לא יבוטל הסכם בין ידועים בציבור אשר מוציא מגדר השיתוף זכויות בדירת מגורים

התובענה

1.         תובענה רכושית הכוללת עתירה לסעד הצהרתי ולמתן חשבונות. התובע היה הידוע

בציבור של אם הנתבע (להלן: "המנוחה") עד לפטירתה ביום 15.11.03. ביום 30.12.03 ניתן צו קיום לצוואתה של המנוחה, על פיה יורש הנתבע, בנה היחיד, את כל עזבונה (נספח ב' לכתב ההגנה).

2.         לטענת התובע  -  מכח היותו ידוע בציבור של המנוחה קמו לו זכויות שונות על פי דין : זכות של "דייר מוגן" בדירתה של המנוחה ברחוב *** ת"א (להלן: "הדירה") בה התגורר עם המנוחה עד פטירתה (ס' 19, 20ה לכה"ת) וכן זכות למחצית מכספי עזבונה של המנוחה (ס' 18, 20ב,ג לכה"ת), מכוחה עותר הוא להצגת חשבונותיה הכספיים של המנוחה בפניו.

גדר המחלוקת

3.         בתום הליך ההוכחות חזר בו הנתבע מן הטענה, שהוכחשה בתחילה על ידו והייתה שנויה במחלוקת לאורך כל ההליך, כי התובע אינו הידוע בציבור של אמו המנוחה. ב"כ הצדדים הצהירו, בעמ' 75 לפרוט', כי הם מסכימים שהשניים היו ידועים בציבור וכי הם לא יטענו בענין זה.

4.         עם זאת, חולק הנתבע על זכותו הנטענת של התובע בעזבונה של המנוחה, לרבות הדירה וכספיה. לטענת הנתבע, המנוחה והתובע נהגו במשטר מוקפד של הפרדה רכושית ו"הלכת השיתוף" לא חלה בעניינם ( ס' 32,33 לכתב ההגנה). הפרדה רכושית זו אף עוגנה בהסכם מיום 3.12.1995 עליו חתם הנתבע (נספח ח' לכתב ההגנה) ובו הצהיר הנתבע, כי אין לו כל זכות של דייר מוגן או אחרת בדירת המנוחה  ו/או בכספיה (ס' 15-16 לכתב ההגנה). כמו כן, לטענת הנתבע, אין לתובע זכויות של "דייר מוגן" בדירה מן הטעם שחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב -1972 אינו חל בענייננו והמנוחה לא הייתה דיירת מוגנת.

ד י ו ן

5.         אין מחלוקת, כי  הנתבע היה  ידוע בציבור של המנוחה בתקופה הרלוונטית לתובענה, החל משנת 1968 ועד מועד פטירתה. ברם, הקביעה העובדתית/משפטית, כי התובע היה הידוע בציבור של המנוחה אינה מקנה בידיו, אוטומטית, זכות לשיתוף בנכסיה של המנוחה. אמנם נכון - הילכת השיתוף חלה גם על בני זוג ידועים בציבור (ר' ע"א 52/80 שחר נ' פרידמן ל"ח (1) 443; ע"א  1468/96 יקותיאלי נ' יקותיאלי   תק-על 1996 (2) 873; ע"א 65/89 מוסטפא נ' מטוע מ"ד (4) 197; ע"א 749/82 מוסטון נ' וידרמן מ"ג (1) 278; ע"א 625/83 ברקוביץ נ' בודניה מ"א (4) 581; ע"א 4385/91   סלם נ' כרמי נ"א (1) 587).  עם זאת, הילכת השיתוף, לא הוחלה על  "ידועים בציבור" במלוא עוצמתה, לא מבחינה ראייתית ולא מבחינת היקפה.

