הנשיא (בדימ') א' ברק:
גבר יהודי - אזרח ותושב ישראל - ואשה נוצריה - אזרחית ותושבת רומניה - נישאים בנישואין אזרחיים ברומניה. לאחר מות הגבר מבקשת האשה לרשת מחצית מעזבונו, בהתאם לסעיף 11 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965. האם מכוח נישואיה קמה לאשה זכות לרשת את בן הזוג - זו השאלה המונחת בפנינו.
רקע
1. בין המבקשים למשיבה ניצת סכסוך ירושה בקשר לעזבונו של המנוח. המבקשים הם ילדיו של המנוח (יליד שנת 1928) מנישואיו הראשונים. המנוח היה נשוי לאמם של המבקשים עד לפטירתה ממחלה, בשנת 1992. המשיבה, אזרחית רומניה ותושבת רומניה, הגיעה לישראל לצורך פרנסה. היא הועסקה בעבודות משק בית ומעת לעת שבה לרומניה עם הכנסותיה מישראל. המשיבה הועסקה בעבודות משק בית גם אצל המנוח ורעייתו והתגוררה בביתם. היא המשיכה לסייע בידי המנוח בעבודות משק הבית גם לאחר שהתאלמן. בין המנוח והמשיבה נרקמה מערכת יחסים רציפה וממושכת, במסגרתה אף ביקר המנוח פעמים רבות ברומניה. ארבע שנים לאחר שהמנוח התאלמן נישאו המשיבה והמנוח לפני רשם הנישואין ברומניה (ביום 12.10.1996). חודשיים לאחר נישואיהם הגישו השניים בלשכת מינהל האוכלוסין בעיר אשדוד בקשה למתן תעודת עולה למשיבה לפי חוק השבות, מכוח נישואיה למנוח. למחרת שבו ופנו המנוח והמשיבה ללשכת מינהל האוכלוסין, ומסרו הודעה על נישואיו של המנוח למבקשת.
2. חודשים ספורים לאחר הנישואין ברומניה (ביום 17.3.1997) נפטר המנוח. הוא לא הותיר אחריו צוואה. לבקשת ילדיו, שהינם המבקשים לפנינו, ניתן (ביום 13.5.1997) צו ירושה, לפיו ילדיו הם יורשיו הבלעדיים של המנוח, בחלקים שווים ביניהם. צו הירושה ניתן מבלי שהובאה לידיעת בית המשפט עובדת נישואי המנוח למשיבה. המשיבה עתרה בפני בית המשפט לענייני משפחה לביטולו של צו הירושה, בטענה כי היא זכאית למחצית מן העזבון, בהיותה נשואה למנוח בעת פטירתו. עתירתה התבססה על סעיף 11 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן - חוק הירושה) המסדיר את זכותו של בן הזוג לירושה על פי דין. לחילופין ביקשה המשיבה לבסס את זכאותה לרשת את המנוח על היותה ידועה בציבור כאשתו, בהתאם לסעיף 55 לחוק הירושה. המשיבה ביקשה להראות כי חיה עם המנוח חיי משפחה במשק בית משותף, כך שגם בהעדר תוקף לנישואין היא זכאית לרשת כאילו הייתה נשואה לו.
פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה
3. בית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע (סגן הנשיא פ' אסולין) החליט לבטל את צו הירושה שניתן לטובת המבקשים. נפסק כי המשיבה באה בגדר בת זוגו של המנוח. היא זכאית לחלק בעזבון בהתאם לסעיף 11 לחוק הירושה. במישור העובדתי, דחה בית המשפט את טענות המבקשים לפיהן המשיבה כלל לא נישאה למנוח. את עובדת הנישואין ביסס בית המשפט על עדותה של המשיבה ועל מסמכי רשם הנישואין ברומניה, ובראשם תעודת הנישואין. כנגד תעודות הנישואין בתיק הנישואין ברומניה לא הציגו המבקשים ראיה כלשהי שיש בה כדי לסתור את עובדת הנישואין. חיזוק לדבר הנישואין מצא בית המשפט בעדותה של מנהלת לשכת מרשם האוכלוסין באשדוד ובתיקה של המבקשת במשרד הפנים. בני הזוג הציגו בפני משרד הפנים את תעודת הנישואין המקורית מרשם הנישואין ברומניה (שהוצאה ביום 14.10.1996). גם טענתם החלופית של המבקשים, לפיה הנישואים היו פיקטיביים ונועדו אך להקנות למשיבה אזרחות ישראלית וזכות לשהייה קבועה בישראל, נדחתה על ידי בית המשפט לענייני משפחה. נפסק כי לא הובאו ראיות כלשהן המקימות בסיס לטענה זו. בית המשפט ציין כי אילו, כטענת המבקשים, כל חפצו של המנוח בנישואיו למשיבה היה לאפשר למשיבה לקבל מעמד בישראל, יכול היה "למלט" עזבונו מן המשיבה בדרך של עריכת צוואה מתאימה המדירה את היורשים. דבר זה לא נעשה על ידי המנוח. בית המשפט הוסיף כי גם בלשכת מינהל האוכלוסין לא התעורר ספק ביחס לכנותם של הנישואין, כפי שמצטייר מעדותה של מנהלת הלשכה.
