א. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא ש' ברלינר) מיום 2.7.06 בבר"ע 404/06, בגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת על החלטת בית משפט השלום בחיפה (השופט י' וגנר) מיום 15.1.06 בבש"א 20957/05.
ב. (1) בכתב תביעה שהגיש המשיב לבית משפט השלום בחיפה ביום 19.4.98 (ת"א 8579/98) נטען, כי ביום 18.4.91 נורה על ידי חיילי צה"ל, כי כתוצאה מירי זה הפך לנכה ומוגבל בתפקודו, וכי הירי בוצע ללא כל הצדקה. נוכח האמור, תבע המשיב מן המבקשת את נזקיו בגין הירי.
(2) ביום 11.8.03 הגישה המבקשת בקשה לסילוק התובענה מחמת חוסר מעש. לחלופין הוגשה בקשה למתן צו להפקדת ערובה (בש"א 12726/03). בהחלטה מיום 30.12.03 (השופט י' וגנר) נקבע, כי על המשיב להפקיד ערובה כספית בסך 10,000 ש"ח תוך 90 יום.
(3) בהחלטת בית משפט השלום מיום 14.7.04 ניתן תוקף להסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים, לפיו אם לא יפקיד המשיב את הערובה תוך 90 יום ממתן ההחלטה, תידחה התביעה.
(4) משלא הופקדה הערובה בפרק הזמן שנקבע, נדחתה תביעתו של המשיב (פסק דין מיום 13.12.04 (השופט וגנר)).
(5) ביום 11.12.05 הגיש המשיב בקשה לביטול פסק הדין (בש"א 20957/05). נטען, כי "בשל המצב הביטחוני ומצבו הכלכלי של המבקש (המשיב דהכא - א"ר) הוא לא הפקיד את הערובה במועד".
(6) בהחלטה מיום 15.1.06 עמד בית משפט השלום על כך, שהבקשה לביטול פסק הדין הוגשה בשיהוי רב וללא הצדקה או בקשה להארכת מועד, כי היא הוגשה ללא תמיכה של תצהיר וכי לא ניתן בה הסבר מניח את הדעת לאי הפקדת הערובה במועד. כן צוין, כי סיכויי התביעה שהגיש המשיב - נמוכים. חרף האמור נקבע, כי אם יפקיד המשיב את הערובה תוך 60 יום - יבוטל פסק הדין. ביום 16.2.06 הפקיד המשיב את הערובה, וביום 20.2.06 ניתנה החלטה המבטלת את פסק הדין.
(7) ביום 23.4.06 הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה על החלטת בית משפט השלום מיום 15.1.06 (בר"ע 404/06). בבקשה נטען, כי ההחלטה ניתנה ללא נימוק; כי המשיב לא צירף תצהיר לבקשה; כי התביעה התיישנה זה מכבר; כי למבקשת נגרם נזק ראייתי; וכי הבקשה לביטול פסק הדין נסמכה על טענה סתמית וחסרת כל ביסוס. עוד נטען (סעיף 4 לבקשה) כי ההחלטה לא הומצאה למבקשת, כי היא למדה עליה מעיון באתר האינטרנט של מערכת בתי המשפט, וכי הגיעה לידיה רק ביום 20.4.06.
(8) בדיון שנערך ביום 2.7.06 חזר בא כוח המבקשת על טענתו לפיה ההחלטה מיום 15.1.06 לא הומצאה לידיו. במהלך הדיון התברר כי ההחלטה נשלחה למשרדי הפרקליטות ביום 15.1.06 בשעות הערב המאוחרות. בתגובה טען בא כוח המדינה, כי נוכח העובדה שלא נעשה וידוא טלפוני בדבר קבלת הפקס, אין המדובר בהמצאה כדין.
(9) החלטת בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא ברלינר) ניתנה ביום 2.7.06. בהתייחסו להחלטת בית משפט השלום ציין בית המשפט, כי "לא היה מקום למסקנה זו של הערכאה הראשונה ... לא הייתה סיבה להאריך תקופה כה ארוכה את המועד הזה (להפקדת הערובה - א"ר) וההחלטה כפי שניתנה גם פגעה בטענת הגנה של ממש שעמדה לזכות המבקשת, טענת התיישנות". עם זאת ציין בית המשפט, שההחלטה נשוא הבקשה ניתנה ביום 15.1.06 ואף הוצג לבית משפט אישור המלמד כי היא הומצאה לפרקליטות באמצעות מכשיר הפקסימיליה באותו יום. נוכח העובדה, כי הבקשה הוגשה ביום 4.5.06 - מעבר לחלוף הזמן שנקבע בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 להגשתה, וכי לא הוגשה בקשה להארכת מועד - נדחתה הבקשה. בשולי החלטתו ציין בית המשפט, כי המבקשת תוכל להגיש בקשה לעיון חוזר, אם יתברר שהחלטת בית משפט השלום מיום 15.1.06 לא הומצאה לה.
