הנשיאה ד' ביניש:
בפנינו ארבע עתירות ציבוריות במסגרתן התבקש בית-משפט זה להורות למשטרת ישראל להימנע מלאשר את בקשת "הבית הפתוח" לערוך את מצעד הגאווה בירושלים וזאת לשם הגנה על ביטחון הציבור ורגשותיו. בהודעה מעדכנת שהגיש בא-כוח המדינה יום לפני המועד המתוכנן למצעד, צוין כי נוכח העלאת רמת הכוננות הביטחונית ברחבי הארץ, סוכם בין משטרת ישראל לנציגי "הבית פתוח" כי יתקיים בעיר אירוע גאווה חליפי, במתכונת מצומצמת ומוגבלת ביחס לזו שהתבקשה מלכתחילה. עוד באותו היום פסקנו כי אנו דוחים את העתירות כנגד החלטת מפקד המחוז לאשר את קיום האירוע במתכונתו המצומצמת. הוספנו כי הנימוקים לפסק-דיננו יינתנו בנפרד. להלן, אפוא, נימוקינו.
עיקרי העובדות והשתלשלות העניינים
1. הרקע לעתירות נעוץ בדיון שהתקיים בפני בית-משפט זה בבג"ץ 7348/06. באותו עניין, עתרו "הבית הפתוח" בירושלים והאגודה לזכויות האזרח בישראל כנגד משטרת ישראל ועיריית ירושלים, כדי שיינתן להם לקיים את מצעד הגאווה של חברי הקהילה ההומו-לסבית ברחובות ירושלים במהלך חודש ספטמבר 2006. יצוין כי לא היתה זו הפעם הראשונה ש"הבית הפתוח" יזם קיומו של מצעד כאמור, וכי מאז 2002 התקיימו מצעדי גאווה מקומיים בירושלים בהיקפים שונים באישור משטרת ישראל. המשטרה סירבה לאשר את קיום המצעד בחודש ספטמבר, כיוון שתקופת חגי תשרי היהודיים חלה בחופף לחודש הרמדאן, באופן שהטיל על משטרת ישראל משימות שיטור רבות. בנסיבות אלה, לא היה ביכולתה של המשטרה להקצות את הכוחות שנדרשו לאבטחת המצעד במועד שנתבקש, נוכח ההתנגדות העזה שהוא עורר בקרב גורמים שונים: הקהילה החרדית בעיר על כלל זרמיה, גורמים מוסלמים ונוצרים וגורמי ימין קיצוני.
בדיון שהתקיים בבית-משפט זה ביום 18.9.06, הודיעו העותרים ומשטרת ישראל כי הגיעו להסכמה עקרונית לפיה מועד האירוע יידחה, וכי ניתן יהיה לקיים את מצעד הגאווה בירושלים ביום ו' 10.11.06. על-פי ההסכם, אמורה היתה להתקיים צעדה שתחילתה בגן העצמאות וסופה בגן הפעמון בירושלים. בהסכם צוין כי ניתן יהיה לאשר את קיומו של המצעד בכפוף להערכת מצב עדכנית על-ידי מפקד מחוז ירושלים, שתתבצע בסמוך לאירוע. עוד נקבע כי המשטרה תנפיק רישיון לעריכת האירוע "אלא אם יתקיים חשש הקרוב לוודאי כי מימושן של הזכות להפגין, חופש הביטוי והתהלוכה, יהיה כרוך בסכנת נפשות של ממש ובשפיכות דמים". בהתחשב בהסכמה זו, פסק בית-משפט זה כי הדיון בעתירה התייתר (הנשיאה ביניש והשופטות נאור וברלינר).