4. באשר לתוקפם המשפטי של הנישואין האזרחיים שנערכו ברומניה, פסק בית המשפט לענייני משפחה כי נישואין אלה מוכרים כנישואין תקפים לפי הדין הישראלי. המשיבה הציגה בפני בית המשפט חוות דעת של מומחה לדין הרומני. המומחה חיווה דעתו כי נישואי המשיבה והמנוח תקפים לפי הדין הרומני, הוא דין מקום עריכת הנישואין. חוות דעתו לא נסתרה על ידי המבקשים. לאור העובדה כי הנישואין האזרחיים תקפים לפי דין מקום עריכתם, פסק בין המשפט כי הנישואין מוכרים על פי הדין הישראלי. על כן יש לראות את המשיבה כבת זוגו של המנוח לצורך הוראת סעיף 11 לחוק הירושה. נוכח מסקנה זו, ראה עצמו בית המשפט פטור מן הצורך לבחון את זכאותה של המשיבה לרשת את המנוח מכוח סעיף 55 לחוק הירושה, היינו כידועה בציבור כאשתו, ולא נדרש להתקיימותם של התנאים המנויים בסעיף.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
5. בערעורם לפני בית המשפט המחוזי חזרו המבקשים וטענו כי המשיבה לא נישאה למנוח, ומכל מקום אין לנישואין תוקף לפי הדין הישראלי. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע דחה את הערעור (השופט י' אלון בהסכמת השופטים י' פלפל ו י' טימור). בית המשפט המחוזי אישר את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי. במישור העובדתי, נפסק כי אין ממש בטענות המבקשים כנגד ממצאיו של בית המשפט לענייני משפחה ואין כל הצדקה להתערבות בקביעותיו העובדתיות. במישור המשפטי, נדחתה הטענה כי הנישואין משוללים תוקף, בשל העובדה כי על פי דינו האישי, המנוח - יהודי תושב ואזרח ישראל - נעדר "כושר" להינשא לנוצריה. בית המשפט עמד על כך כי דינה הלאומי של המשיבה בעת נישואיה היה הדין הרומני, המכיר בתוקפם של נישואיה למנוח. גם דין מקום עריכת טקס הנישואין מכיר בתוקף הנישואין של השניים. בית המשפט פסק כי יש לאמץ כללי ברירת דין הנותנים תוקף לנישואי חוץ.
6. כנגד פסק הדין הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. בהסכמת הצדדים ניתנה רשות ערעור כמבוקש. הדיון נערך כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. בתום הדיון (ביום 27.1.2005) הפננו את תשומת לבו של היועץ המשפטי לממשלה לערעור, על מנת שישקול אם ברצונו להתייצב בפנינו. בהמשך הודיע היועץ המשפטי לממשלה על התייצבותו להליך והגיש עמדתו בסוגיות המתעוררות בערעור.
