המשנה-לנשיאה א' ריבלין:
הערעורים שבפנינו מעוררים מספר סוגיות, ובהן, השאלה האם יש מקום לפסוק לניזוק שכושר התפקוד המיני שלו נפגע, פיצוי עבור היזקקות לשירותי-ליווי.
רקע
1. המערער בע"א 11152/04 (המשיב בע"א 11313/04; להלן: המערער), יליד שנת 1975, נפגע, בשנת 1998, בתאונת דרכים. המומחים הרפואיים שמונו מטעם בית המשפט קבעו לו נכויות שונות, אותן מנה בית המשפט קמא: 20% בגין פגיעה בירך שמאל; 10% בגין צלקת; 10% בגין קושי במיקוד הראיה; 5% בגין ליקוי בשמיעה; 10% בגין טנטון; 5% בגין סחרחורת; 10% בתחום האורולוגיה; 10% בגין הפרעות בתחום המיני על רקע נפשי; 70% נכות נפשית. הנכות הרפואית המשוקללת, כך נקבע, עולה כדי 83%. שאלת עצם חבותן של המשיבות בע"א 11152/04 (המערערות בע"א 11313/04; להלן: המשיבות) לפצות את המערער על נזקיו אינה שנויה במחלוקת. הדיון בבית המשפט המחוזי - וגם היום - התמקד אפוא בשאלת שיעור הפיצוי.
לאחר שפסק בית המשפט המחוזי - כממצא עובדתי המתבסס בין השאר על עמד המומחה הרפואי - כי נכותו של המערער, ובפרט הנכות הנפשית, איננה בגדר התחזות והיא תוצאה של התאונה, בא בית המשפט לקבוע את שיעור הנכות התפקודית. על יסוד מכלול הנתונים והעדויות, הועמדה הנכות התפקודית של המערער על שיעור של 100%. בית המשפט הוסיף וקבע, בהתחשב בנתוניו האישיים של המערער, בהכשרתו ובכישוריו, כי כושר ההשתכרות של המערער, אלמלא התאונה, הוא בשיעור של 10,780 ש"ח לחודש (לפני ניכוי מס), וכי את הפסדי העתיד יש לחשב עד לגיל 70. לעבר, ערך בית המשפט חישוב לתקופה מסוימת - בהתחשב בתוכניותיו של המערער עובר לתאונה - לפי הבסיס של השכר הממוצע במשק.
בית המשפט קמא מצא כי המערער זקוק לטיפול פסיכיאטרי, וכי על הטיפול להינתן במסגרת פרטית, זאת בעיקר לנוכח יחסי-האמון שקשר המערער עם רופאיו. על-פי הנתונים שהובאו, נקבע כי יש לערוך חישוב על בסיס של שני טיפולים בשבוע - כל טיפול בשווי של 500 ש"ח. כמו-כן נפסק סכום גלובאלי של 30,000 ש"ח לצורך רכישת תרופות. בית המשפט לא מצא בסיס די לפסיקת פיצוי עבור הוצאות רפואיות נוספות, פרט לרכישת מכשיר ממסך לצורך טיפול בטנטון, בסכום של 36,721 ש"ח. בית המשפט סבר כי בנסיבות המקרה, הטיפול הראוי בבעיות התפקוד המיני של המערער הוא באמצעות "טיפול תרופתי ו/או פניה למכון ליווי" ולא באמצעות סרוגייט. נפסק אפוא למערער סכום של 150,000 ש"ח, הכולל בחובו עלויות של "תרופות (כמו ויאגרה) והזרקות אחרות שאינן מצויות בסל הבריאות לפי עלות של פעם לשבוע וכן ביקור במכון ליווי פעם נוספת בשבוע". בין ראשי הנזק הנוספים שבית המשפט פסק בהם פיצוי מצויים הוצאות שימוש בטלפון והוצאות ניידות. לעניין הטלפון, נפסקו סכומים של 25,416 ש"ח לעבר ו- 108,674 ש"ח לעתיד; ולצורך ניידות נפסק סכום של 55,000 ש"ח. ביחס לשני ראשי הנזק הללו התייחס בית המשפט, בין היתר, לכך שבעקבות התאונה המערער הוא היפר-אקטיבי וקיים בו "דחף" לשוחח בטלפון (לרבות בטלפון-נייד כשהוא מחוץ לבית) ולנהוג ("חולה הגה"). סכום נוסף, של 250,000 ש"ח, נפסק בראש הנזק של עזרת הזולת והשגחה, ועוד 150,000 ש"ח עבור עזרה בניהול משק הבית; בית המשפט פסק סכום של 78,000$ עבור הוצאות דיור. סכום של 20,000 ש"ח נפסק עבור הוצאות הכרוכות בפעילות ספורטיבית; בית המשפט הורה כי חישוב הפיצוי בגין כאב וסבל ייעשה לפי 83 ימי אשפוז (ללא התחשבות ב"אשפוז יום" שבו שהה המערער). מסכום הפיצוי הורה בית המשפט לנכות תשלומים תכופים, ולהקפיא את תגמולי המל"ל, הניתנים למערער על-פי הנכות הזמנית שנקבעה, עד להכרעה סופית בתביעתו שם.
