א. המבקש, נכה צה"ל, רכש מאת המשיבה במאי 1999 רכב. איתרע מזלו וברכב נתגלו תקלות, עד כי לימים, באוגוסט 2001, אושרה לו, בעקבות חוות דעת שמאי, החלפתו המוקדמת של הרכב על-ידי משרד הבטחון. במארס 2001 הגיש המבקש נגד המשיבה כתב תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות בבאר-שבע על סך 3,100 ש"ח, ועניינו הצורך בשכירת רכב חלופי מ-22.11.01 עד 7.12.01 (כך נכתב בטעות; צריך להיות 2000), בשעה שהרכב היה, כנטען, במוסך לצורך שיפוץ במנוע. המשיבה התגוננה בטענה כי המדובר בתקופה שמעבר לאחריות החברה לרכב, אך חרף זאת שילמו היצרן והנתבעת את עלות התיקון, וכן נטען - בין השאר - כי זמן התיקון של הרכב ארך 9 ימי עבודה ולא התקופה הנקובה. בית המשפט לתביעות קטנות (השופטת נצר) הציע לצדדים, והם הסכימו, כי יפסוק על דרך הפשרה, והוא פסק למבקש ביום 13.2.02 סכום של 1,600 ש"ח.
ב. (1) לא עבר חודש ומחצה, והמבקש הגיש לבית משפט השלום כתב תביעה נגד המשיבה, שכלל ראשים אחדים של ממצאי תקלות לאורך תקופת בעלותו על הרכב, לרבות התקלה במנוע שהיתה נשוא התביעה הקטנה; התביעה באשר לתקלות הועמדה על סך של 31,582 ש"ח, מהם 20,000 ש"ח בעבור השתתפות עצמית, והיתרה בעבור רכב חלופי; יתר ראשי התביעה כללו ירידת ערך הרכב (15,000 ש"ח), ערך שיורי של תשלום מסים (29,863 ש"ח) וצער ועגמת נפש (10,000 ש"ח).
(2) המשיבה עתרה לדחיה על הסף, בטענה כי המדובר באירועים שהיו צריכים להיכלל בתביעה הקודמת, ועל כן חל השתק עילה, אף אם המדובר בפלוגתאות שלא הועלו בחלקן בתביעה הקודמת.
(3) בית משפט השלום (השופטת נצר - שאף תיק זה הגיע לשולחנה), קיבל חלקית את הבקשה לדחיה על הסף בהחלטה מיום 17.5.05. בית המשפט סבר כי חל השתק עילה באשר לכל הנושאים הקשורים במצבו המכני של הרכב, שהמבקש יכול היה לתבוע בגינם במועד התביעה הקטנה, ואין מקום להטריד את המשיבה בעניינים אלה שצריכים היו להיתבע בתביעה הקטנה. את עצם הגשתה של התביעה כחודש וחצי לאחר פסק הדין הראשון ראה בית המשפט כניצול לרעה של הליכים. לעומת זאת, לא דחה בית המשפט על הסף את ראשי התביעה שעניינם ירידת ערך, מסים ועגמת נפש כאמור. בית המשפט הטיל על המשיבה הוצאות בסך 1,200 ש"ח, בלא קשר לתוצאות הדיון בהליך העיקרי.
ג. המבקש ביקש רשות ערעור בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. כעולה מהחלטת בית המשפט (השופט י' אלון) מיום 6.2.06, בה נדחתה הבקשה, היה הנימוק העיקרי כי אין בכוחו של פסק דין בבית משפט לתביעות קטנות ליצור מעשה בית דין או להקים השתק עילה. בית המשפט ציין, כי אין הדעת נותנת שבתום חודש לאחר הפשרה בבית המשפט לתביעות קטנות יוכל המבקש לשוב ולתבוע בגין אותם ליקויים ואותה עילה. לשיטת בית המשפט, אין לגרוס כי אין תחולה למעשה בית דין בבית משפט לתביעות קטנות, שכן עמדה זו תרוקן את הליכי בית המשפט לתביעות קטנות מתוקפם השיפוטי. המבקש חויב בהוצאות בסך 750 ש"ח.
ד. (1) כנגד זאת הוגשה הבקשה הנוכחית, שהועמדה על השאלה העקרונית, כניסוחו של המבקש, "האם דיון ופסיקה בתביעה קטנה יש בכוחם ליצור השתק עילה ולחסום דיון בתביעה רגילה?". לדעת המבקש, התשובה אינה חיובית, שכן על רקע אופיו של הדיון בבית משפט לתביעות קטנות, יש בשלילת הזכות ליצוג, בחוסר הפורמליות של ההליך ובהעדר ערעור בזכות, מקום להשתק פלוגתא בלבד, ולא להשתק עילה. נטען כי המבקש נמנע מלתבוע בתביעתו בבית משפט השלום בגין הפלוגתא שהוכרעה בבית המשפט לתביעות קטנות; כי אין חשיבות לעובדה שהתביעה הוגשה בתום זמן קצר; כי בית משפט לתביעות קטנות יכול ליצור השתק פלוגתא, אך לא השתק עילה. זאת - שכן המדובר בתוצאה שיש בה אי-צדק ופגיעה בתקנת הציבור, בנסיבות של צרכן נכה מול תאגיד גדול, בתביעה בעלת אופי צרכני. לענין זה נסמכת הבקשה על פסק דין של בית משפט השלום בירושלים בבש"א (י-ם) 5151/99 שיכון ופיתוח נ' חסין (השופט מילנוב) (פ"מ תש"ס (3) 490), בה נקבע, כי איפיוניו של בית משפט לתביעות קטנות אינם יוצרים בהחלטותיו מעשה בית דין. לחלופין עתר המבקש, כי עילות שנולדו לאחר הגשתה של התביעה הקטנה יוכלו להיכלל בתביעתו בבית משפט השלום, לצד אותו חלק שלא נפסל.
(2) נתבקשה תשובה. נטען בה כי הגם שישנו השתק עילה, עולה מהחלטת בית משפט השלום כי לא סבר שפסק דין בתביעות קטנות יוצרים מעשה בית דין בדרך של השתק עילה, שכן הבקשה לסילוק על הסף התקבלה רק בחלקה. ועוד, המבקש יכול היה לפנות לעורך דין בטרם הגיש את התביעה הקטנה; ואף אין לקבל טענת המבקש בענין שיקולי צדק, שכן המבקש נתן הסכמתו לפשרה בבית המשפט לתביעות קטנות.
ה. (1) החלטתי ליתן רשות ערעור, לדון בבקשה כבערעור ולקבלה חלקית. אציין כי עשיתי כן אף שניתן היה לגרוס אחרת ושלא להיעתר לבקשה לרשות ערעור, כיוון שהמדובר בהחלטת ביניים של בית משפט השלום, שניתן יהא לערער עליה לבית המשפט המחוזי בסוף הדיון בתביעה כולה בבית משפט השלום; אך משהגענו על הלום ובית המשפט המחוזי נדרש לענין לגופו, לא ראיתי לסרבל את ההליכים, ובודאי כך נוכח התוצאה אליה הגעתי.
(2) ביסודו של דבר, הליך התביעות הקטנות הוא בעל צביון ייחודי; ראו רע"א 292/93 סרבוז נ' אופק בע"מ, פ"ד מח(3) 177 (השופט ד' לוין); רע"א 8144/04 בודקר נ' בשקירוב (טרם פורסם) והאסמכתאות דשם; רע"א 3006/05 פריפר טבעי בע"מ נ' ראובני (טרם פורסם); ש' לוין, פרוצדורה אזרחית, סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט, 100-94. לשם כך הגמיש המחוקק עד למירב את סדרי הדין ודיני הראיות בהליך זה (סעיף 62 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984), וכן הותקנו תקנות דיון מיוחדות (תקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976). האם באלה יש כדי להפיג את מעשה בית הדין שבפסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות?
(3) אכן, להליך זה מאפיינים משלו, שאל נכון מנה אותם השופט מילנוב בהחלטתו בב"ש 7151/99 שיכון ופיתוח נ' חסון הנזכר, ובנוסף לסדרי הדין ולראיות מתייחד הוא באיסור הייצוג, ובערעור שהוא ברשות בלבד (שם, עמ' 514-510). בין היתר, מזכיר השופט מילנוב את דברי פרופ' נ' זלצמן (מעשה בית דין, 1991, 176, ה"ש 24), כי בשל השוני בסדרי הדין, ספק אם יכול בעל דין "למצות את ההתדיינות לגופה בפלוגתא נשוא טענת ההשתק, המועלית נגדו בהתדיינות אחרת"; לענין זה הפנתה לדברי הנשיא אגרנט בע"א 202/70 אליהו נ' יחזקאלי, פ"ד כה(2) 425, 435, כי קיימת אסכולה נכבדה המסתייגת מהשתק עילה מכוח פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות, בגלל שיקולי צדק והגינות, ובהם שאלת הפרוצדורה, שאינה מאפשרת ליבון יסודי. ואולם, מנגד נקשה, האם לא בחר לו המבקש-המערער בפנותו להליך התביעה הקטנה בראשונה, דרך מסויימת, ואינו יכול ל"כרכר" בין הערכאות, כלשונו של בית דין רבני באחד התיקים בענין דילוג בין בית המשפט לענייני משפחה לבין בתי הדין הרבניים (שוחטמן, סדר הדין לאור מקורות המשפט העברי, תקנות הדיון ופסיקת בתי הדין הרבניים, 181-180; בע"מ 22/05 פלוני נ' פלונית (לא פורסם)).