החלת עקרון תום הלב על בחירת פיצוי נזיקי עקב פגיעה במקרקעין

הנשיא (בדימ') א' ברק:

           עקב רשלנותו של ראובן ניזוקה חלקת קרקע של שמעון. ערך חלקת הקרקע ירד. תיקון הנזק כרוך בהוצאות כספיות הגבוהות בהרבה משיעור הירידה בערכה. האם ראוי בנסיבות אלה לפצות את שמעון בעלות תיקון הנזק או שמא עליו לפצות אותו בשווי ירידת ערך הקרקע בלבד? זו השאלה הניצבת בפנינו.

רקע עובדתי

1.        המשיבים 1-3 בשני הערעורים שבפנינו הינם בעליה של חלקת קרקע בכפר אבו-סנאן. שטחה הכולל של החלקה הוא כ-9,500 מ"ר. בסמוך לה נמצאת חלקת קרקע אשר בבעלות המדינה. בשנת 1993 החליטה המדינה להקים בקרקע שבבעלותה אזור תעשייה לכפר אבו-סנאן. לצורך כך התקשרה עם חברת הנדסה ובניין (חברת גדיש תשתית בע"מ וגדיש הנדסה בע"מ, להלן - גדיש), שלקחה על עצמה את ניהול הפרוייקט. במסגרת העבודות, ביצעה גדיש, באמצעות קבלן מבצע (חברת חיים ומשה מנגד בע"מ, להלן - הקבלן המבצע), עבודות חפירה וחציבה בקרקע שבבעלות המדינה. על תכנון העבודות ופיקוח על ביצוען הופקדה חברת פאהום ושות' שירותים הנדסיים בע"מ, ומפקחים מטעמה (להלן - פאהום). במסגרת עבודות החציבה נפגעה חלקת המשיבים. עבודות החציבה בוצעו בטעות גם בחלקת הקרקע שבבעלות המשיבים, ונפער בה בור ברוחב של 6-9 מטר, באורך של עד 45 מטר, ובעומק של 7-10 מטר. שולי הבור נותרו ללא כל גידור או תימוך. גושי אבן התפוררו והתדרדרו כלפי מטה. בקטעים שונים נחשפו שכבות של אבן סדוקה שעלולה להתפורר. שטח השגת הגבול הוערך בכ-280 מ"ר. בעקבות כך הגישו המשיבים 1-3 (ביום 22.10.1995) תביעת נזיקין נגד המדינה בגין התרשלות, הסגת גבול, והפרת חובות חקוקות. בהמשך, צורפו כנתבעות נוספות גדיש והחברה המבטחת שלה (סהר חברה לביטוח בע"מ). בכתב התביעה העריכו המשיבים 1-3 את נזקיהם בכ-1,500,000 ש"ח, אך בסיכומים נתבקש סכום של כ-650,000 ש"ח. לחלופין, דרשו המשיבים 1-3 לחייב את הנתבעות להקים קיר תמך ולהשיב את המצב לקדמותו, וכן לפצותם על הפסד השימוש בקרקע. המדינה שלחה (ביום 9.1.1997) הודעת צד שלישי לגדיש, בה ציינה כי בהתאם לחוזה שנחתם בינה לבין גדיש התחייבה גדיש לשאת בכל אחריות שתיגרם כלפי צד שלישי עקב ביצוע עבודות הבנייה, ולפצות את המדינה בגין כל נזק או הפסד שייגרמו לה עקב ביצוע העבודות. גדיש מצידה שלחה (ביום 8.11.99) הודעות צד שלישי לקבלן המבצע ולפאהום. טענתה הייתה כי הן הקבלן המבצע והן פאהום התחייבו, בחוזים שנערכו בינם לבין גדיש, לשאת באחריות בגין כל נזק שייגרם לצד שלישי עקב ביצוע העבודות, ולפצות את גדיש בגין כל נזק או הפסד שייגרמו לה עקב ביצוע העבודות.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