יצוין, כי בית המשפט המחוזי לא ערך בפסק-דינו חישוב של הפיצוי בכל ראשי הנזק, ובמקצתם - הסתפק בהתוויית אמות המידה לפיצוי. לטעמי, יש תועלת בעריכת חישוב כזה, הן לצורך מניעת מחלוקות אפשריות לגבי פרשנות דבריו של בית המשפט, הן כדי לפרוס תמונה מלאה, מוחשית, של סכום הפיצוי הפרטני והכולל. מכל מקום, לפי חישובן של המשיבות, סכום הפיצוי הינו, בסך הכל, כ- 5,500,000 ש"ח.
3. על פסק-דין זה משיגים בעלי-הדין מכאן ומכאן. המחלוקת משתרעת על החזית כולה. אנו רואים לנכון לשוב ולהדגיש, כי שיקול דעתה של הערכאה המבררת, בכגון דא, יש לו משקל רב, הן מבחינת קביעת הממצאים העובדתיים, הן מבחינת ניתוח עדויות המומחים והסקת המסקנות מהן, הן מבחינת ההערכות והאומדנים בשומת הפיצוי. יחד עם זאת, במקרה זה, מצאנו כי לגבי חלק מפרטי-הנזק, הפריז בית המשפט המחוזי בסכומים שפסק, ובמיוחד, מצאנו כי סכום הפיצוי הכולל הוא גבוה יתר על המידה הראויה והסבירה. נקדים ונאמר: הפיצוי הגבוה שנפסק רואה לנגד עיניו דמות-ניזוק אשר אינו עובד למחייתו, נזקק אך ורק לשירותי רפואה פרטית, גומע קילומטרים רבים בנסיעה, משוחח ארוכות במכשיר טלפון-נייד ונזקק לשירותי-ליווי מדי שבוע. חרף נזקיו המוכחים של המערער איננו מוצאים לסכום שנפסק בסיס עובדתי ונורמטיבי. נתמקד אפוא, תחילה, באותם ראשי-נזק שלגבי הפיצוי שנפסק בהם ראינו צורך להתייחס; לאחר מכן ניכנס לעובי הקורה בשאלה העיקרית העולה בערעורים שבפנינו - שאלת הפיצוי עבור שירותי ליווי.
דיון
4. המשיבות מקדישות חלק ניכר מסיכומיהן לניסיון לקעקע את הקביעות בדבר נכותו הנפשית של המערער. השגותיהן נוגעות הן לעצם הקביעה בדבר קיומה של נכות כזו הן לקביעה כי הנכות - ככל שקיימת - קשורה בזיקה סיבתית לתאונה. הטענות הללו נשקלו על-ידי הערכאה הדיונית, אך לא נמצא כי יש מקום, בנסיבות המקרה, לסטות ממסקנתו של המומחה הרפואי, אשר סבר כי הנכות אמיתית היא ולא כוזבת, כי שיעורה הוא 70% וכי היא נובעת מן התאונה. במסקנה זו של בית המשפט המחוזי, על יסוד חוות דעת המומחה, איננו מוצאים עילה מספקת להתערב. נסתפק בהדגשים האלה: המערער נחבל בראשו בתאונה. המסמכים הרפואיים מצביעים על עליות ומורדות בתחום הנפשי. תופעות נפשיות נצפו אצל המערער על-ידי רופאים שונים. הוא אושפז במחלקות פסיכיאטריות וקיבל, פעם אחר פעם, טיפול תרופתי (לא תמיד הוא התמיד בטיפול). המומחה מטעם בית המשפט ציין כי אותן עליות ומורדות - החמרות ורמיסיות - מאפיינות מקרים מן הסוג שבו מדובר כאן. מומחה זה פרט את התרשמותו ואת ממצאיו לגבי מצבו הנפשי של המערער, ושלל את האפשרות כי המצב הנפשי הנוכחי הוא תוצאה של בעיות ומחלות שאינן קשורות לתאונה. בית המשפט המחוזי, שגם התרשם מהמערער באופן בלתי-אמצעי, אימץ את מסקנות המומחה. לעניין זה מוקנה לו שיקול דעת רחב, ולמרות תמיהות מסוימות שעלה בידי המשיבות לעורר - אין עילה מספקת להתערבות במסקנתו של בית המשפט המחוזי לעניין הנכות הנפשית. עוד יצוין, כי גם ההשגות שהעלו המשיבות לגבי חוות-דעתו של ד"ר לזרי, בתחום השיקום, אין בהן כדי להביאנו לשנות ממסקנה זו או אחרת של בית המשפט קמא. התרשמנו כי הסתמכותו של בית המשפט על חוות-דעת זו - מקום שהיתה הסתמכות כזו - נעשתה בהתחשב במכלול הראיות שבאו בפניו ולא באופן המצדיק התערבות.
5. לעניין שיעור הנכות והפסד ההשתכרות: אין ספק, כי לנכות הנפשי של המערער השפעה משמעותית ביותר על תפקודו ועל יכולת ההשתכרות שלו. עם זאת, יש לציין כי אין מחלוקת על כך בית המשפט קמא נקב בשתי נכויות שהן אחת: 10% בתחום האורולוגיה ו- 10% "בגין הפרעה בזיקפה על רקע נפשי עם אפשרות לקיים יחסי מין מוגבלים עם חדירה". עוד יש לציין, כי לא כל נכויותיו של המשיב הן בעלות נפקות תפקודית. מעבר לכך, נראה לי כי גם בהינתן סברתו של בית המשפט קמא בדבר הקושי של המערער בכל הקשור לנטילה עקבית של התרופות שרושמים לו רופאיו, עדיין יש ליתן משקל מסוים לעובדה שהמערער אינו מקטין בדרך זו את נזקו ואינו משתף פעולה בצורה מלאה עם הגורמים המטפלים. ראוי להזכיר גם שהמשיב למד, לאחר התאונה, במכללה האקדמית להנדסה, קשר קשרים חברתיים לרבות עם בנות-זוג, נהג ברכבו וכן נסע לחוץ-לארץ.
עוד יש ליתן את הדעת לבסיס השכר שבאמצעותו חישב בית המשפט קמא את הפסד ההשתכרות. בית המשפט עמד על הנתונים הרלבנטיים לעניין זה: המערער החזיק בתעודה של טכנאי אלקטרוניקה. בעת התאונה הוא היה בן 22 שנים, ושירת - בהצטיינות - בשירות קבע, כטכנאי לוחמה אלקטרונית בחיל-האוויר. הוא הרוויח אז שכר של 3,500 ש"ח לחודש, ושקל את המשך צעדיו - לימודי הנדסה או המשך שירות צבאי. בית המשפט הוסיף וציין כי חברו של המערער, שהכשרתו דומה, משתכר 15,600 ש"ח, ומפקדו של המערער - 11,000 ש"ח. בית המשפט אימץ את התחשיב שהוגש לו מטעם המערער - שכר של 10,780 ש"ח לפני ניכוי מס - בציינו כי "הוא מהווה גם ממוצע אפשרי בין השתכרות מפקדו לבין השתכרות חברו". אכן, הכשרתו של המערער וכישוריו - למצער בתחום האלקטרוניקה - הקנו בידיו פוטנציאל להשתכרות נאה, יחד עם זאת, כאמור, המערער טרם גיבש לעצמו את מסלול עבודתו והיה בתחילת דרכו המקצועית.
לאור מכלול הנתונים, מצאנו לראוי להפחית במידה מתונה יחסית את סכום הפיצוי בראש הנזק של הפסד השתכרות, ולהעמיד את ההפסד החודשי על סך של 8,000 ש"ח. סכום זה הוא לפני ניכוי מס.
6. המערער זקוק לטיפול ולליווי פסיכיאטרי. יחד עם זאת, מצאנו כי סכום הפיצוי שפסק לו בית המשפט קמא לכיסוי הוצאות אלה - כמיליון ורבע ש"ח - מצריך התערבות. בבואו לשום את הפיצוי, הניח בית המשפט כי המערער נזקק וייזקק לטיפולים פרטיים בלבד. זאת, לאור יחסי האמון שיצר עם רופאים מסוימים עוד קודם להגשת התובענה - יחסי אמון שחשיבותם בכגון דא רבה. בית המשפט הטעים כי המערער פנה לקבלת טיפול פסיכיאטרי בקופת חולים ונענה בשלילה, וכי חוק שיקום נכי נפש בקהילה, התש"ס-2000, המציע "סל שיקום" ללא תשלום לאנשים הסובלים מנכות נפשית, נחקק לאחר שנוצרו יחסי אמון בין המערער לרופאיו הפרטיים. בית המשפט הוסיף וקבע כי יש לבצע את החישוב על-פי עלות של שני טיפולים בשבוע. כאמור, סבורני כי התוצאה המתקבלת מדרך החישוב שהתווה בית המשפט קמא היא מופרזת, ואינה מביאה בחשבון את הצורך בהקטנת נזק תוך התחשבות הולמת גם באינטרסים של הנתבע. כפי שציין בית המשפט קמא, הצורך בטיפול ובמעקב פסיכיאטרי עשוי להשתנות מזמן לזמן - הכל בהתאם לתמורות במצבו הנפשי של המערער. נראה כי לפי הוראות הדין יש בידי המערער לקבל שירותים פסיכיאטריים כאלה ואחרים מקופת החולים (ראו במיוחד התוספת השלישית לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994). מסתבר גם שהמערער-עצמו החליף בעבר את המטפלים הפסיכיאטריים. מאידך גיסא, אינני רואה להתערב בעצם הקביעה שהמערער נזקק ועשוי להיזקק לטיפולים פרטיים. באיזון הכולל, ולאחר בחינת הנתונים השונים שהובאו, סבורני כי הסכום צריך להיקבע בדרך של אומדן גלובאלי, ולעמוד על סך של 600,000 ש"ח נכון ליום פסק-הדין של בית המשפט המחוזי.