טענות הצדדים
7. המבקשים טוענים כי אין כל תוקף לנישואין שנערכו ברומניה, אם בכלל נערכו. הם עומדים על כך שלפי ההלכה היהודית, נישואי תערובת כלל אינם תופסים. מכאן שנישואי תערובת אינם מוכרים גם לפי המשפט הישראלי, המפנה לדין האישי של בני הזוג. לטענתם, יש להחיל - דרך סימן 46 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922-1947 (להלן - דבר המלך במועצה) - את כללי המשפט הבינלאומי הפרטי האנגליים. כללים אלו מבחינים בין כושר להינשא לבין צורת הנישואין. בעניין הכושר להינשא יש להחיל את דין מקום המושב של כל אחד מן הצדדים, בעוד שלגבי צורת הנישואין יחול דין מקום עריכת טקס הנישואין. המבקשים טוענים כי יש לאמץ את השיטה הקומולטיבית מתוך כללי ברירת הדין האנגליים, הקובעת כי הנישואין תקפים רק אם הם תקפים לפי דינם האישי של שני בני הזוג. אין די בהכרה של אחד מהדינים האישיים כדי להקנות תוקף לנישואין. לענייננו, מאחר ועסקינן בשאלת הכושר להינשא, יוחל דין מקום המושב של כל אחד מבני הזוג. מאחר שדין מקום המושב של המנוח שולל את כושרו לשאת את המשיבה, נעדרים הנישואין כל תוקף. המבקשים מתנגדים לאימוץ כללי ברירת הדין האמריקאיים, לפיהם נבדק תוקף הנישואין לפי חוק מקום עריכתם, בלא הבחנה בין כושר לצורה. לטענתם, הדבר נוגד את השכל הישר ואת תקנת הציבור, שכן המדובר ביהודי תושב הארץ ואזרח הארץ, אשר אך לימים ספורים "קפץ" לרומניה ונישא שם בנישואי תערובת למי שאינה יהודיה. טעם נוסף לשלילת הנישואין רואים המבקשים בכך שהמנוח היה כהן והמשיבה הייתה גרושה. נישואי כהן לגרושה אסורים לפי ההלכה היהודית ומכאן, כך על פי הטענה, אינם מקנים זכות ירושה לבן הזוג. בשולי הדברים שבים המבקשים וטוענים כי הנישואין, אם נערכו, היו פיקטיביים בלבד, וכי אין לתת אמון במסמכים ובעדויות מטעם המשיבה.
8. המשיבה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט קמא. לטענתה, המגמה שהתגבשה בחקיקה ובפסיקה היא אימוץ הכללים הנותנים תוקף לנישואי חוץ. מגמה זו תואמת את המגמות הרווחות במשפט המודרני, על חידושיו השונים, לפיהן הנחה מכרעת היא לטובת תוקף הנישואין. אף אם יתברר שאינם תקפים, הם יהיו מוכרים כתקפים למטרות מסוימות כגון מזונות, ירושה או יחסי ממון. במקרה דנן שאלת תוקף הנישואין נבחנת אך אגב עניין שבירושה. בהקשר זה אין בהכרח זהות בין הזכויות המוקנות לפי דין תורה לבין אלה המוקנות לפי חוק הירושה. לביסוס ההכרה בתוקף הנישואין לעניין מסוים מפנה המשיבה לעבירה של ריבוי נישואין שבחוק העונשין, הקובעת כי "אין נפקא מינה ... אם תקפם של הנישואין הקודמים הוא לפי דין המדינה שבה נערכו או לפי דין דתי שעל פיו נערכו" (סעיף 178 לחוק העונשין, תשל"ז-1977; להלן - חוק העונשין). כן מפנה המשיבה לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), תשכ"ט-1969 (להלן: חוק התרת נישואין), המכיר, במסגרת סדר ההעדפה של כללי ברירת הדין, ב"דין הפנימי של מקום עריכת הנישואין" (סעיף 5(א)(4) לחוק). המשיבה סבורה כי העובדה שבעת הנישואין היה המנוח כהן והיא הייתה גרושה - אם כי לא יהודיה - אינה מעלה ואינה מורידה לעניין היותה "בת זוג" במובן סעיף 11 לחוק הירושה. לבסוף, חוזרת המשיבה על טענתה החלופית כי מתקיימים לגביה כל התנאים הנקובים בסעיף 55 לחוק הירושה.