2.        פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אפל-דנון) מתייחס הן לשאלת האחריות בנזיקין של המעורבים בפרשה, והן לשאלת גובה הפיצוי. בית המשפט פסק כי הנזק נגרם עקב טעות תכנונית של גדיש, אשר חרגה מההנחיות שקיבלה מהמדינה לעניין ביצוע העבודות. עם זאת, בית המשפט קבע שהמדינה נושאת באחריות לרשלנותה של גדיש מכוח חבותה כבעלת חוזה עם קבלן שהתרשל. בית המשפט קבע כי המדינה אחראית מכוח חיקוק לביצוע עבודות הפיתוח באזור, ולפיכך חל עליה האמור בסעיף 15(4) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. אולם, מכוח החוזה שבין גדיש למדינה, ומשנפסק כי הנזק נגרם בשל רשלנותה של גדיש, חוייבה גדיש לשפות את המדינה על כל תשלום שתיאלץ המדינה לשלם למשיבים בשל הנזקים שנגרמו בשל רשלנותה. כמו כן פסק בית המשפט כי גם המפקח על העבודות מטעם פאהום התרשל, בכך שלא הורה לגדיש לעצור את העבודות ולא הסב את תשומת ליבה לטעויות שבתכנית החפירה. את תרומת רשלנותה של פאהום העריך בית המשפט ב-35% מסך הנזק. בית המשפט דחה את הודעת צד ג' שהגישה גדיש כנגד הקבלן המבצע. משקבע בית המשפט שהנזק נגרם עקב טעותה של גדיש בתכנון, ועקב מחדלה של פאהום לעמוד על תיקונה של הטעות, הוא ראה בהתרשלותם של גדיש ושל פאהום גורם אשר ניתק את הקשר הסיבתי שבין מעשיו של הקבלן המבצע לבין הנזקים שנגרמו למשיבים.

3.        באשר לשיעור הפיצויים, בית המשפט המחוזי קבע כי המשיבים 1-3 זכאים להשבת המצב לקדמותו. לפיכך, החליט בית המשפט "לצוות על הנתבעות 1 עד 3 [המדינה וגדיש] להחזיר את המצב לקדמותו על-ידי בניית קיר תומך על גבול החלקה 74 והחזרת האדמה שנגרעה" (פיסקה 121א לפסק הדין). עם זאת, ומשום שלדברי בית המשפט "בית משפט איננו מפקח על עבודות בנייה" (פיסקה 121ב לפסק הדין), קבע בית המשפט כי המדינה וגדיש תשלמנה למשיבים 1-3 את עלות השבת המצב לקדמותו. עלות תיקון הנזק (הקמת קיר תומך ומילוי השטח באדמה) הוערכה על-ידי בית המשפט והצדדים ב-553,100 ש"ח. בית המשפט העריך את הנזקים הנוספים הכרוכים בפגיעה בקרקע, ובכללם אובדן השימוש בעבר ובעתיד, ב-50,000 ש"ח נוספים. בסך הכל נפסקו למשיבים 1-3 פיצויים בסך של כ-620,000 ש"ח בצירוף הצמדה וריבית. כאמור, פאהום חוייבה בתשלום 35% מסכומים אלה. בנוסף נפסקו למשיבים 1-3 שכ"ט עו"ד והוצאות משפט על-סך 200,000 ש"ח, וזאת, בין היתר, עקב דחיות מרובות אשר גרמו להתמשכות ההליכים. 

