, גם אם שלטונות החוק לא נענים לו, לשים עצמו במקום רשויות החוק והאכיפה. זהו פן אחר של נטילת החוק לידיים שבו בעל ממון ואינטרסים מבקש לשמר מונופולין עסקי על ידי התשה כספית ומשפטית ממושכת שנים כנגד מתחרה עסקי. תביעתו זו ראויה להוקעה; הן בעילת התביעה שגזלה זמן שיפוטי יקר, והן באופן ניהולה בבית המשפט שהיה ללא בסיס ראייתי ומשפטי."
7. התביעה אותה הגישו התובעים בתיק זה, מעוררת שאלות משפטיות כבדות משקל, ואולם מהטעם עליו אעמוד בהמשך, לא ראיתי צורך להכריע בהן במסגרת התביעה הנוכחית. כך, למשל, הטענה הראשונה אותה מעלים הנתבעים היא, כזכור, שלבית משפט זה אין סמכות עניינית לדון בתביעה אותה הגישו נגדם התובעים. בסיכומים שהגישו נימקו הנתבעים, בהרחבה, טיעון זה, ואולם ספק אם טיעוניהם זכו למענה משפטי הולם. שאלה אחרת שמעלה התביעה, ואולי השאלה המרתקת ביותר היא, האם פגיעה הנובעת מתחרות עסקית לא הוגנת, יכולה להעניק לנפגע עילת תביעה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], או לפי סעיפים 43-42 לפקודה האמורה. כאמור, לא ראיתי צורך להכריע בשאלה זו במסגרת התביעה הנוכחית, ואולם מצאתי לנכון להעיר את ההערות הבאות;
8. סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע, שאם אדם הפר חובה חקוקה, הרי שבצד הסנקציות להן הוא יהיה חשוף מצד רשויות השלטון, הפרת החובה החקוקה עשויה לגבש כלפיו, בתנאים מסויימים, ביצוע של עוולה נזיקית כלפי אדם אחר. ואולם, עיון בהוראת הסעיף מעלה, כי לא כל הפרה של חובה חקוקה מעמידה לכל אדם עילת תביעה כנגד המפר. הפרת החובה החקוקה הינה, אכן, הרכיב המרכזי והעיקרי של העוולה. ואולם, לא כל אימת שמאן דהו הפר חובה חקוקה, קמה זכות לכל אדם להגיש נגדו תביעה נזיקית. על מנת שאדם יוכל להגיש תביעה כנגד המפר, עליו לשכנע כי החיקוק שהופר, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של התובע, וכי ההפרה גרמה לתובע לנזק, מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק. ואם התובע לא שכנע כי החיקוק נועדו לטובתו או להגנתו, כי אז דין תביעתו יהיה להידחות, אפילו הוכיח, מעבר לכל ספק, שהנתבע הפר חובה חקוקה המוטלת עליו. הנה כי כן, לגבי עניין זה עדיין נדרשת "זכות עמידה", ואין אדם יכול לעשות עצמו אפוטרופוס לכלל הציבור.