(10) ביום 24.8.06 הגישה המבקשת בקשה לעיון חוזר. לחלופין, התבקשה הארכת מועד להגשת הבקשה לרשות ערעור (בש"א 11344/06). בבקשה נטען (סעיפים 6 - 8), כי ההחלטה אכן הגיעה למשרדי הפרקליטות ביום 15.1.06; עם זאת נטען, כי ההחלטה הגיעה בשעה 22:28, שעה בה לא נמצאים עובדים במזכירות, וכי לא נעשה וידוא טלפוני. בהחלטה מיום 27.8.06 נדחתה הבקשה.
(11) מכאן הבקשה הנוכחית.
ג. (1) בבקשה נטען, כי עניינה בשאלה, האם המצאה באמצעות מכשיר הפקסימיליה ללא שבוצע וידוא טלפוני, היא המצאה כדין, העונה על דרישת ההמצאה הקבועה בתקנה 497א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לטענת המבקשת, תקנה 497א(ב) מחייבת, כתנאי להמצאה, כי ייעשה וידוא טלפוני שהפקס הגיע ליעדו, וכי מבלי שהתקיים תנאי זה, ההמצאה - לאו המצאה היא. נטען, כי שאלה זו חורגת מעניינם של בעלי הדין בבקשה הנוכחית, שכן יש לה חשיבות בנוגע לציבור רחב של מתדיינים, ולפיכך מצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. בהקשר זה נמסר, כי מזכירויות בתי המשפט ברחבי הארץ נוהגות לשלוח אלפי החלטות מידי יום באמצעות הפקסימיליה מבלי לקיים וידוא טלפוני בדבר הגעת ההחלטות ליעדיהן. עוד נטען, כי גם החלתו של 'כלל הידיעה', המתמקד בידיעתו של בעל הדין, ומוותר על כללי ההמצאה הפורמליים הקבועים בתקנות, אינה יכולה לעמוד בענייננו. זאת, שכן "אין ספק שהמבקשת לא ידעה ידיעה ממשית ורלוונטית על ההחלטה הנידונה" (הדגשה במקור).
עוד נטען בבקשה, כי ההחלטה נשוא הבקשה גורמת עיוות דין למבקשת. נטען, כי "המבקשת נאלצת להתמודד עם תביעה של אדם, שהביע שוב ושוב זלזול בהחלטות שיפוטיות, בסדרי הדין, ובהסדרים אליהם הגיע עימה, וזאת 15 שנים לאחר האירוע, ללא יכולת ממשית לאתר עדים שיוכלו להעיד על האירוע ופרטי התרחשותו, כאשר באופן מהותי התביעה התיישנה" . לשיטת המבקשת, נוכח עיוות הדין הנטען, יש ליתן רשות ערעור.
(2) בתגובת המשיב נטען, כי הסוגיה נשוא הבקשה אינה נושאת חשיבות ציבורית, המצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. נטען, כי תכליתה של הדרישה הקבועה בתקנה 497א(ב) היא "להוכיח את משלוח וקבלת כתבי בי הדין שנשלחים לבעל דין בפקסימיליה, כך שאם תעלה טענה של בעל דין כי הוא לא קיבל את כתב בי הדין שנשלח אליו באמצעות הפקסימיליה, תהא בידי בעל הדין האחר הוכחה לעצם משלוח כתב בי הדין במועד" (הדגשה במקור). לטענת המשיב, בענייננו מודה המבקשת כי ההחלטה הגיעה לידיה, ועל כן מתייתרת דרישת הוידוא. בהקשר זה נטען, כי לעניין קביעת המועד להגשת ערעור יש להעדיף את יסוד הידיעה על פני ההמצאה. לבסוף נטען, כי אין ממש בטענת המדינה לפיה נגרם לה עיוות דין ונזק ראייתי.
ד. (1) לאחר עיון בבקשה, בתגובה ובצרופותיהן, החלטתי ליתן רשות ערעור, לדון בבקשה כבערעור, ולקבל את הערעור. הטעם לכך כפול: ראשית, כיוון שהמדובר - על כך אין חולק - במצב כללי שבו אין מקוימות הוראותיה של תקנה 497א(ב) לתקנות סדר הדין. שנית, כפי שיפורט להלן, סבורני כי בנסיבות העניין נגרם למבקשת חוסר צדק.
(2) תקנה 497א, העוסקת כאמור בהמצאת כתבי בי-דין לעורך דין באמצעות פקסימיליה, זה לשונה:
497א. המצאה לעורך דין
(א) בית משפט או עורך-דין (להלן - השולח) רשאי להמציא כתב בי-דין בפקסימיליה לעורך דין המייצג בעל דין (להלן - הנמען), ויראו אותו ככתב בי-דין שהומצא במסירה אישית לנמען ביום המשלוח, ובלבד שנתקיימו בו כל אלה: