המשנה לנשיאה א' ריבלין:
הרקע העובדתי
1. מר יהושע צורדקר, המשיב 1 בשני הערעורים והמערער שכנגד בע"א 7580/03 (להלן: המשיב או הנפגע), נפגע ביום 17.4.1996 בתאונת דרכים. הוא נסע ברכב שהיה נהוג על-ידי מר דוד אייזיק, המשיב 2 בע"א 7580/03 (להלן: הנהג). זה האחרון, אזרח ישראל ותושב קבע בה, שכר את הרכב מחברת י.ד. רכב ותחבורה בע"מ, המערערת בע"א 9361/03 (להלן: המשכירה), לא לפני שהציג דרכון ישראלי ורישיון נהיגה בינלאומי.
על-פי פסק-דין חלקי שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט מ' טלגם), החבות בגין התאונה מוטלת על קרנית - המערערת בע"א 7580/03 (להלן: קרנית). הטעם לכך הוא, שהנהג לא החזיק בזמן התאונה ברישיון נהיגה תקף לפי דיני התעבורה בישראל: אמנם היה בידיו רישיון נהיגה בינלאומי, כאמור, אולם לפי דיני התעבורה, בכך לא סגי מקום בו מדובר במי שהוא אזרח ותושב קבע בישראל - כפי שהוכח לגבי הנהג.
2. הערעורים שלפנינו נסבים על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ע' סלומון צ'רניאק), שעסק בשאלת גובה הנזק ובשאלת זכות החזרה של קרנית כלפי הצדדים השלישיים - הנהג והמשכירה. בפסק-הדין גובשו הממצאים והמסקנות האלה: המשיב נולד בהודו בשנת 1948, ועלה ארצה בשנת 1993. הוא מסגר במקצועו, והוא הועסק בחברת אגן כימיקלים עד שפוטר, כשבועיים לפני התאונה, בשל צמצומים. המומחה בתחום הנוירולוגיה מצא כי בעקבות התאונה נותרה למשיב נכות נוירולוגית צמיתה בשיעור של 30%, ולזו הוסיף נכות בשיעור 15% ובשיעור 10%, בהתאם לסעיפים 36(2)(ד)(ו) ו- 75(2)(ב) שבספר תקנות המל"ל, כך שהנכות המצטברת היא 46.5%. לגבי התוספות האמורות, הבהיר המומחה כי אין המדובר בנכויות בעלות השלכות תפקודיות. יצוין, כי לבית המשפט הוגשה גם חוות דעת בתחום רפואת אף-אוזן-גרון, שלפיה החבלה בתאונה "ככל הנראה גרמה ליקוי שמיעה דו צדדי. נכותו בגין פגיעה בתדירויות הדיבור לפי סעיף 72(1)2ג' בשיעור 5%".
3. בית המשפט המחוזי פסק כי הוכח שאין ליתן אמון בדבריו של המשיב, וכי אין לייחס את אמירותיו השקריות הרבות בדבר מצבו לפגיעותיו בתאונה. עוד נקבע, כי אין לומר שלמשיב נגרם נזק בלתי-הפיך למוח או אובדן מלא של כושר ההשתכרות. בית המשפט ציין כי לא הוכח שהמשיב ניסה לחזור ולעבוד במקצועו, וכי גם אם איבד את יכולת ההשתכרות כמסגר, הרי שהוכח כי הוא מסוגל לעבודות אחרות; לא נסתרה, כך נקבע, עדותו של חוקר פרטי, שסיפר כי המשיב נראה עובד בחנות תבלינים, "ויש להניח ברמת הסתברות גבוהה שענין לנו בעבודה שאיננה עבודה מזדמנת או על דרך עשיית טובה לחבר...". בית המשפט מצא כי "לא נתבררה לאשורה הפגיעה ביכולת ההשתכרות של התובע במומו". עוד הוסיף בית המשפט וקבע, כי לא הוכח שנגרמו למשיב הוצאות מיוחדות או כי הוא נזקק לעזרת הזולת. בית המשפט בחר לפסוק למשיב "סכום גלובאלי על כלל נזקיו מהתאונה סך של 300,000 ש"ח", זאת מעבר לתשלומים התכופים ששולמו לו ולתגמולי המל"ל שקיבל.
