חברת אשראי לא תדחה זיכויו של לקוח המתכחש לחיובו לצורך בירור זכאותו

1.         התובע הוא איש עסקים המחזיק כרטיס אשראי "ויזה". הנתבעת היא חברה המנפיקה כרטיסי אשראי דוגמת כרטיס אשראי זה. בין התובע לבין חברת דומיקאר בע"מ (להלן - "הספק" וגם "דומיקאר"), העוסקת בהשכרת ומכירת כלי רכב, התקיימו יחסים עסקיים. לטענת התובע הוא גילה ביום 3.6.01 כי כרטיס האשראי שלו חויב בסך של 81,357 ש"ח וכן נרשמה לחובתו עסקת "קרדיט" שלא בוצעה על ידו בסך כולל של 3,000 ש"ח. לטענת התובע החיובים האמורים בוצעו, ללא הרשאתו, כאשר דומיקאר עושה שימוש בפרטי כרטיס האשראי שלו או בשובר "פתוח" שהיה מצוי בידה, בו לא ננקב סכום כלשהו. התובע דרש לזכות את חשבונו בחיובים האמורים. משעה שדרישתו סורבה הוא הגיש תובענתו בסדר דין מקוצר על סך 91,769 ש"ח.

2.         הנתבעת הגישה בקשת רשות להתגונן שנדונה בפני כב' הרשמת פומרנץ. בקשת הנתבעת נתמכה בתצהירה של גב' מירב ברנדפלד (להלן - "מירב"), אחראית קשרי לקוחות אצל הנתבעת, שאף נחקרה על תצהירה. כב' הרשמת החליטה ביום 1.2.05 ליתן רשות להתגונן. החלטתה זו הותקפה בערעור שבפניי.

            ב"כ הצדדים ניסו להסדיר המחלוקת בדרך מוסכמת. משעה שהדבר לא הסתייע סוכם כי פסק דיני יינתן על יסוד עיקרי הטיעון וסיכומי טענות משלימים שהונחו בפניי.

            להלן אפרוס בתמצית את התשתית העובדתית המוסכמת והשנויה במחלוקת, לאורה יוצגו טיעוני בעלי הדין.

3.         ואולם, טרם כניסה לעיקר המחלוקת, ראוי לסלק מהדרך סוגיה שאינה שנויה במחלוקת של ממש. הנתבעת מודה, כטענת התובע, כי חיובו בעסקת "קרדיט" היה שגוי. ואולם טענתה היא כי בגדר דרישותיו של התובע הוא לא העלה את הסוגיה האמורה, שאם היה עושה כן, הייתה הנתבעת מזכה חשבונו בהתאם. דומה שהדין עם הנתבעת. ואולם לא נהיר לי, לנוכח הנתונים שבפניי, על שום מה הנתבעת לא עשתה כן, ולו לאחר הגשת כתב התביעה. מכל מקום בגין העילה האמורה טוען התובע כי על הנתבעת לזכותו בסכומים העולים לכדי 3,042 ש"ח. ממילא זכאי התובע, למצער, למתן פסק דין על הסך הנ"ל.

4.         נעבור, איפוא, לעיקר המחלוקת. בתאריך 5.6.01 פנה התובע לנתבעת ובה דרש, בין היתר, "לבטל לאלתר ולהשיב לחשבוני כל סכום בו חויבתי על ידי אחת מחברות אלה (... דומיקאר), שכן חיובים אלה נעשו בלא הרשאתי" (נספח א' לתצהיר מירב). בהמשך הדרך נדרש התובע ליתן הצהרה על טופס סטנדרטי המקובל אצל הנתבעת והוא מילא טופס זה (נספח ב' לתצהיר מירב). במסגרת הדרישה לפרט טענתו על שום מה אין לחייב אותו, כדרישת דומיקאר, הוא ציין כי " על פי הסיכום אני אמור לשלם בהמחאות לפי דרישה. במקום לשלוח מכתב דרישה מפורט חייבו את כרטיס האשראי ללא הרשאה בסכום שאינו מוכר לי". ועוד ציין התובע, בשולי הצהרתו, כי " אני מדגיש כי הסכום בו חויבתי לא מוכר לי, לא קיבלתי כל התראה לגבי הסכום ושובר האשראי והחיוב נעשה ללא הרשאתי".

            בהמשך הדרך, ולמקרא חליפת מכתבים עם ב"כ התובע, נטענה הטענה כי במסכת היחסים בין התובע לדומיקאר, לא זו בלבד שהתובע לא חייב לה דבר, דומיקאר חייבת לו סכומים מסכומים שונים.

5.         עתה ראוי להתמקד בהוראות הרלוונטיות לענייננו בחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986 (להלן - "החוק הנ"ל"). סעיף 9(א) לחוק הנ"ל דן ב "עסקה במסמך חסר". ב"כ הצדדים מסכימים כי כך קרה בנדוננו. עסקה כאמור מתרחשת "בין לקוח לבין ספק, שבה לא הוצג כרטיס אשראי, או שבמסמך המעיד עליה לא צוינו פרטים כאמור בסעיף 8, או עסקה שהמסמך המעיד עליה לא נחתם בידי הלקוח". בנדוננו, אין חולקין, העסקה נעשתה על יסוד שובר תשלום מוטבע וחתום על החלק על ידי התובע, ללא סכום. משום כך ברי כי התקיים הנתון אודות קיומו  של "מסמך חסר".

            ואולם עסקה כאמור, על דרך העיקרון, היא עסקה כשרה. אך היא מעניקה ללקוח, ובנדוננו לתובע, את הזכות הנקובה בסעיף 9(ב) לחוק הנ"ל המורה כדלקמן: 

                         " חויב לקוח לשלם את תמורתה של עסקה במסמך חסר, והודיע למנפיק, תוך 30 יום מיום שנמסרה הודעת המנפיק על החיוב שהוא לא ביצע את העסקה או שפרטי המסמך הושלמו שלא בסכום שבו התחייב הלקוח, ישיב לו המנפיק את סכום החיוב בערכו ביום החיוב, או את ההפרש שבין סכום החיוב המוסכם על הלקוח לפי הודעתו, לבין הסכום הרשום במסמך, לפי העניין, תוך 15 ימים מיום מסירת הודעת הלקוח, והוראות סעיפים קטנים (ג) ו- (ד) לסעיף 6א יחולו, בשינויים המחויבים".

סעיף 6א, המוזכר, דן "בשינוי ללא הרשאה" ובגדרו מורה סעיף קטן (ד) כי אם "נמסרה הודעת הלקוח כאמור בסעיף קטן (א), בעל פה או באמצעות הטלפון, רשאי המנפיק לבקש מהלקוח לאשר תוך זמן סביר את ההודעה בכתב לרבות תיאור נסיבות המקרה; ואולם העדר אישור ההודעה בכתב כאמור, לא יגרע מזכויות הלקוח לפי סעיף זה".

וסעיף קטן (ג) מגדיר את "זכותו של מנפיק לחזור ולחייב את הלקוח בסכום ההפרש כאמור בסעיף קטן (א), כולו או חלקו בערכו ביום החיוב, אם נוכח שהלקוח אכן התחייב גם בסכום ההפרש הרשום במסמך כולו או חלקו; המנפיק ימסור ללקוח הודעה המפרטת את הנימוקים לחיוב לפי סעיף קטן זה, לפחות 15 ימים לפני החיוב בפועל, וימסור ללקוח, לפי דרישתו, עותקי מסמכים שבידו לעניין זה".

6.         עתה, כאשר התשתית הנורמטיבית גלויה לנגד עינינו, ראוי להבין את עיקרי הגנתה של הנתבעת.

            לשיטת הנתבעת סעיף 9(ב) לחוק הנ"ל דן בשתי חלופות. החלופה הראשונה היא זו בה הלקוח מודיע " שהוא לא ביצע את העסקה". החלופה השניה היא זו בה הלקוח מודיע "שפרטי המסמך הושלמו שלא בסכום שבו התחייב הלקוח". לכאורה, בנדוננו התיימר התובע לטעון שלא בוצעה עסקה, כל עיקר. ואולם, לטענתה, במכתבו הראשון לא התכחש התובע מכל וכל לקשריו עם דומיקאר. לנוכח זאת פעלה הנתבעת בהתאם לזכותה לפי סעיף 6א(ד) לחוק הנ"ל, ודרשה מן התובע למלא את טופס ההצהרה. מילויו של טופס זה, רק חיזק את הנחתה הראשונית של הנתבעת. שהרי מטופס ההצהרה היא למדה כי בין התובע לבין דומיקאר מתקיימת מערכת עסקית ענפה. בגדרה מסר התובע לדומיקאר, מרצונו, שובר אשראי מוטבע וחתום על ידו כביטחון לפירעון חובותיו העתידיים. זאת ועוד, והעיקר, התובע לא טען כי הוא אינו חייב כספים לדומיקאר אלא טען כי הסיכום היה שעליו לשלם בהמחאות, לפי דרישה, בעוד הוא מתקומם על כך שחויב כרטיס האשראי שלו, ללא הרשאתו.

