ייחוס אשם תורם לערבים בגין נזק שנגרם להם עקב הפרת חובות הבנק כלפיהם

1.         זוהי תביעתו של בנק נגד ערבים. סכום התביעה עומד על 243,524 ש"ח, כערכו ביום 31.1.01.

עיקרי העובדות :

2.         בני הזוג אהוד ומזל זלוצובר ביקשו לבנות בית בישוב לפיד, שבאזור מודיעין. לשם כך, הם פנו לבנק התובע (להלן: "הבנק"), וביקשו כי ייתן להם הלוואה לצורך רכישת קרקע ובנייה עליה. הבנק נעתר לבקשתם, ובימים 11.11.93 ו-26.12.94 נחתמו בין הבנק לבין בני הזוג שני הסכמי הלוואה, במסגרתם נתן הבנק לבני הזוג הלוואה בסכום כולל של 460,000 ש"ח.

3.         על מנת להבטיח את החזר ההלוואה, פעל הבנק בשני מישורים: ראשית, הוא הטיל משכון על הקרקע ועל מה שייבנה עליה. שנית, הוא החתים את הנתבעים כערבים להחזר ההלוואה. הנתבעים הינם בני משפחתם הקרובים של בני הזוג זלוצובר, היינו אחיו ואחותו של מר זלוצובר, וכן בעלה של האחות.

4.         בני הזוג זלוצובר החלו בבניית הבית, ואולם עוד בטרם הושלמה המלאכה, בעת שהבניין היה עדיין במצב שלד, הם נקלעו לקשיים כלכליים, אשר בעטיים עזבו את הארץ בבהילות רבה, בחודש מאי 1995, מבלי להודיע על כך אף לבני משפחתם הקרובים, ובהם לנתבעים. ככל הידוע, הם לא שבו לישראל עד לעצם היום הזה. בשל מצבם הכלכלי הקשה, לא יכלו בני הזוג זלוצובר להמשיך ולשלם את התשלומים השוטפים שהיו חייבים לשלם לצורך החזר ההלוואה, ולפיכך החליט הבנק להעמיד את ההלוואה לפרעון.

5.         בני הזוג זלוצובר ייפו את כוחו של בא כוחם דאז, עו"ד אביטל חן (היום שופט בית משפט השלום בירושלים), למכור את הנכס על מנת לפרוע את ההלוואה מכספי המכירה. כבר בסמוך לאחר עזיבת בני הזוג את הארץ, פנה בא כוחם דאז של בני הזוג במכתב לבנק, בו הודיע על כוונתו למכור את הנכס בעצמו. דא עקא, שהדבר לא עלה בידו, חרף מאמצים שעשה, וחרף ארכות שנתן לו הבנק. במכתב אותו כתב השופט דהיום אביטל חן, במענה לשאלות שהופנו אליו על ידי ב"כ התובעת במסגרת הליך זה, הוא מסר, כי עשה נסיונות למכור את הנכס באופן עצמאי, ואולם מצב השוק לא איפשר את מכירתו של הנכס, שכן לא הייתה התעניינות לרוכשו. ככל הנראה, גם העובדה שעל הנכס רבצו עיקולים נוספים, לא סייעה במכירתו. בנסיבות אלה, הודיע בא כוחם דאז של בני הזוג לבנק, כי לא עלה בידו למכור את הנכס, ועל כן הוא ביקש שהבנק יעשה זאת, על ידי נקיטת הליכים בלשכת ההוצאה לפועל.

6.         בנסיבות שנוצרו, ובהתאם למה שסוכם בשעתו עם בא כוחם דאז של בני הזוג זלוצובר, פנה הבנק ללשכת ההוצאה לפועל ונקט בהליכים של מימוש משכון. ביום 17.10.95 מונתה עו"ד דלית לב ככונסת נכסים מטעמו של הבנק, וביום 11.4.96 היא מכרה את הנכס תמורת סכום של 155,000 דולר. כפי שעולה מהראיות שהמציא הבנק, כונסת הנכסים עידכנה את בא כוחם דאז של בני הזוג לגבי הליך המכירה. בקשר לאותה עיסקה, נדרש הבנק לשלם מס שבח, מס רכוש וכן את שכרה של כונסת הנכסים, בסכום כולל של 143,911 ש"ח. הסכום שנותר לאחר ביצוע תשלומים אלה - 377,709 ש"ח - הועבר לבנק, ביום 3.9.96, לצורך תשלום על חשבון החזר ההלוואה.

7.         אין חולק על כך, שהבנק לא הודיע לערבים, היינו לנתבעים, על כוונתו למכור את הנכס, וממילא הוא לא שיתף אותם בהליך המכירה.

8.         במהלך טיפולו בעניין, הגיע הבנק למסקנה, כי חוות הדעת השמאית שניתנה לו לצורך מתן ההלוואות, הייתה שגויה. לפיכך, הוא הגיש תביעת נזיקין נגד שמאית המקרקעין שערכה את חוות הדעת. התביעה התקבלה, והשמאית (וחברת הביטוח שלה) חוייבו לשלם לבנק, ואף שילמו, סכום של 170,000 ש"ח. לאחר הפחתת הוצאות ההליך, הועבר הכסף שנותר -   160,325 ש"ח - לתשלום על חשבון החזר ההלוואה. הדבר היה ביום 15.11.00. 

9.         לטענת הבנק, בתמורה שהתקבלה כתוצאה ממכירת הנכס על ידי כונסת הנכסים וכתוצאה מהפיצויים שהתקבלו בתביעת הנזיקין, לא היה כדי לפרוע את מלוא חובם של בני הזוג זלוצובר לבנק. לפיכך, הגיש הבנק את תביעתו זו נגד הערבים, בה הוא תובע, כי הם יפרעו את יתרת ההלוואה.  

10.        התביעה הוגשה כתביעה בסדר דין מקוצר. הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן, בה העלו מספר טענות הגנה. במסגרת הדיון בבקשה הוחלט, בהסכמה, כי תינתן לנתבעים רשות להתגונן בטענה אחת ויחידה והיא, המשמעות שיש לעובדה שהבנק לא שיתף אותם בהליכי מימוש המשכון.

11.        הואיל ובין הצדדים הייתה קיימת מחלוקת בשאלת סבירות המחיר בו מכרה כונסת הנכסים את הנכס (155,000 דולר), הסכימו הצדדים, כי בית המשפט ימנה מומחה, שמאי מקרקעין, אשר יחווה דעתו בשאלה, מה היה שווי השוק של הנכס בעת מכירתו. בהסכמת הצדדים, מינה בית המשפט את השמאי, מר אלירם באשר.

12.        בחוות הדעת אותה הגיש השמאי ביום 10.9.03, הוא חיווה דעתו, כי נכון ליום 11.4.96 - מועד החתימה על הסכם המכר - עמד שווי הנכס על סכום של 180,000 דולר, וב"מימוש מהיר" הוא עמד על סכום של 170,000 דולר.

דיון והכרעה :

13.        אין חולק על כך, שהבנק לא הודיעו לנתבעים על כוונתו למכור את הנכס, וממילא הוא לא שיתף אותם בהליכי המכירה. לטענת הבנק, אין כל חשיבות לעובדה זו, שכן ממילא הנתבעים ידעו עליה, ידוע היטב. ואם לא ידעו - מוסיף הבנק וטוען - הרי שהנתבעים עצמו את עיניהם מלראות עובדה זו, ועצימת עיניים זו, כמוה כידיעה ממש. מנגד טוענים הנתבעים, כי לא ידעו ולא היו צריכים לדעת על כך שהבנק נקט בפעולות למכירת הנכס. לטענתם, עצם מחדלו של הבנק מלהודיע להם על הליכי מימוש המשכון בהם נקט, צריך להביא לתוצאה, כי יש לפטור אותם, באופן מלא, מלפרוע את יתרת חוב ההלוואה של בני הזוג זלוצובר.

14.        השאלה הראשונה שיש לשאול היא, מה נפקות העובדה שהבנק לא הודיע לנתבעים כי בני הזוג זלוצובר חדלו מלשלם את התשלומים שהיו חייבים בהם, וכי בכוונתו למכור את הנכס לצורך פרעון ההלוואה? אני סבור, כי התשובה לשאלה זו היא, שבכך שהבנק לא מסר לנתבעים עובדות אלה, הוא הפר חובה המוטלת עליו כלפי הנתבעים. נראה לי, כי ניתן למצוא את קיומה של חובה זו בהוראת סעיף 26 לחוק הערבות, תשכ"ז-1967, אליה הצדדים לא התייחסו. הוראת סעיף זו קובעת: "לא קיים החייב את חיובו, יודיע על כך הנושה לערב יחיד תוך 90 ימים מיום שהיה על החייב לקיים את החיוב; לא הודיע כאמור, יופטר הערב כדי הנזק שנגרם לו בשל כך". מקור אחר לקיומה של החובה המוטלת על הבנק מצוי בפסיקה. שכן כבר נפסק, כי מכוח חובת תום הלב הקיימת בדין הכללי, מוטלת על הנושה, ובמקרה שלנו על הבנק, החובה למסור לערבים מידע אשר עלול להשפיע על חיוביהם (ר' פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט לישראל, פ"ד נג(4), 804; וכן את פסק דיני בת.א. 22943/00 שערי העיר חברה להשקעות בע"מ נ' רמי שרון, אשר צורף כנספח ה' לסיכומי ב"כ הנתבעים).   

15.        השאלה השנייה שיש לשאול היא, מה צריכה להיות התוצאה של העובדה, שהבנק הפר את חובתו כלפי הנתבעים. לטענת הנתבעים, נוכח מחדלו של הבנק, יש להעניק להם פטור מלא מקיום ערבותם (ר' סעיף 56 לסיכומיהם). אין בידי לקבל טענה זו. ככל שמדובר בסעיף 26 לחוק הערבות, תשכ"ז-1967, הרי שנאמר בו, כי הפטור יהיה רק "כדי הנזק שנגרם לו בשל כך". וככל שמדובר בפסיקה, הרי שבהלכת ליברמן נקבע, כי "מכוח עיקרון תום-הלב יש לשחרר את הערבים מחבותם כדי הנזק שאי-מתן ההודעה גרם להם" (שם בעמ' 815) . יוצא, אפוא, שמחדלו של הבנק, כשלעצמו, אינו מזכה את הנתבעים בפטור מלא מקיום ערבותם. השאלה שיש לשאול היא, האם נגרם להם נזק כתוצאה מאי מתן ההודעה? אם יסתבר, שגם אם הבנק היה מודיע לנתבעים על כוונתו למכור את הנכס, הדברים היו מתרחשים כפי שהתרחשו - אין הנתבעים זכאים לפטור כלשהו. רק אם יסתבר, כי אילו הבנק היה מודיע לנתבעים על הפעולות שבכוונתו לנקוט, היה בכוחם של הנתבעים להביא לשינוי רלוונטי במהלך הדברים, יהיו הנתבעים זכאים לפטור, ואולם זאת, רק כגודל השינוי שהיה חל.

16.        ובכן, השאלה שיש להידרש לה היא, "מה היה קורה אילו...?". בעניין זה מעלים הנתבעים שני תרחישים אפשריים: התרחיש האחד הוא, שהיה ביכולתם לפדות את הנכס מהשעבוד שהיה לטובת הבנק, ללא צורך במעורבות של כונסת הנכסים ופתיחה בהליכי הוצאה לפועל, ולשלם לבנק את מלוא החוב. הנתבעים מוסיפים וטוענים, כי היה ביכולתם להשלים את בנייתו של הבית ולמכור אותו כבית מגורים גמור וראוי, בפטור מלא מתשלום מס שבח מקרקעין, וכל זאת בצרוף רווח כספי נאה (סעיף 73 לסיכומי ב"כ הנתבעים).

17.        הגעתי לכלל מסקנה, שלא עלה בידם של הנתבעים לשכנע, כי התרחיש הראשון עליו הם מדברים, היה בר ביצוע. ראשית, משום שקיומו של תרחיש זה הועלה על ידם באיחור, ואין לשלול את טענת הבנק, כי הדבר היה רק בעקבות הערות שהעיר בית המשפט במהלך ישיבות קדם המשפט. ושנית, משום שלא שוכנעתי כי בידי הנתבעים עמדו האמצעים הכספיים, הרצון והיכולת הדרושים לצורך פדיון הנכס מהשעבוד בו היה נתון, או לצורך השלמת הבנייה.