טענות הצדדים

4.        המערערת בע"א 9474/03 היא גדיש. אין היא מעלה טענות כנגד קביעת בית המשפט המחוזי לפיה הנזק למשיבים נגרם בשל התרשלותה. טענתה המרכזית מופנית כנגד פסיקת הפיצויים. עמדתה היא שהפיצויים שנפסקו לטובת המשיבים הינם מופרזים ובלתי מוצדקים. טענתה היא שבית המשפט המחוזי טעה בקובעו כי המשיבים 1-3 זכאים לפיצוי בשווי העלות הכרוכה בהשבת המצב לקדמותו. עמדתה היא שהמשיבים זכאים לפיצוי רק בשווי ירידת ערך הקרקע שנגרמה בגין מעשה הנזק. גדיש עומדת על כך שקיים פער ניכר בין הירידה בערך הקרקע שנגרמה בשל הפגיעה לבין עלות הביצוע בעין של קיר תומך והשבת הקרקע למקומה. שמאי מטעמה העריך את ירידת הערך בגין מעשה הנזק בסך של כ-8,200 ש"ח. זאת, בהתחשב בכך שחלקת המשיבים הינה טרשית ללא כל תשתיות, ומסווגת כקרקע חקלאית עליה לא ניתן לבנות למגורים או לתעשייה. לטענת גדיש, הפשרת הקרקע לבנייה לתעשייה או למגורים אינה צפויה בעתיד הנראה לעין. זאת ועוד, הפגיעה ממוקדת בשוליה של החלקה, בשטח של כ-280 מ"ר מתוך חלקה בגודל של 9,500 מ"ר. נתונים אלה מביאים לידי כך שהפגיעה בערך הקרקע כתוצאה ממעשה הרשלנות הינה קטנה יחסית, ועומדת על אחוזים בודדים מעלות השבת המצב לקדמותו. בנסיבות בהן הפער כה גדול, עמדת גדיש היא כי ראוי לפסוק פיצויים כשווי ירידת ערך הקרקע בלבד. בפיצוי זה יש כדי להעמיד את הניזוק במצב בו היה לולא מעשה הנזק, מבלי להעשירו על-חשבון המזיק. גדיש מעלה גם טענות ביחס לאופן חישוב עלות השבת המצב לקדמותו. לטענתה, בית המשפט המחוזי ביסס את עלות השבת המצב לקדמותו על מסמך שהוכן במסגרת משא-ומתן לפשרה, ושעל כן לא היה קביל כראיה. היא סבורה גם כי הפיצוי שנפסק בגין אובדן השימוש הינו מופרז ואינו מבוסס על ראיות מספיקות, וכן כי ראוי היה לקבל את הודעת צד ג' ששלחה גדיש כנגד הקבלן המבצע; לבסוף, נטען על ידי גדיש כי ראוי היה לייחס לפאהום חלק גדול יותר באחריות לנזק מאשר יוחס לה על ידי בית המשפט קמא. המערערת בע"א 10353/03 הינה פאהום. טענתה המרכזית היא כי המפקחים מטעמה עמדו מבעוד מועד על הטעות בתכנון שהובילה לנזקים שנגרמו למשיבים, והסבו את תשומת ליבם של גדיש ושל הקבלן המבצע לטעות זו. גדיש והקבלן המבצע לא שעו לאזהרות, ולפיכך מלוא האחריות על הנזקים שנגרמו מוטלת עליהם. בנוסף, מצטרפת פאהום לטענות גדיש ביחס לסכום הפיצויים. עמדתה היא כי בנסיבות העניין המשיבים זכאים לפיצוי רק בשווי ירידת הערך שנגרמה לחלקתם, ולא בשווי עלות השבת המצב לקדמותו.

5.        המשיבים 1-3 וכן הקבלן המבצע סומכים ידיהם על החלטתו של בית המשפט המחוזי, על נימוקיה, ומבקשים כי נדחה את הערעורים. בנוסף, ולמעלה מן הדרוש, לשיטתם, דוחים המשיבים 1-3 את הערכת השמאי מטעם גדיש לפיה ערך הקרקע ירד בכ-8,200 ש"ח בלבד. לטענתם, ירידת הערך גדולה יותר. בטענתם זו הם מתבססים, בין היתר, על חוות דעת של שמאי מטעמם הקובעת כי מכיוון שחלקת המשיבים 1-3 נמצאת באזור ההולך ומתפתח, ובסמוך לחלקה שכבר הופשרה לבנייה, אזי סביר להניח שגם חלקתם של המשיבים תופשר לבנייה בעתיד הקרוב. בכך יש כדי להשליך על ערך הקרקע וגודל האובדן שנגרם למשיבים 1-3 בגין מעשה הנזק.