2. מספר ימים לפני המועד המתוכנן לקיום המצעד, הוגשו לבית-משפט זה ארבע העתירות שבפנינו אשר נידונו במאוחד. בעתירות אלה התבקש בית-המשפט להורות למשטרת ישראל להימנע מלאשר את עריכתו של מצעד הגאווה בירושלים. עיון בעתירות מלמד כי העותרים לא באו בשם אינטרס פרטי, אלא בשם אינטרס ציבורי כללי. טענתם לפיה אין לאשר את קיומו של מצעד הגאווה בעיר הושתתה על שתי טענות עיקריות עליהן נעמוד ביתר פירוט בהמשך הדברים: ראשית, נטען כי קיים חשש קרוב לוודאי לאלימות שתסכן חיי אדם, באופן המצדיק לאסור על קיום המצעד. טענה זו הועלתה, בין היתר, על רקע מעשי מחאה אלימים, לרבות חסימת כבישים, תקיפת שוטרים, ידויי אבנים ושריפת פחי אשפה בשכונות החרדיות בעיר. שנית, נטען כי קיום המצעד נוגד את אופיה היהודי של ירושלים ומכל מקום פוגע ברגשותיהם הדתיים של רבים מתושבי העיר, באופן המצדיק את העתקת מקום המצעד לעיר אחרת.
לאחר הגשת העתירות ובהתקרב המועד שתוכנן לעריכת המצעד, קיים מפקד מחוז ירושלים הערכת מצב עדכנית על-יסוד המידע שהתקבל במשטרת ישראל. בהתבסס על מידע זה, סבר מפקד המחוז כי אישור המצעד במתווה עליו סוכם בשעתו עם נציגי "הבית הפתוח" (צעדה מגן העצמאות לגן הפעמון בירושלים) יקים "סיכון ממשי ברמת הסתברות גבוהה לפגיעה בחיי אדם במהלך מצעד הגאווה". הערכה זו ניתנה בהתבסס על התבטאויות, חומר מודיעיני והלכי רוח מהם עלה כי גורמים חרדים וגורמי ימין קיצוני שוללים את קיומו של מצעד הגאווה בירושלים ומתכוונים למונעו "בכל מחיר", לרבות על-ידי התנגדות אלימה; בהתבסס על ניסיון העבר במחוז ירושלים, המלמד על יכולת גיוס של מאות-אלפי חרדים למחאות רחבות-היקף המלוות בהפרות סדר; וכן נוכח העובדה כי המחאה כנגד מצעד הגאווה עלתה מדרגה עם דקירתם של מספר משתתפים במצעד שהתקיים בשנת 2005, וקיומם של איומים לפגיעות בנפש כנגד המשתתפים במצעד המתוכנן. בהתחשב בכל אלה, סבר מפקד המחוז כי לא ניתן לקיים את המצעד במתכונת שהתבקשה.
על רקע זה, הביעו נציגי "הבית הפתוח" נכונות לשקול שינוי במסלול המצעד כך שיתקיים באזור קריית הלאום בירושלים. "הבית הפתוח" אף הצהיר במכתב שהופנה ליועץ המשפטי לממשלה כי מצעד הגאווה בירושלים ישא אופי צנוע אשר אינו מתאפיין במיניות מוחצנת וללא התנהגות מתריסה. בהתחשב בכך, הנחה היועץ המשפטי לממשלה את משטרת ישראל לאשר את קיום מצעד הגאווה בעיר במועד קרוב, וזאת לאחר בחינה וגיבוש של הצעה חלופית סבירה באשר למסלול המצעד בתיאום עם "הבית הפתוח".
3. ביום 6.11.06 התקיים דיון בעתירות בפני בית-משפט זה. בא-כוח המדינה, עו"ד ע' אטינגר, הודיע כי מפקד מחוז ירושלים ונציגי "הבית הפתוח" מנהלים מגעים לגבי מתכונת המצעד בהתאם להנחיית היועץ המשפטי לממשלה, וכי עם קבלת החלטה לגבי מתכונת האירוע, היקפו ומיקומו, תימסר על כך הודעה לבית-המשפט. בנסיבות אלה, קבענו בסיום הדיון כי טרם בשלו התנאים לבירור העתירות כנגד עריכת המצעד וכי יש להמתין להודעתו המעדכנת של בא-כוח המדינה. עוד קבענו כי עם קבלת הודעת המדינה ותגובת העותרים נקיים דיון בעתירות, וכי לדיון יתייצב מפקד משטרת מחוז ירושלים.