4. בית המשפט המחוזי הוסיף והתייחס להודעה לצד ג', ששיגרה קרנית לנהג ולמשכירה. הנהג לא התגונן מפני התביעה ולא הופיע לישיבות בית המשפט, ולכן נפסק כי קרנית זכאית לחזור עליו בגין הסכומים שהיא חבה בהם למשיב. אשר למשכירה - בית המשפט פסק כי היא היתה צד לדיונים בפני כבוד השופט טלגם והיא "קשורה בהכרעתו" בדבר חבותה של קרנית. ניסיונה של המשכירה להסיר מעליה את כבלי הכרעתו של כבוד השופט טלגם בכל הנוגע לחבותה של קרנית נדחו, כאשר בית המשפט ציין עוד שהמשכירה "היתה צד להסכמת הצדדים כפי שקיבלה ביטוי בישיבת 22.04.02 והעלאת הטענה בסיכומים שפסק הדין החלקי אינו תקף כלפיה איננה במקומה ומותירה טעם רע". עם זאת הוסיף בית המשפט וציין, מעבר לדרוש, כי הוכח גם בפניו שהנהג אכן נהג ברכב ללא רישיון נהיגה תקף (לאמור: כי בדין חויבה קרנית לפצות את הנפגע). כאן ניגש בית המשפט לבחינת זכות השיפוי של קרנית. נקבע, כי המשכירה התרשלה ולא בדקה את יש בידי הנהג רישיון נהיגה תקף. "די אם נזכיר" - כך בית המשפט - "שלא היה קיים אצלה נוהל עבודה ראוי כמתחייב מהאחריות המוטלת עליה כלפי ציבור לקוחותיה וכלל המשתמשים בדרך". התוצאה היא שהוכרה זכותה של קרנית לחזור על המשכירה.
5. כנגד פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מופנים הערעורים והערעור שכנגד שבפני. ע"א 7580/03 הוא ערעורה של קרנית, והוא נוגע לגובה הנזק בלבד. קרנית קובלת על כך שבית המשפט קמא לא הכריע באשר לנכות התפקודית ולפגיעה בכושר ההשתכרות, ופסק סכום גלובאלי ללא חלוקה לראשי נזק וללא חישוב פרטני של הנזקים ושל הניכויים. לו נעשה חישוב כזה - כך טוענת קרנית - היתה התביעה נדחית, ולו משום שהפיצוי המתאים נבלע בניכוי. קרנית שבה ועומדת על כך שהמשיב לוקה בחוסר מהימנות ודבריו - דברי כזב הם. הערעור שכנגד, מטעם הנפגע, עוסק גם הוא בעניין גובה הפיצויים. לדעתו, פגיעתו הקשה בתאונה עולה כדי 49.2 אחוזי נכות לצמיתות, והפגיעה התפקודית אף חמורה יותר ועולה כדי 100%. בהתאם לכך, סבור הוא כי ראוי היה לפסוק לו פיצוי גבוה יותר בגין אובדן כושר השתכרות, וכן בראשי נזק נוספים: הוצאות שונות, ניידות ועזרת הזולת. הנפגע שב וטוען כי הפגיעה בתאונה היא הגורם לחוסר המהימנות של דבריו, וכי עבודתו בצוותא עם חברו היתה בגדר סיוע חד-פעמי גרידא.
6. ע"א 9361/03 הוגש מטעם המשכירה. גם כאן נשמעו השגות על גובה הפיצוי שנפסק, על היעדר הנמקה ופירוט ועל כך שלא נקבע כי הפיצוי נבלע בתגמולי המל"ל. אולם מעבר לכך, משיגה המשכירה על עצם הקביעה כי היא חבה בשיפוי קרנית. היא שבה וטוענת כי היא לא היתה צד להליך בפני כבוד השופט טלגם, וכי לא ניתנה לה האפשרות להביא ראיות, לחקור את העדים ולהגיש סיכומים. לפיכך, לשיטתה, פסק-הדין החלקי איננו כובל אותה. בהקשר זה מדגישה המשכירה כי לא ניתנה הוראה של בית המשפט, כנדרש, לפיה ההודעה לצד ג' תידון יחד עם ההליך העיקרי. לדעת המשכירה, לא הוכח במסגרת הליך ההודעה לצד ג' כי הנהג לא החזיק ברישיון נהיגה. זאת ועוד, המשכירה גורסת כי לא הוכחה כל התרשלות מצדה בכל הנוגע לבדיקת תקפות רישיונו של הנהג. זה האחרון הציג בפניה רישיון נהיגה בינלאומי בר-תוקף, דרכון ישראלי וכרטיס אשראי זר. הוא הצהיר על כך שכתובתו היא בעיר בומביי שבהודו. בנסיבות אלה, טוענת המשכירה, היא היתה רשאית להניח כי הנהג רשאי לנהוג בישראל בהיותו ישראלי תושב-חוץ המחזיק ברישיון נהיגה בינלאומי בר-תוקף. לדעת המשכירה, לא היתה מוטלת עליה חובה לבצע פעולות נוספות על-מנת לוודא שהמצג שהציג לה הנהג בדבר מקום מושבו - מבוסס על אדני האמת. לפיכך, טוענת המשכירה, לא קמה עילה לחייב אותה לשפות את קרנית בגין הסכומים ששילמה למשיב. קרנית, למותר לציין, תומכת מצדה בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לזכות החזרה העומדת לה כלפי המשכירה.