7. לא מצאתי בסיס לפסיקת פיצוי למערער בסך 78,000$ בגין הוצאות דיור. בית המשפט המחוזי ציין כי המערער מתגורר בדירה בשכירות, יחד עם חבר, ודמי השכירות הם 530$. בית המשפט הטעים כי אין מקום להורות על השמת המערער במסגרת של דיור מוגן או "הוסטל" והוסיף, כי "יש להתחשב בכך שהתובע יהיה מעונין לגור בשכירות עם אדם נוסף. סה"כ השכירות אותה משלם התובע לדירת 3 חדרים הוא 530 דולר, וסה"כ כללי מהוון (מעוגל) הוא 78,000 דולר". סכום זה הורה בית המשפט למשיבות לשלם למערער. דא עקא, שלא זו בלבד שהמערער עצמו חולק על התשתית העובדתית שעמדה ביסוד מסקנתו של בית המשפט בעניין זה - קרי: שכירת דירה בצוותא עם חבר - אלא שיש לזכור כי גם אלמלא התאונה היה המערער נזקק, מן הסתם, להתגורר בדירה, ולא הוברר האם, ובאיזה שיעור, הושאו הוצאות הדיור שלו בעקבות התאונה. ברי, כי הפיצוי אמור להשתלם אך ורק עבור הוצאות עודפות שהן תוצאה של התאונה, ובמקרה זה, לא הוכחו הוצאות עודפות כאלה בתחום הדיור. משכך, יש לבטל את הפיצוי בראש נזק זה. בדומה, גם הפיצוי עבור הוצאות שיחות טלפון - בסכום של 25,416 ש"ח לעבר ו- 108,674 ש"ח לעתיד - נראה גבוה יתר על המידה וזאת לנוכח האמור לעיל לעניין הקטנת נזק ולעניין הצורך בפסיקת הוצאות עודפות בלבד. הייתי מעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סכום כולל - לעבר ולעתיד - של 50,000 ש"ח. בכל הנוגע לראש הנזק של עזרת הזולת ועזרה בניהול משק הבית - אציין כי לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בעניין זה, לא מצאתי עילה להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי, שפסק סכום גלובאלי המביא בחשבון את מכלול הנתונים שהובאו בפניו ואת ממצאיו ומסקנותיו לגבי מצבו של המערער. למסקנה דומה הגעתי גם ביחס ליתר פרטי הנזק שלא נמנו בדיוננו עד כה.
עתה ניתן לגשת לבחינת הסוגיה העיקרית הטעונה בירור - וקביעת הלכה - והיא סוגיית הפיצוי עבור שירותי ליווי.
פיצוי עבור שירותי ליווי
8. בית המשפט המחוזי פסק למערער פיצוי בסכום של 150,000 ש"ח, זאת, עבור תרופות לשיפור התפקוד המיני וכן עבור היזקקות - פעם בשבוע - לשירותי ליווי. בסוגיה זו השמיעו בעלי הדין את עמדתם, וכן נשמעו עמדותיהם של מוקד הסיוע לעובדים זרים והקליניקה למאבק בסחר בנשים - שניהם במעמד של ידידי בית המשפט (Amicus Curiae) - ושל היועץ המשפטי לממשלה. לאחר ששקלנו את הטענות כולן, ראינו לנכון לקבל את הערעור בנקודה זו ולבטל את הפיצוי עבור שירותי ליווי (תוך הותרת הפיצוי עבור טיפולים תרופתיים בעינו).
מסתבר, כי אין זו הפעם הראשונה שבה פוסקים בתי המשפט בישראל פיצוי עבור מימון שירותי ליווי. כך, בת"א (ת"א-יפו) 11/97 סבג נ' המאגר הישראלי לביטוחי הרכב ("הפול") (לא פורסם) נדון עניינו של נפגע תאונת דרכים, שסבל מנכויות בתחום האורולוגיה ובכלל זה אין-אונות. בית המשפט פסק לו פיצוי בגין טיפולים ותרופות שנועדו להתמודד עם בעיית האין-אונות, בסכום גלובאלי של 150,000 ש"ח. כמו-כן פסק לו בית המשפט פיצוי בסך 50,000 ש"ח, זאת, משהוכח כי הנפגע פנה, מדי פעם, למכוני ליווי. בדומה, בת"א (ת"א-יפו) 754/93 יואל קן-דרור נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם), פסק בית המשפט המחוזי לנפגע פיצוי בסכום של 200,000 ש"ח עבור "שירותי מין". בית המשפט הדגיש כי אין הוא בא ליתן "גושפנקא לאותה התנהגות שאינה נחשבת ראויה" אלא "כל שעושה בית המשפט זו הכרה במציאות שבה שירותי מין זמינים". גם בת"א (חיפה) 1269/93 שרון נ' מזרחי (לא פורסם) ובת"א 1433/96 מימוני נ' עיריית ירושלים (לא פורסם) נפסקו, בהתאמה, סכומים של 20,000 ש"ח ו- 35,000 ש"ח עבור "צרכים חברתיים" או "אובדן שירותים חברתיים".