ביום 7.11.06 הגישה משטרת ישראל לבית-משפט זה הודעה מעדכנת מטעמה בה נכתב, בין היתר, כדלקמן:
"1. בעקבות הנחיית היועץ המשפטי לממשלה את המשטרה לגבש אלטרנטיבה סבירה בתיאום הבית הפתוח לקיום מצעד הגאווה בירושלים, קיימה המשטרה מגעים עם אנשי הבית הפתוח ובחינת חלופה אחרת לקיום המצעד.
2. בעקבות מגעים אלו החליטה המשטרה לאשר חלופה, לפיה יתקיים המצעד באזור קריית הלאום ביום שישי הקרוב 10.11.06 במסלול רח' קפלן (סמוך לכנסת) - צומת רופין - מוזיאון המדע - איצטדיון גבעת רם.
3. עמדת המשטרה היא, כי על-אף הסיכונים הצפויים מקיום המצעד בירושלים, כפי שפירטה המשטרה בהרחבה בדיון שהתקיים אצל היועץ המשפטי לממשלה, סבורה המשטרה, כי באיזון שבין הפגיעה בשלטון החוק והסיכון הנובע מכניעת המדינה לאלימות מחד, לבין הסיכונים הנובעים מקיום המצעד במתכונת החדשה מאידך, יש מקום לאשר את קיום המצעד במתכונת החדשה שגובשה, ועל כן בדעת המשטרה לאשר את קיום המצעד ביום שישי הקרוב 10.11.06".
למחרת, ביום 8.11.06 אחרי-הצהריים, קיימנו ישיבה נוספת בעניינן של העתירות הנדונות. יובהר כי בעוד שהעתירות הוגשו כנגד קיום המצעד על-פי המתכונת עליה סוכם מלכתחילה (צעדה מגן העצמאות לגן הפעמון בירושלים), הרי הדיון בפנינו נסוב כנגד קיום המצעד במתכונת שגובשה לקראת הדיון, קרי- מצעד באזור קריית הלאום בירושלים.
טענות הצדדים בכתבי טענותיהם ובדיון בפנינו
4. הן בעתירותיהם והן בטיעוניהם בפנינו הביעו העותרים התנגדות עקרונית לעריכתו של מצעד גאווה בירושלים, יהא מסלולו אשר יהא. העותרים הציגו שני טעמים מרכזיים לעמדתם האמורה: ראשית, נטען כי עצם הידיעה בדבר הכוונה לערוך מצעד גאווה בעיר עוררה גל מהומות ברחבי הארץ בכלל ובשכונות החרדיות בירושלים בפרט, וכי נציגי כל הדתות הביעו התנגדות נחרצת לקיום המצעד. עוד נטען כי בשנה שעברה, ליוותה את קיומו של המצעד אלימות שהובילה לפציעתם של מספר צועדים, חלקם באופן קשה. בהתחשב בכל אלה, טענו העותרים כי עריכת מצעד הגאווה בירושלים תקים חשש קרוב לוודאי לאלימות קשה שתוביל לפגיעות בגוף ובנפש - הן בקרב ציבור הצועדים במצעד, הן בקרב השוטרים המאבטחים את האירוע והן בקרב אלה שיפגינו כנגד המצעד. עוד נטען כי הקצאת כוחות משטרה גדולים לאבטחת האירוע תחשוף אזורים אחרים בעיר ירושלים וברחבי הארץ כולה לסיכונים ביטחוניים מצד ארגוני טרור, וגם בכך יש כדי להקים סכנה ממשית לביטחון הציבור. לטענת העותרים, בחששות האמורים לפגיעה בחיי אדם ובסדר הציבורי יש כדי להוות טעם המצדיק את הגבלתו של חופש הביטוי וההפגנה כך שייאסר על קיום מצעד הגאווה בעיר.