7.         לנוכח כל אלו, כך המשך טענת הנתבעת, ברי כי לא יכולה להתקיים החלופה הראשונה על אודות עסקה שלא הייתה כל עיקר. ואולם, כזכור, קיימת אף חלופה נוספת על פיה רשאי הלקוח לציין שפרטי המסמך הושלמו "שלא בסכום שבו התחייב הלקוח". אם זאת הייתה הטענה, דהיינו שהתובע חויב בסכום פלוני במקום סכום אלמוני, הייתה הנתבעת נכונה להשיב לתובע את ההפרש המתחייב. ואולם משעה שזו אינה טענת התובע (ופשיטא אוסיף ואציין שמי שמתכחש לעצם העסקה אינו יכול בנשימה אחת להישמע בטענת הפרש בחיוב בגין עסקה שכלל אינה קיימת), לא נפתח פתח לנתבעת לזכות את התובע בהפרש האמור.

8.         ועל כל אלו: הנתבעת מתרעמת על כך שהיא נגררת להליך משפטי, הגם שהיא בבחינת מתווך פיננסי גרידא בין התובע לבין דומיקאר. לטענת הנתבעת אמור היה התובע, ראש לכל, לתבוע את דומיקאר, ולו עם הנתבעת. אם אלו היו פני הדברים היה בית המשפט דן במחלוקת המהותית שבעסקת היסוד בין התובע לבין דומיקאר. משעה שהתובע לא עושה כן, הוא מעמיס על מערכת המשפט הליכים רבים ומיותרים. שהרי ברי שבמידה ותחויב הנתבעת כלפי התובע, היא תגיש תובענה כנגד דומיקאר. זו, מצדה, תתבע את התובע. על שום מה לא לשכן את כל ההליכים האמורים תחת קורת גג אחת?

9.         ככל שעסקינן בטענה אחרונה זו של הנתבעת היא גם לא מקובלת עליי, ואמת ניתנת להיאמר שפליאה היא שדווקא חברת כרטיסי אשראי טוענת בכיוון זה. והרי כל מהותה של עסקת כרטיס אשראי היא לבצר את מעמדה העצמאי והאוטונומי של עסקה זו, להבדילה מעסקת היסוד. כך, למשל, הראיתי בהחלטתי בתיק בש"א (חי') 6019/03 ברוך חן יעקב נ' חושן המכללה לטוענים רבניים בישראל בע"מ ואח' (במאגרי "נבו"). שם אימצתי את השקפת חברת כרטיסי האשראי, זו הנתבעת בפניי כאן, על פיה "דרכי הדיון בעסקת היסוד, ודרכי הדיון לעניין חבותם האפשרית של המבקשים כלפי צד ג' (היא חברת כרטיסי האשראי - ש.ל. ) שונות ונפרדות הן...  האפשרות היחידה להיפטר מחיוב של כרטיסי אשראי הוא כאשר מדובר בכישלון תמורה של אי אספקת נכס, כל עיקר... ברי, איפוא, כי אף פגמים חוזיים, ולו חמורים, דוגמת תרמית, אינם יכולים להושיע, ככל שעסקינן בחיובים של כרטיסי אשראי, מכוחו של החוק" (סעיף 4). ועוד ציינתי כי "עסקת אשראי מצטיינת בעצמאותה. רק קביעה אודות כישלון תמורה מוחלט יכולה בנתונים מסוימים לחתור תחת עסקה כאמור. ברי שאם אורה כי ההליכים כנגד צד ג' יעוכבו עד לגמר הליכי הבוררות, שאינם מצמצמים עצמם לעניין כישלון תמורה מוחלט, נמצא אני מערער את עצמאות עסקת האשראי ופוגע בתקנת הציבור. אין בדעתי לעשות כן" (סעיף 6).

10.        ברי, בנדוננו, כי קיימת מחלוקת מהותית לעניין עסקת היסוד בין התובע לבין דומיקאר. משעה שבית המשפט המוסמך יידרש למחלוקת מהותית כאמור, הוא יכריע כאשר יכריע בה, על פי דיני החוזים הרגילים. תקנת הציבור מחייבת, בהקשרה של התובענה שבפניי, וגם לו הייתה מתבררת בפניי תובענתה של הנתבעת נגד התובע  מכוח הוראות החוק הנ"ל, לדון בה דווקא בקונטקסט הייחודי של העסקה האמורה, על אופיה העצמאי, מכוח הוראות החוק הנ"ל.

            לנוכח כל אלו, כך השקפתי, ניתן להכריע במחלוקת המלאה שבפניי על יסוד מכלול הנתונים והמסמכים הפרוסים לנגד עיניי. בחינה זו מעלה, כך שיטתי, כי שגתה הרשמת המלומדת בהעניקה מתן רשות להתגונן לנתבעת. לנוכח הנתונים שעמדו בפני כב' הרשמת, ומבלי כל צורך להידרש לסוגיות עובדתיות של מהימנות, היו בפניה מלוא הנתונים על מנת להיענות לתביעת התובע כנגד הנתבעת. להלן אביא עיקרי הנמקותיי.