המסגרת הנורמטיבית

6.        ערעור זה ממוקד בדיני הנזיקין. המזיקים ביצעו עוולה (רשלנות) אשר גרמה נזק לניזוק. שאלת האחריות בנזיקין שוב אינה ניצבת בפנינו. עניין לנו בהיבט התרופתי בלבד (פרק ד' לפקודת הנזיקין). בגדרו של זה רלבנטית לענייננו בעיקר תרופת הפיצויים. תרופה זו מעוררת שתי שאלות עיקריות (ראו ע"א 191/51 סקורניק נ' סקורניק, פ"ד ח' 141, 173): הראשונה, מהו היקפו ומידתו של הנזק, אשר בגין התרחשותו אחראי המזיק בנזיקין. זוהי שאלה של תיחום הנזק. במסגרתה מאתרים את הנזקים שנגרמו על ידי מעשה הנזיקין, תוך ייחוד של אותם נזקים שבגינם אחראי המזיק בנזיקין; במסגרת זו מוצאים מכלל בחינה אותם נזקים שאינם מקיימים את דיני הסיבתיות, הקובעים את היקף אחריותו של מזיק לנזקים שנגרמו. השניה, מהו שיעור הפיצויים לו זכאי הניזוק בגין הנזק שנגרם לו על ידי המזיק. זוהי שאלה של שומה וכימות (quantification). במסגרתה של שאלה זו יש לתרגם את הנזק לסכומי כסף שיש בהם כדי לפצות את הניזוק בגין נזקים שהמזיק גרם אותם על פי כללי הסיבתיות ושבגינם הוא אחראי. יש צורך "לתרגם את הנזק (damage) לפיצוי (compensation), דהיינו בצורך ליתן שומה וכימות לנזק" (ע"א 237/80 ברששת נ' האשאש, פ"ד לו(1) 281, 296; להלן - פרשת ברששת; ע"א 355/80 אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 807; להלן - פרשת אניסימוב; ע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה, פ"ד נז(4) 289, 312; ג' טדסקי (עורך), דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית 566 (תשל"ז); להלן - טדסקי; ראו גם McGregor, On Damages, (17 ^th. Ed., 2003)). כמובן, קיים קשר הדוק בין שאלות של אחריות בנזיקין לבין שאלות של פיצוי בגין אותה אחריות. קשר זה קיים הן במקרה הספציפי הניצב בפני בית המשפט והן במישור התיאורתי הכללי. עניין זה לא התעורר בפנינו, ולא נדון בהן במסגרת ערעור זה. אנו מניחים, איפוא, כבסיס לפסק דיננו, את שיטת האחריות בנזיקין הקיימת על פי הוראותיה של פקודת הנזיקין. קיים כמובן קשר הדוק, לעניין הפיצויים, בין שאלות של היקף הנזק ומידתו (השאלה הראשונה) לבין שאלות של שומה וכמות של הנזק (השאלה השניה). אף עניין זה לא התעורר במסגרת ערעור זה. נמקד עצמנו איפוא לשאלות של שומה וכימות של הנזק, על בסיס הקביעה כי האחריות בנזיקין גובשה, וכי היקף הנזק ומידתו נקבעו.

7.        משנקבעו הנזקים (ה-damages), יש לקבוע את שיעורם של הפיצויים (ה-compensation). בעניין זה מעטות הן הנחיותיה של פקודת הנזיקין. עיקר קביעתה הוא שפיצויים הם תרופה בגין מעשה נזיקין (סעיף 71) וכי "פיצויים אפשר שיינתנו הם בלבד או בנוסף על ציווי או במקומו" (סעיף 76). פקודת הנזיקין אינה כוללת משנה סדורה של דיני פיצויים. אלה נקבעו על ידי בתי המשפט. בתי המשפט פרשו את ההנחיה החקיקתית כי הניזוק זכאי לפיצוי בגין הנזק שהמזיק גרם לו בעוולתו וגיבשו סביבה את הלכות הפיצויים בנזיקין. לפנינו דוגמא למשפט מקובל נוסח ישראל הנותן מובן ללשונו הכללית של החוק החרוט (ראו פרשת ברששת, עמ' 296). כך נוצרה בישראל תורת הפיצויים בגין מעשי נזיקין (ראו א' ברק, שופט בחברה דמוקרטית 231 (2004); ברק, "הערכת הפיצויים בנזקי גוף: דין הנזיקין המצוי והרצוי", עיוני משפט ט' 243 (1983)). גם בדיני החוזים התרחשה תופעה דומה. ההנחיה החקיקתית בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1971, באשר לשיעור הפיצויים היא מועטה. כל שנקבע הוא כי הנפגע זכאי "לפיצויים" (ראו סעיף 2). בדרך פירושה של הוראה זו גובשו הלכות הפיצויים בחוזים (ראו א' ידין, חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 103 (מהדורה שניה, תשל"ט); ג' שלו, דיני חוזים 584 (מהדורה שניה, תשנ"ה); להלן - שלו).