בהחלטתנו מיום 28.9.2005 ביקשנו מהצדדים "להשלים טיעוניהם בשאלת עצם זכות החזרה של קרנית כנגד בעל הרכב, מכוח סעיף 9 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, לאמור: האם נסיבות המקרה נופלות בגדר אחד מסעיפי המשנה שבסעיף 9". הצדדים הגישו סיכומים משלימים, ולטענות שהעלו נשוב בהמשך הדברים.
אומר כבר עתה, כי לדעתי יש לקבל באופן חלקי את הערעורים, ולהחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי, על-מנת שישלים את פסק-דינו בשני עניינים - הכל כמפורט להלן.
זכות החזרה - השאלה הדיונית
7. נפתח בשאלת זכותה של קרנית לחזור על המשכירה. זו האחרונה טוענת, כאמור, כי היא לא היתה צד להליך בפני כבוד השופט טלגם. משכך, סבורה המשכירה כי אין היא כבולה בפסק-הדין החלקי שניתן על-ידו, בו נפסק שהנהג לא החזיק ברישיון נהיגה בר-תוקף, ונקבעה חבותה של קרנית כלפי הנפגע. המשכירה סומכת בעניין זה על הוראת תקנה 222 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לפיה:
בית המשפט או הרשם, ביזמתו או לפי בקשת בעל דין, ימחק את ההודעה לצד שלישי, אם ראה שניתנה שלא באחד המקרים המנויים בתקנה 216, והוא רשאי להורות שנושא ההודעה יידון בשעת הדיון בתובענה או אם הוא סבור שהדיון בו עלול לסבך את הדיון בתובענה שלא לצורך - לאחר סיום הדיון בתובענה או לאחר מתן פסק דין בה, ולשם כך רשאי הוא לתת הוראות בדבר סדרי הדיון בתובענה ובהודעה, כפי שימצא לנכון.
לדעת המשכירה, משלא ניתנה בענייננו הוראה של בית המשפט, לפיה תידון ההודעה לצד שלישי בצוותא-חדה עם התובענה העיקרית, הרי שהליך ההודעה לצד שלישי הינו הליך נפרד ועצמאי, שאיננו מושפע מן הקביעות ומן המסקנות של ההליך העיקרי. ההחלטה היחידה בעניין זה, כך לדברי המשכירה, ניתנה ביום 14.11.2001, כלומר לאחר פסק-הדין החלקי, ושם נאמר כי "המדובר בתיק משנת 1997, ואינני רואה סיבה להפריד את הודעת צד ג' מהתיק העיקרי".
8. אינני רואה צורך לבחון את מכלול טענותיה של המשכירה בעניין זה, הואיל והן מתנפצות - כפי שקבע גם בית המשפט המחוזי - אל מול ההצהרה המשותפת של הצדדים, מיום 22.4.2002 (קרי: לאחר פסק-הדין החלקי מיום 16.9.1999), שניתן לראותה כהסכמה דיונית. הצהרה זו, כאמור, באה מפי באי-כוח הצדדים כולם - לרבות בא-כוח המשכירה - וזו לשונה:
ב"כ הצדדים: אנחנו מזכירים לבית המשפט כי ניתן בתיק אזרחי זה פסק דין חלקי על ידי כב' השופט טלגם ביום 16.9.99 כי לתובע [צ"ל: לנתבע] לא היה בזמן התאונה רשיון נהיגה תקף על פי דיני התעבורה בארץ, ועל כן הצד הנכון בתיק היא קרנית והנהג אייזיק דוד. נשארה לדיון הודעת צד ג' וגובה הנזק.
הסכמה זו של הצדדים, לגבי מה שכבר הוכרע ולגבי מה שעוד נותר, די היה בה, כשהיא לעצמה, כדי להצדיק את מתווה הדיון כפי שהיה בפועל בבית המשפט המחוזי; המשכירה אינה רשאית לבוא, היום, ולנסות להחזיר את הגלגל אחור.
אף שדי באמור כדי להביא לדחיית הערעור בנקודה זו, ראוי לציין, מעבר לצריך, כי מן החומר שבפני עולה שבא-כוחה של המשכירה היה נוכח למצער בחלק מההליכים שהתקיימו בפני השופט טלגם, לרבות הליכים מקדמיים וישיבת הוכחות. כל אלה, בצירוף קביעתה של כבוד השופטת ע' סלומון צ'רניאק, כי גם בפניה הוכחה חבותה של קרנית כלפי הנפגע, די בהם כדי לשלול עילה לפתוח מחדש סוגיה זו.