שנית, בחלק מן העתירות נטען כי קיום מצעד הגאווה בירושלים מנוגד לאופיה היהודי של המדינה ופוגע ברגשותיו הדתיים של הציבור הדתי-חרדי ברחבי הארץ בכלל ובירושלים בפרט, באופן המחייב את העתקת מקום המצעד אל מחוץ לירושלים. חלק מהעותרים הוסיפו וטענו כי קיום המצעד בעיר מהווה מעשה התרסה אנטי-סובלני מצד אנשי "הבית הפתוח" כנגד הציבור הדתי והחרדי. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 8.11.06 היתרנו לעותר בבג"ץ 9174/06 - הרב שמחה הכהן קוק - להציג את דבריו. הרב קוק עמד על מעמדה המיוחד של ירושלים ועל קדושת העיר במסורת ישראל. הוא ביאר בהתרגשות ובכאב את האמונה הדתית לפיה עריכת מצעד הגאווה בירושלים תהווה חילול השם, תפגע בקדושת הארץ וירושלים בפרט, ותיצור פגיעה קשה ברגשותיו של הציבור הדתי-חרדי. הרב קוק הוסיף כי המצעד יהווה חילול קדושתה של ירושלים גם בעיני בני דתות אחרות. לטענת בא-כוחו, עו"ד ורצברגר, ההחלטה לאשר את קיום המצעד בירושלים הינה בלתי סבירה באופן קיצוני שכן היא עומדת בניגוד לערכים אותם ביקש המחוקק לקבוע בחוק יסוד: ירושלים בירת ישראל, בדבר היותה של ירושלים "שלמה ומאוחדת" (סעיף 1 לחוק היסוד).
5. מטעם המדינה הופיע בפנינו עו"ד ע' אטינגר. בפתח דבריו, ציין בא-כוח המדינה כי בעקבות האירועים שהתרחשו באותו מועד ברצועת עזה עלתה רמת הכוננות הביטחונית ברחבי הארץ, ולפיכך נדרשת הערכת מצב עדכנית לגבי יכולת המשטרה לאבטח את אירוע הגאווה בעיר. בא-כוח המדינה הוסיף כי למחרת הדיון יגיש הודעה משלימה לגבי תוצאותיה של הערכת המצב האמורה.
הן בתגובתו בכתב מיום 8.11.06 והן בטיעוניו בפנינו, הדגיש בא-כוח המדינה כי החשש מפני אלימות והפרת הסדר הציבורי אינו נובע מהצועדים אלא מההמון העוין המתנגד להם. בהתחשב בכך, נטען כי פעולתה הראשונית של המשטרה צריכה להיות מכוונת כנגד המאיימים במעשי אלימות, ולא כנגד המשתתפים במצעד הגאווה. עוד נטען כי בהתאם לפסיקתו של בית-משפט זה, איסור על קיום המצעד צריך להיות צעד אחרון - רק לאחר שמוצו כל האמצעים הסבירים העומדים לרשות המשטרה לאבטחת האירוע ורק בהתקיים ראיות של ממש לוודאות קרובה לפגיעות בגוף ובנפש. בנסיבות העניין, טען בא-כוח המדינה כי על-אף הסיכונים הצפויים מקיום המצעד בירושלים, הרי "באיזון שבין הפגיעה בשלטון החוק והסיכון הנובע מכניעת המדינה לאלימות מחד, לבין הסיכונים הנובעים מקיום המצעד במתכונת החדשה מאידך, יש מקום לאשר את קיום המצעד במתכונת החדשה שגובשה". בא-כוח המדינה הדגיש כי אין המדובר רק באיזון שבין זכות הצועדים לחופש התנועה והתהלוכה לבין השמירה על הסדר הציבורי. לטענתו, מול חשיבות השמירה על הסדר הציבורי עומד האינטרס של שלטון החוק. עוד טען כי כניעה לאלימות בנסיבות המקרה שבפנינו משמעה פגיעה בציפור נפשה של הדמוקרטיה הישראלית.