התובעת (להלן "
הבנק"), הגישה תביעה בסדר דין מקוצר כנגד הנתבעת, בקשר עם ערבותה לבעלה לשעבר, מר מאיר חסן, (להלן: "
החייב"), לגבי הלוואה שהחייב נטל מהבנק ביום 25.5.90, על סך 5,000 ש"ח (להלן: "
ההלוואה"), לה ערבה הנתבעת, ביחד עם שניים אחרים. החייב, לא פרע את ההלוואה, ולפיכך הגיש הבנק נגדו תביעה, בבית משפט השלום ברחובות, ת.א. 267/94. החייב לא התגונן, ולפיכך ניתן נגדו ביום 15.6.94, פסק דין בהעדר הגנה המחייב אותו לשלם לבנק את הסך 18,965 ש"ח בצירוף הוצאות ושכר טרחה (להלן "
פסק הדין").
הבנק נקט בהליכי הוצאה לפועל נגד החייב, בלשכת ההוצאה לפועל בתל אביב יפו, לגביית סכום פסק הדין, אך ללא הועיל. בהמשך, פנה הבנק לראש ההוצאה לפועל וביקש אישור על מיצוי הליכים לפי סעיף 27 (א) (2) לחוק הערבות, התשכ"ז - 1967, (להלן: "
חוק הערבות"), ואישור כאמור ניתן על ידי כב' ראש ההוצאה לפועל, בהחלטתה מיום 30.11.04 (להלן "
החלטה למיצוי הליכים").
ביום 17.5.05, לאחר ההחלטה למיצוי הליכים, הגיש הבנק את התובענה, נשוא החלטתי, נגד הנתבעת, ובה עתר לחייב אותו בשליש מסכום ההלוואה, כערכה לאותו מועד, בהיותה ערבה לשליש מסכום ההלוואה.
הנתבעת הגישה בקשת רשות להתגונן, (בש"א 3282/05), וטענה כטענת סף, שדין התביעה להידחות מחמת התיישנות התביעה, שכן זו הוגשה 11 שנה לאחר מתן פסק הדין נגד החייב העיקרי. עוד נטען כי היא לא הייתה ערב יחיד כמשמעו בחוק הערבות בעת הרלוונטית, שכן הייתה נשואה לחייב, ולפיכך היה על הבנק לתבוע גם אותה ולא להמתין למיצוי הליכים נגד החייב. כן נטען כי על הבנק היה להודיע לנתבעת על הגשת התובענה, כנגד החייב על מנת שתוכל להצטרף לתובענה, דבר שלא עשה, לא כל שכן היא שינתה את מצבה לרעה, שכן באותה עת מצבו של החייב היה מאפשר גביית סכום פסק הדין.
הבנק טוען כי על המקרה חלה הוראת סעיף 27 לחוק הערבות המורה:
(א) לא תוגש תובענה נגד ערב מוגן אלא לאחר שנתקיימו שניים אלה:
(1) ניתן פסק דין נגד החייב;
(2) יושב ראש ההוצאה לפועל אישר שעל מנת להיפרע מהחייב, ננקטו כל הליכי ההוצאה לפועל, לרבות הליכים למימוש משכנתה על דירת מגורים או למימוש משכון על זכויותיו בדירת מגורים והכל כשהם סבירים בנסיבות הענין.
לענייננו, טוען המשיב, כי מאחר ורק ביום 30.11.04, ניתן צו מיצוי ההליכים נגד החייב, לאחר שמיעת הנתבעת בפני ראש ההוצאה לפועל, ומכאן, שיש למנות את תקופת ההתיישנות, רק מיום זה ואילך, ומכאן שלא חלפה תקופת ההתיישנות עד למועד הגשת התביעה.
המצב המשפטי:
על המקרה שלפני חל סעיף 17 לחוק במתכונתו הקודמת, שכן הוראת סעיף 27 הוספה בתיקון מאוחרבשנת 1998, (תיקון: תשנ"ח), והסדירה גם את הוראת סעיף 17 הקודם. ההוראה הרלוונטית לתובענה שהובאה בפניי הינה ההוראה המצויה בסעיף 27(ג), לפיה על הנושה להודיע לערב על הגשת התובענה נגד החייב, והערב יהיה רשאי במקרה כזה להצטרף להליך.
גדר המחלוקת שבין הצדדים, הינה מהי מועד היווצרות העילה, באופן המשליך על מרוץ ההתיישנות: האם התקופה בה נאלץ הנושה לנהל הליכים כנגד החייב, לקבל פסק דין נגדו, לנקוט בהליכי הוצאה לפועל למימוש פסק הדין ועד קבלת אישור ראש ההוצאה לפועל למיצוי ההליכים, תבוא בחשבון ההתיישנות לגבי הערב, או שמא יש למנותה רק ממועד קבלת אישור מיצוי ההליכים.
בתי המשפט, התלבטו רבות בסוגיה האמורה, כאשר קיימת דעות לכאן ולכאן, אך טרם ניתנה הכרעה על ידי בית המשפט העליון. חלק מהשופטים בדעה כי העילה קמה ביחד עם התביעה נגד החייב העיקרי, כגרסת המבקשת, וחלקם בדעה כי העילה מתגבשת רק עם מתן אישור ראש ההוצאה לפועל.