9. התובעים טוענים, כי החיקוקים שהופרו על ידי הנתבעים הם דיני התכנון והבנייה ודיני רישוי עסקים. לביסוס טענתם כי יש בדינים אלה, או לפחות בדיני התכנון והבנייה, כדי לבסס קיום עוולה של הפרת חובה חקוקה, הם מפנים להלכה שנפסקה בבג"צ 16/50
איגרא רמא בע"מ נ' מועצת עירית תל אביב ואח', פ"ד ה' 229, ולהלכה שנפסקה בע"א 140/53
אדמה חברה בינלאומית בישראל בע"מ נ', לידיה לוי ואח', פ"ד ט, 1666. דא עקא, שבשני המקרים האלה, ובמקרים דומים נוספים, מדובר היה בתביעות בין בעלי מקרקעין סמוכים, כאשר הפרת חוקי התכנון והבנייה מצד בעל המקרקעין האחד, פגעה ישירות במקרקעין הסמוכים, מה שאין כן בענייננו. שכן, במקרה שלנו, הפגיעה הנטענת היא בעסק של התובעים ולא במקרקעין שלהם. כפי שציינתי, בין תחנת התידלוק של התובעים לבין תחנת התידלוק של הנתבעים קיים מרחק ניכר, ואין חולק על כך, שאין קשר ראייה ביניהן. התובעים אינם טוענים כי המקרקעין שלהם נפגעו, באופן ישיר, כתוצאה מכך שהנתבעים הפרו את דיני התכנון והבנייה או את דיני רישוי העסקים. טענת התובעים היא, לאובדן רווחים כתוצאה מתחרות עסקית. השאלה שיש לשאול הינה, אם כן, האם דיני התכנון והבנייה ודיני רישוי עסקים הינם חיקוקים אשר על פי פירושם הנכון נועדו להגן על התובעים מפני תחרות עסקית? חוששני, שהתובעים נמנעו מלהתמודד עם שאלה זו העומדת להכרעה במלוא חריפותה, וחבל.
10. בסיכומים שהגישו, מפנים התובעים לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בת.א. 544/95
מימי כהן נ' שבו. גם באותו מקרה הרקע להגשת התביעה היה תחרות עסקית בין תחנות דלק (ר' גם פסק דינו של כב' השופט זוסמן בע"א 25/14
תחנת שירות גדרה נ' חגי בן שך, פ"ד כ(2), 209). דא עקא, שספק אם התובעים ציינו, כי במקרה אשר נדון בבית המשפט המחוזי בירושלים, הן כב' השופט דוד חשין שדן בבקשה למתן סעד זמני, והן כב' השופט אליקים רובינשטיין שדן בתיק העיקרי, השיבו על השאלה העומדת בפנינו, בשלילה. אביא, אפוא, את דבריו של כב' השופט רובינשטיין:
"12. (1)(א) בראשית הדברים נקבע בבג"צ 16/50 איגרא רמא נ' ועדת בנין ערים ת"א פ"ד ה', 229 234 (ע' 236 מפי השופט אגרנט) כי כשהמדובר בסכסוך פרטי שבו מבקש צד אחד למנוע מהאחר הקמת בנין או להפסיק בניה - פתוחה הדרך לבקש צו מניעה. כשהמדובר בהפרת חובה חקוקה, גם אין צורך להוכיח כ י היה בפגיעה משום מטרד...
....
(2) (א) ברוח הפסיקה ובגישת הפרשנות התכליתית (וראה ברק, פרשנות במשפט: פרשנות החקיקה) עלינו לבדוק האם החיקוק דנן מיועד להגנתם של התובעים בהקשר הספציפי? חוששני שהתשובה אינה חיובית. חוקי התכנון והבניה מטבעם נועדו ליצור מסגרת של סדר ציבורי נאות, ולמנוע אנרכיה. שכנים הנפגעים באיכות חייהם זכאים לסעד של צו מניעה אם הופרה חובה בתחום התכנון והבניה כלפיהם...
....
ואולם, הדוגמאות המובאות שם מן הפסיקה, עניינן הקמת בית קולנוע בשכונת וילות; הפיכת דירות למשרד; זכות למראה נוף; פגיעה בהנאה אסתטית; פגיעה בהנאה מרכוש, בנוחיות ורווחה אישית וירידת ערך הנכס. באותו מקרה, אשר בו ניתן צו מניעה, הוכר גם העדר רשיון עסק כעילה של הפרת חובה חקוקה, תוך הפירוש כי מטרת הרישוי, בין השאר, להבטיח התאמה לתכנית בנין ערים, הגנה על בטיחות וכדומה. ראה סעיף 1 לחוק רישוי עסקים התשכ"ח - 1968 המונה את מטרות אותו חוק, ובהן איכות נאותה של הסביבה, בטיחות, קיום הדינים הנוגעים לתכנון ובניה ולשירותי כבאות....