עמדת היועץ המשפטי לממשלה
9. עמדתו הראשונית של היועץ המשפטי לממשלה (מיום 2.10.2005) הייתה כי בנסיבות המקרה - בהן קיימות מחלוקות עובדתיות באשר להתקיימותו של טקס הנישואין; באשר להוכחת הדין הרומני; באשר לשאלת הכוונות האמיתיות אשר עמדו בבסיס הנישואין - וכן בשים לב לכוונת המחוקק עת חוקק את סעיף 55 לחוק הירושה, מן הראוי להימנע מלהידרש לסוגיית תוקף הנישואין. תחת זאת יש להחזיר את הדיון לבית משפט לענייני משפחה, כדי לבחון אם התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 55 לחוק הירושה. היועץ המשפטי לממשלה סבר כי מן הראוי שלא להכריע בשאלת תוקפם של נישואי תערובת שנערכו מחוץ לישראל, אשר נתונה במחלוקת ציבורית חריפה. יש להותיר את הסדרת הסוגיה בידי המחוקק, כל עוד ניתן לעשות כן בלא לפגוע בזכויות הצדדים ובעשיית הצדק במקרה הקונקרטי. לאחר קבלת עמדתו הראשונית של היועץ המשפטי לממשלה החלטנו כי עמדתו, לפיה יש להחזיר את הדיון לבית המשפט קמא לבחינת התנאים הקבועים בסעיף 55 לחוק הירושה, תיבחן במסגרת פסק הדין (החלטתנו מיום 11.12.2005). יחד עם זאת, התבקש היועץ המשפטי לממשלה לשקול האם ברצונו להביע עמדתו בשאלה האם המשיבה באה בגדר "בן זוג" לעניין סעיף 11 לחוק הירושה.
10. בעקבת ההחלטה הגיש היועץ המשפטי לממשלה (ביום 8.2.2006) עמדה משלימה, בשאלת זכאותה של המשיבה לרשת את המנוח במסגרת סעיף 11 לחוק הירושה. עמדתו היא כי המשיבה היא בבחינת "בן זוג" לצורך סעיף 11 לחוק. היועץ המשפטי לממשלה הבהיר כי עמדה זו, עניינה מוגבל למשמעות הביטוי "בן זוג" בחוק הירושה, כשאלה אינצדנטלית לשאלת הירושה, ואין הוא מביע כל עמדה בשאלת תוקפם של הנישואין מכל בחינה אחרת שהיא. אשר לתוקף הנישואין, לאחר סקירת כללי המשפט הבינלאומי הפרטי האנגלי ציין היועץ המשפטי לממשלה כי נוכח מורכבות וערפול הדברים, ספק רב אם יש בעיון בדין האנגלי כדי להועיל לענייננו. לדברי היועץ המשפטי לממשלה, הקושי המרכזי במתן תוקף לנישואין בין יהודי למי שאינה יהודיה הוא טעם שבמדיניות. מדינת ישראל היא מדינה "יהודית ודמוקרטית". לפי היהדות חל איסור מוחלט על נישואין מעין אלו, והם זוכים לגינוי הלכתי. ואמנם, על פי חוק המדינה, נישואין וגירושין של יהודים בישראל ייערכו "לפי דין תורה". מנגד, במדינה דמוקרטית, אין מקום, ככלל, למנוע מאדם להינשא לבחיר לבו בשל טעמים שבדת. בפרט כך כאשר הנישואין נערכים מחוץ לישראל, עם מי שאינו תושב ישראל. ואולם, השאלה העולה במקרה דנן מוגבלת - לשיטתו של היועץ המשפטי - לשאלה של הזכות לרשת. בירושה על פי דין, מתחקים אחר רצונו המשוער של המוריש. מבחינת התחקות אחר רצונו של המוריש, העיקר הוא עריכת טקס הנישואין. אדם העורך טקס נישואין מעיד על עצמו כי הוא רוצה להינשא לבן זוגו. מכאן שבענייני ירושה, העיקר הוא עצם קיומו של טקס נישואין כביטוי לרצונם של בני הזוג. היועץ המשפטי מציין כי במתן תוקף לרצונו המשוער של המוריש, בהיבט הממוני של דיני ירושה, אין בהכרח משום מתן לגיטימציה לקשר הנישואין. ייתכן כי בהקשרים אחרים של הדין הישראלי לא יוכר תוקפם של נישואין כדוגמת נישואי המנוח המשיבה.
המתווה הנורמטיבי
11. הפרק השני לחוק הירושה קובע את היורשים על פי דין ואת חלקו של כל אחד מהם בעיזבון המוריש. זכויות הירושה לפי פרק זה כפופות להוראות המוריש בצוואתו. בהעדר צוואה, היורשים על פי דין הם: