הנשיא א' ברק:
המנוח הורה בצוואתו על דרך יורש אחר יורש. שני היורשים נפטרו, תוך שהיורש השני נפטר לפני היורש הראשון. מי זוכה במנתו של היורש השני? האם משתמעת מהצוואה הוראה אחרת בעניין זה? - אלה הן שתי השאלות הניצבות בפנינו בערעור זה.
רקע עובדתי
1. המנוח יוליאן רובינק ז"ל (להלן: המצווה) נפטר ביום 18.1.1979. בצוואה שערך (ביום 17.12.1978) הוא קבע:
"2. את כל רכושי העכשוי והעתיד לבוא, מכל מקור שהוא... הריני משאיר ומצווה בשלמותו וללא יוצא מן הכלל לאשתי מירה רובינק...
3. יתרת רכושי הנ"ל אשר לא ינוצל על ידי אשתי הנ"ל בחייה, במידה ולא ינוצל יעבור אחרי פטירת אשתי הנ"ל חו"ח ויחולק בצורה כדלקמן :
א. 5% (חמישה אחוזים) מרכושי הנ"ל יעברו וימסרו לגב' יפה זורניצקי...
ב. 45% (ארבעים וחמישה אחוזים) מרכושי הנ"ל יעברו לבת אחותי אנט (אניטה) רבינוביץ הגרה כעת בארה"ב של אמריקה הצפונית בנורמן, אוקלהומה 2230 ריונווד.
ג. 50% (חמישים אחוזים) הנותר מרכוש הנ"ל יעברו וימסרו ליורשיה החוקיים של אשתי הנ"ל אם על פי דין, אם על פי צוואתה, הכל לפי העניין.
4. ...
5. אם חו"ח אשתי הנ"ל לא תהא בחיים בשעת פטירתי יעבור כל רכושי המנוי בסעיף 2 דלעיל ויחולק באותו אופן וצורה כפי שרשום בסעיפים 3 ו-4 דלעיל של צוואתי זו."
ביום 14.6.1979 קויימה צוואתו של המצווה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. גב' מירה רובינק ז"ל (להלן: גב' רובינק) נפטרה ביום 16.2.1993. ביום 10.2.1994 קויימה צוואתה בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. על-פי צוואתה, מתחלק עזבונה (למעט תכולתה של כספת), בין קרן ליב"י ובין אוניברסיטת תל-אביב. האפוטרופוס הכללי, הוא המשיב לבקשה שלפנינו, מונה כמנהל עזבונה.
2. המשיב איתר את יורשי יפה זורניצקי. גב' זורניצקי נפטרה לפני גב' רובינק, ביום 1.4.1983. על-כן, ביום 4.8.1999 ביקש המשיב מבית-המשפט המחוזי שיורה כי יורשיה של גב' רובינק זוכים ב-55% מיתרת עזבון המצווה, ואילו גב' רבינוביץ זוכה ב-45% מיתרת עזבון המצווה, זאת לאור הוראות סעיף 42(ג) לחוק הירושה. ביום 22.9.1999 נתן בית-המשפט המחוזי בתל-אביב צו כמבוקש.
3. המשיב לא הצליח לאתר את גב' אנט רבינוביץ (להלן: גב' רבינוביץ). לפיכך, ניתן (ביום 11.5.1999) על ידי בית-המשפט המחוזי בתל-אביב צו לניהול נכסיה העזובים. ביום 15.11.2001 פנו יורשיה של גב' רבינוביץ, הם המבקשים שלפנינו, אל המשיב. הם ביקשו ממנו לשחרר לידיהם את הנכס המנוהל על-ידו עבור גב' רבינוביץ, אשר נפטרה ביום 2.12.1992. הם טענו לפניו, כי משנפטרה גב' רבינוביץ (היא היורשת השניה) לפני גב' רובינק (היא היורשת הראשונה), מנתה של גב' רבינוביץ חוזרת לעזבון המוריש המצווה. במקרה שלפנינו, המבקשים הם יורשיו על-פי דין של המצווה (כיורשיה של גב' רבינוביץ), ומשכך הם זכאים לקבל את מנתה של גב' רבינוביץ. המשיב לא קיבל עמדה זו. לטענתו, משנפטרה גב' רבינוביץ לפני גב' רובינק, חלקה של גב' רבינוביץ עובר ליורשיה של גב' רובינק. על רקע מחלוקת זו הגיש המשיב (ביום 4.11.2002) לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, בקשה למתן הוראות. בבקשתו ביקש להורות כי יורשיה של גב' רובינק, זכאים לקבל את כל הרכוש שנותר לאחר מותה, מעזבונו של המצווה.
החלטתו של בית-המשפט המחוזי
4. בית-המשפט המחוזי (השופטת י' שטופמן) קבע כי עמדתו של המשיב בדין יסודה. נקבע כי על פי הוראותיו של סעיף 42 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן - חוק הירושה), אם היורש השני מת לפני היורש הראשון, נשאר העזבון בידי היורש הראשון. בדרכו למסקנתו זאת, בחן בית-המשפט את נוסח סעיף החוק ואת דברי ההסבר להצעת חוק הירושה. בית-המשפט דחה טענה של המבקשים, לפיה בחינת אומד דעתו של המצווה, מעלה כי המנוח ביקש כי יורשיה של גב' רבינוביץ ולא יורשיה של גב' רובינק יזכו במנתה של גב' רבינוביץ. הוחלט על כן לקבל את בקשת המשיב, ולהורות כי מנתה של גב' רבינוביץ, תועבר ליורשיה של גב' רובינק. כנגד החלטה זו מופנית בקשת רשות הערעור שלפנינו. בהסכמת הצדדים דנו בבקשת רשות הערעור כבערעור.
טענות הצדדים
5. לפנינו שבים המבקשים וטוענים הן לעניין פרשנות החוק והן לעניין פרשנות הצוואה.
ראשית, כי על פי הוראות חוק הירושה במקרה בו מתבטלת הוראת צוואה כלפי היורשת השניה, ובאין הוראה מפורשת אחרת בצוואה, המנה הנזכרת בהוראה חוזרת לעזבונו של המוריש, ויש לחלקה לפי כללי הירושה על-פי דין.
שנית, כי בית-המשפט התעלם בהחלטתו מהוראות סעיף 54 לחוק הירושה שעניינן פירוש הצוואה, ומהצורך לנקוט בענייננו פרשנות מרחיבה, כדי לקיים את רצונו ואת אומד דעתו של המצווה. לדבריהם, המצווה רצה וציווה כי בכל מקרה בו אישתו (גב' רובינק) לא תהיה עוד בחיים, תתחלק יתרת עזבונו בין יורשיה של גב' רובינק לבין בני משפחתו שלו (הלא הם המבקשים). לטענתם, אין כל רמז לכך שאומד דעתו של המצווה היה הדרת יורשיו על-פי דין מעזבונו. זאת ועוד, בית-המשפט התעלם מכך שבהיות גב' רבינוביץ צעירה ב-17 שנים מגב' רובינק, סביר ומובן היה שהמצווה לא התייחס מפורשות לסיטואציה בה תמות היורשת השניה לפני הראשונה.
6. מנגד, סומך המשיב את ידיו על החלטתו של בית-המשפט המחוזי.
ראשית, הוא טוען כי לעניין פרשנות חוק הירושה, יורשי היורשת הראשונה, יורשים את החלק שייחד המצווה ליורשת השניה.
שנית, לעניין פרשנות הצוואה, אומד דעתו של המצווה עולה בבירור מתוך לשון הצוואה. אין בצוואה כל לקונה או חסר, אותם יש למלא על-פי נסיבות העניין. גם אם ניתן היה, בנסיבות הצוואה שבענייננו, להביא ראיות חיצוניות או נסיבתיות לפרשה, המבקשים נמנעו מהבאת כל ראיה שכזאת לבית-המשפט המחוזי. אין כל ראיה לכך שהמצווה רצה להעניק את המנה שציווה לגב' רבינוביץ אף ליורשיה שלה, שהרי לא ברור אם ידע מי אלה יהיו. בעת כתיבת צוואתו יתכן וכלל לא הכיר את יורשיה של גב' רבינוביץ, לא כל שכן שלא רצה להעניק להם מירושתו. לו רצה לעשות כן, הרי יכול היה הוא להוסיף בסעיף 3(ב) לצוואתו, לאחר איזכור שמה של גב' רבינוביץ, את המילים "או ליורשיה". לדעת המשיב, המבקשים מנסים להחליף את אומד דעתו של המצווה באומד דעתם שלהם.