בין מצדדי הגישה הראשונה, ניתן למנות חלק משופטי בית משפט השלום בתל אביב יפו. כך למשל נקבע בבש"א 141097/02,
אברמוביץ נ' בנק אוצר החייל בע"מ
, (כב' השופטת סימון) שיש לראות את מועד היווצרות העילה ביום בו נולדה העילה לפי סעיף 6 לחוק ההתיישנות התשי"ח-1958 (להלן "
חוק ההתיישנות"). הדעה נסמכת על הוראות שונות בחוק ההתיישנות המורות על עצירת מרוץ ההתיישנות כגון סעיפים 7-9 לחוק האמור, ושעה שאין הוראה דומה בחוק הערבות, משמע, שאין להתעלם מהתקופה הרלוונטית ובאופן שיש להביאה בחשבון. עוד סבורה השופטת סימון שהתיקונים האמורים בחוק הערבות, נועדו להקל עם הערב, לעומת המצב שקדם לתיקון, ופרשנות המאריכה את תקופת ההתיישנות, תסכל את מטרת התיקונים דנן. דעה דומה, הובעה בבית משפט השלום בבאר שבע ת.א. 1058/03
אלמקייס נ' בנק לאומי
, שם הציג בית המשפט, (כב' השופט רזין), את הקושי שעלול להיגרם שעה שאין למעשה מגבלה על תקופת ההתיישנות כנגד הערב, ובאופן שמונע מהנושה לפעול לנקיטת הליכים נגד החייב.
גישת ביניים, נקט בית משפט השלום בתל אביב, בבש"א 160416/03
אליהו נ' בנק אוצר החייל
. במקרה זה הגיע בית המשפט (כב' השופט ד"ר סטולר) לידי מסקנה לפיה, לאור תכלית התיקונים לחוק הערבות מחד, והתחשבות בנושה באשר לפרק הזמן בו נקט הליכים נגד החייב, כי נקודת האיזון הינה שאם לא תתקבל החלטת מיצוי הליכים ולא תוגש תביעה כנגד הערבים בתוך שבע שנים ממתן פסק הדין כנגד החייב, תתיישן התביעה כנגד החייב העיקרי. בגישה זו מצדד בית משפט השלום בראשון לציון בבש" א 1863/03
גדקא נ' בנק אוצר החייל בע"מ
, (כב' סגנית הנשיא גנות).
לעומתם, שופטים רבים בדעה שיש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד קבלת אישור על מיצוי הליכים. בהקשר זה קבע בית המשפט המחוזי בחיפה, בר"ע 355/03,
ישראלי נ' בנק ערבי ישראלי בע"מ,
(כבוד השופט שפירא)
, כי רק לאחר מיצוי ההליכים נגד החייב, מתחיל מרוץ ההתיישנות. בדומה, נפסק בבית משפט השלום, בת.א. 71294/03
מתתיהו נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ
(כב' השופטת ינון), בת.א. 1238/97
כהן נ' בנק הפועלים בע"מ
, (כב' השופטת דותן), אשר סבורה כי שינוי תקופת ההתיישנות, מסורה למחוקק.
אציין כי המלומד, ר' בר-קהן, סבר שיש למנות את תקופת ההתיישנות מיום הגשת התביעה נגד החייב, "
דיני הגנת הערב" (תשנ"ח), הוצאת נבו הוצאה לאור, עמודים 264-266. עם זאת, בהמשך ולאור תיקוני החקיקה בחוק הערבות, שינה מטעמו וכאמור במאמרו, "
התיישנות תביעה כנגד ערב לאור התיקונים לחוק הערבות", הפרקליט מז (א), 173, 176. לדידו, עדיפה הפרשנות שעילת התביעה כנגד הערב המוגן מתגבשת עם קבלת האישור של מיצוי ההליכים, בהסתייגות לפיה בידי הערב טענות הגנה ראויות כנגד תביעת הנושה, אם פעל שלא בתום לב ולא תוך זמן סביר למיצוי ההליכים כנגד החייב.
לטעמי אין מקום לאמץ את הגישה לפיה עילת התביעה מתגבשת ביום מתן פסק דין נגד החייב, קל וחומר קודם לכן, עם הגשת דרישה לחייב לפירעון החוב:
לשון חוק הערבות היא חד משמעית, וקובעת תנאי מפורש לפיו ללא מיצוי הליכים לא ניתן להגיש תביעה. משמע, לפנינו הוראה מהותית לפיה חלק אינטגרלי מעילת התביעה, בנוסף לקבלת ההלוואה שלא נפרעה במועדה, הינו נקיטה בכל ההליכים המתחייבים נגד החייב, ורק אם אלה לא הועילו, וניתן אישור ראש ההוצאה לפועל נגד החייב למיצוי הליכים, נסללה הדרך להגשת תביעה נגד הערב. דהיינו רק אז, התגבשה עילת תביעה נגד החייב. לא ראיתי בפסקי הדין ובהחלטות של מצדדי הגישה הראשונה, הסבר ענייני הכיצד ניתן להתעלם מהוראות החוק המפורשות המחייבות את אישור ראש ההוצאה לפועל למיצוי הליכים נגד החייב, כתנאי להגשת תביעה נגד הערב.