8.        מהו המסר הנורמטיבי העולה מהוראת הפקודה כי הניזוק זכאי לפיצויים? כדי להשיב על שאלה זו יש לבחון את תכליתם של הפיצויים במסגרת מטרתם של דיני הנזיקין עצמם (ראו I. Englard, The Philosophy of Tort Law (1993); R. Posner, Economic Analysis of Law, (3rd. ed., 1986); G. Calabresi, The Costs of Accidents (1970); A. Burrows, Remedies for Torts and Breach of Contract 21 (2 ^nd. Ed., 1994)). בחינה זו חורגת מגדריו של פסק דין זה. די אם נציין כי אחת המטרות המרכזיות של דיני הנזיקין הינה הגנה על זכות של אדם לכבודו, לחירותו, לגופו ולרכושו. זכויות אלה הן בעלות מעמד חוקתי-על-חוקי (ראו חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו). הן מכוונות, מכוח הוראות חוק היסוד, במישרין ובאופן בלתי אמצעי כנגד רשויות השלטון. הן חלות, בעקיפין, באמצעות המשפט הפרטי, ביחסים בין פרטים (ראו ע"א 294/91 חברה קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום, פ"ד מו(2) 464, 530; ע"א 239/92 "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' משיח, פ"ד מח(2) 66, 71; ע"א 6601/96 א.י.ס. נ' סער, פ"ד נד(3) 850, 860; להלן - פרשת סער). הן מוצאות מקומן בדיני הנזיקין, הן לעניין היקף האחריות והן לעניין היקף התרופות בגין מעשה נזיקין. הן מוצאות ביטויין בקביעה העוברת כחוט השני בפסיקתו של בית משפט זה מאז קום המדינה (ראו ע"א 22/49 לוי נ' מוסף, פ"ד ד' 558, 564) - כי מטרתם של הפיצויים בנזיקין היא להעמיד את הניזוק, ככל האפשר, במונחים כספיים, במצב בו היה נתון בעת מעשה הנזיקין, לולא מעשה הנזיקין (ראו טדסקי, עמ' 571). עמדתי על כך באחת הפרשות בצייני:

"השימוש בביטוי פיצויים (compensation) בפקודת הנזיקין משמיע לנו כי הסעד אינו הצהרתי או עונשי, אלא סעד תרופתי (remedial). ממהות הביטוי 'פיצויים' נובע, כי סעד זה נועד להסיר את הנזק ולהיטיבו... מטרתם של הפיצויים הינו להעמיד את הניזוק, עד כמה שאפשר, באותו מצב שבו היה נתון בעת מעשה הנזיקין, ללא מעשה הנזיקין" (ע"א 1977/97 ברזני נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נה(4) 584, 618).

זהו העקרון של השבת (או החזרת) מצב הדברים לקדמותו (restitutio in integrum) (ראו ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762, 772; להלן - פרשת ברדה; ע"א 2934/93 סורוקה נ' הבאבו, פ"ד נ(1) 675; ע"א 5610/93 זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ראשון לציון, פ"ד נא(1) 68, 80; להלן - פרשת זלסקי; ע"א 5465/97 קני בתים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה - נתניה, פ"ד נג(3) 433, 440; להלן - פרשת קני בתים; ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא (טרם פורסם) (פסקה 8 לפסק דינו של השופט ריבלין); להלן - פרשת מגדל; ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה רביעית, 1997) 24). עמד על כך השופט ת' אור, בציינו:

"החזרת המצב לקדמותו בעניין זה, פירושה מתן פיצוי שיפצה את הנפגע על נזקי הממון והנזק הלא ממוני שנגרמו לו עקב התאונה, תוך ניסיון להעמידו, ככל האפשר, במצב שבו היה לפני התאונה" (ע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור-שמיר, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(4) 450, 455).

עקרון השבת מצב הדברים לקדמותו אינו מיוחד להלכות הפיצויים בנזיקין. הוא חל, בשינויים המחוייבים, בענפי משפט אחרים, כגון דיני החוזים (ראו ד' קציר, תרופות בשל הפרת חוזה 865 (חלק ב', 1991); שלו, 48, וכן פרשת אניסימוב, עמ' 808; ע"א 195/85 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סוראקי, פ"ד מב(4) 811, 834). אכן, השבת מצב הדברים לקדמותו הוא עקרון-יסוד במשפט. בצדק ציין השופט מ' חשין:

"עקרון ההשבה לקדמותו עקרון שליט הוא במשפט הפרטי במקרים שבהם מתחוללת הפרת האיזון שהמשפט רואה בה הפרת איזון הראויה להתערבותו של המשפט. כך בדיני נזיקין וכך בדיני חוזים, בדיני עשיית עושר ולא במשפט, בדיני הקניין ועוד. אכן, דרכי יישומו של העקרון שונות הן בענפי משפט שונים - כך, למשל, לא הרי יישום עקרון ההשבה לקדמותו בדיני נזיקין כהרי יישומו בדיני חוזים - ואולם, עקרון-האב אותו עקרון הוא" (ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73, 99).