6.         בפרשת סלם נ' כרמי (שם) קובע כב' השופט מצא, כי הכלל לפיו בהתקיים התנאים לתחולתה של הילכת השיתוף ובהעדר ראיה לסתור, המסקנה הנלמדת היא שבין בני זוג מתקיים שיתוף בנכסים וצמצום גדרו והיקפו של השיתוף נלמד תמיד מהראיות המובאות לסתירתה של החזקה, יפה הוא לבני זוג נשואים. כל זה אין כוחו יפה, ולמצער לא תמיד כוחו יפה - לבירור גדר השיתוף בין בני זוג ידועים בציבור. השופט מצא מבהיר, שהנטל הרובץ על הידוע בציבור, הטוען לשיתוף בנכסי בן זוגו, הוא כבד יותר מזה הרובץ בנסיבות דומות על  בני זוג נשואים ואף נותן הסבר לכך. הכלל שצריך לחול בבני זוג שכאלה,  הוא כלשונו:

"... אמור מעתה, כי בעוד שביחס לבני זוג  נשואים, הרי שבהעדר ראיה לסתור, די בהתקיימות התנאים להקמתה של חזקת השיתוף (קרי! אורח חיים תקין ומאמץ משותף) כדי להחיל עליהם דין שיתוף ביחס לכל נכסיהם מכל סוג שהוא הרי שביחס לבני זוג ידועים בציבור, הקמתה של חזקת שיתוף שלא הובאו ראיה לסתירתה, עשויה להעיד רק על שיתוף בנכסים המשמשים את בני הזוג בחיים היומיומיים או שנרכשו על ידם במשותף. להחלת דין שיתוף על נכסים אחרים של מי מאחד מהם, ולו גם כאלה שנצברו על ידיו בתקופת החיים המשותפים, תידרש ראיה נוספת כלשהי שתעיד (לפחות באורח נסיבתי) על כוונת שיתוף בנכס (או  בכלל נכסיו) של בן הזוג" (הדגשה שלי ש.ש.).  הלכה זו אוזכרה לאחרונה, בהסכמה, בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בחיפה ב- ע"מ 264/05, פלונית נ' אלמוני (פורסם באתר נבו).

7.         חזקת השיתוף, אם כן, עשויה להקים בידיו של הידוע בציבור, שיתוף בנכסים המשמשים את בני הזוג בחיי היומיום - ומשקמה חזקה זו הנטל לסתירת השיתוף בנכס שכזה מוטל על מי שטוען לשלילתו, בעוד שבבני זוג נשואים חזקת השיתוף מקימה בידי בן הזוג הנשוי שיתוף כללי בכל נכסי בני הזוג. משכך, דומה שחזקת השיתוף, על אופיה הקוגנטי, הקיימת כחזקה כללית בין בני זוג נשואים, קיימת בבני זוג ידועים בציבור על נכסי היומיום ודוק! אלה שנרכשו במאמץ משותף.

8.         משכך, על התובע במקרה שבפנינו לעמוד בנטל השכנוע המוטל עליו לתרגם את מערכת היחסים האמורה - ידועים בציבור - לכלל שיתוף רכושי ולענייננו - בדירה ובכספים הרשומים על שם המנוחה. זאת ועוד, נטל השכנוע המוטל עליו כבד עוד יותר במקרה שבפנינו עת הרכוש כלפיו נטען השיתוף האמור - הוחרג במפורש, בהסכם כתוב, מגדר השיתוף, הסכם שלא בא זכרו בכתב תביעתו של התובע.

ההסכם

9.         א.         ביום 3.12.95 חתמו התובע והמנוחה על הסכם (צורף כנספח ח' לכתב

ההגנה, סומן אף כמוצג נ/5, להלן: "ההסכם") בפני עוה"ד יחיאל פדרמן.

ב.         בהסכם הצהיר התובע, כלפי המנוחה,  כי:

"... אין לי כל זכויות מאיזה מין או סוג שהוא בדירה ברח' *** תל-אביב, הידועה כחלקת משנה X בגוש Y   (להלן - "הדירה");

ידוע לי כי דירה זו נרכשה מכספים שלך בלבד ולי לא היה כל חלק כספי או אחר בכך.

מאחר והנני מתגורר בדירה זו לפי הזמנתך בלבד, כבר-רשות, אין ומעולם לא היו לי בדירה זכויות בעלות או זכות שכירות, או זכות דיירות מוגנת לפי חוק הגנת הדייר או כל זכות אחרת למגורים בה - ללא הסכמתך.

כמו כן אין לי כל חלק בתכולת הדירה ו/או בכספים שלך ו/או בכל רכוש הרשום בשמך.