פרשנות תנית העדר תביעות בחוזה שהמדינה היא צד לו

השופט א' גרוניס:

1.        לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט צ' זילברטל) מיום 29.12.03, בו התקבלה בחלקה תביעתה הכספית של המערערת (להלן - מליבו) כנגד המשיבה (להלן - המדינה). בית המשפט אף קיבל את התביעה שכנגד שהגישה המדינה נגד מליבו. בהתאם לתוצאתו הסופית של פסק הדין, חויבה מליבו לשלם למדינה סכום של כ-4.4 מיליון ש"ח.

הרקע העובדתי והכרעתה של הערכאה הדיונית

2.        מליבו הינה חברה העוסקת, בין היתר, ביזמות ובקבלנות בניין. בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת ביצעה מליבו עבור המדינה פרויקט להקמת דירות מגורים בצפת (להלן - הפרויקט). בנייתן של הדירות החלה באמצע שנת 1991, עוד טרם חתימתו של הסכם בין הצדדים. ביום 14.10.91 חתמו מליבו והמדינה על הסכם מסגרת להקמתן של יחידות הדיור ולרכישתן על ידי המדינה בהתקיים תנאים מסוימים (להלן - חוזה הפרוגרמה). על פי חוזה זה, הסכום אותו תשלם המדינה עבור בניית הדירות ופיתוח החצר ייגזר מן הסכומים המופיעים במחירון משרד הבינוי והשיכון (להלן - המחירון). ביום 1.1.92 חתמו הצדדים על חוזה ספציפי לבניית 492 יחידות דיור, וביום 17.2.92 הוסכם על הגדלת מספר יחידות הדיור כך שסך היחידות אשר ייבנו יעמוד על 534. ביום 8.3.92 נחתם חוזה לרכישת 166 מהדירות על ידי המדינה (להלן - חוזה הרכישה). בהמשך נערכו ארבעה תיקונים שונים לחוזה הרכישה, אשר במסגרתם הוגדל מספר הדירות הנרכשות על ידי המדינה. תוצאת התיקונים הייתה, כי המדינה רכשה את כל 534 הדירות אשר נבנו על ידי מליבו. יצוין, כי בין הצדדים נחתמו חוזים נוספים הנוגעים לפרויקט הנזכר, אלא שלחוזים נוספים אלו אין נגיעה ישירה לענייננו. בסופו של דבר קיבלה מליבו תמורה בסכום כולל של 78,928,104 ש"ח (בתוספת מע"מ).

3.        ביום 11.11.99 הגישה מליבו לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה כספית על סך כ-9.9 מיליון ש"ח נגד המדינה. התביעה התייחסה לשבעה פריטים שונים הנוגעים לפרויקט ואשר בגין כל אחד מהם חייבת המדינה, כך על פי הנטען, כספים למליבו. בהמשך חזרה בה מליבו מהתביעה ככל שנוגעת היא לשניים מן הפריטים הנזכרים. ההליכים שלפנינו מתייחסים לארבעה מתוך חמשת הפריטים הנותרים. נסקור איפוא בקצרה פריטים אלו. הפריט הראשון, אשר בגינו תבעה מליבו סך של כ-5.3 מיליון ש"ח, מתייחס לדרישתה של המדינה לבניית חלק מיחידות הדיור בצורה היוצרת מעין חצר פנימית, ואשר איננה תואמת את המבנה הטופוגרפי של השטח עליו הוקם הפרויקט. אין מחלוקת, כי דרישה זו חייבה את מליבו לבצע שינויים בפני הקרקע, ובכך ייקרה באופן ממשי את עלות הפיתוח. במסגרת התביעה נטען, כי עבור ביצוע הדרישה האמורה מחויבת המדינה לשלם למליבו סכום נוסף, החורג מזה הקבוע במחירון. בין היתר, ביססה מליבו את תביעתה על החלטת ועדת המכרזים העליונה של משרד הבינוי והשיכון מיום 20.6.94. במסגרת ההחלטה, קבעה הוועדה כי מליבו תפוצה בגין העלויות הנזכרות לפי "נוסחת סורוקה", מבלי שפורט טיבה של נוסחה זו (להלן - החלטת הוועדה). בהקשר זה, נדרשה מליבו להתייחס להערה אשר הוספה ביום 25.8.94 על גבי פרוטוקול הישיבה על ידי עובד המשרד, מר אגון לביא. ההערה כללה תחשיב מסוים, אשר תוצאתו הינה כי על פי החלטת הוועדה זכאית מליבו לסכום של 3,114 ש"ח ליחידת דיור (להלן - הערת אגון). לשיטתה של מליבו, התחשיב הכלול בהערה מהווה יישום שגוי של "נוסחת סורוקה" הנזכרת בהחלטת הוועדה. תחת זאת, על פי יישומה הנכון של "נוסחת סורוקה" זכאית היא, לגישתה, לסכום של כ-10,500 ש"ח ליחידת דיור. להשלמת התמונה יצוין, כי ביום 10.10.94 נחתם על ידי הצדדים תיקון מס' 13 לחוזה הרכישה (להלן - תיקון מס' 13). מהות השינוי תוארה במסגרת התיקון במלים אלה: "הגדלת החוזה בגין תוספת עלויות פיתוח צמוד בס"ה 1,676,179 ש"ח לפי אישור ועדת מכרזים עליונה מ-20.6.94".

           הפריט השני נוגע לדרישת מליבו לתשלום נוסף בגין בניית הפרויקט באופן המחזק את עמידותם של המבנים מפני רעידות אדמה. בגין פריט זה נתבע סכום של כ-2.4 מיליון ש"ח. יצוין כבר עתה, כי טענת ההגנה העיקרית אשר הועלתה על ידי המדינה לגבי פריט זה הייתה כי ביום 12.3.91, עובר לתחילת ביצועו של הפרויקט ולחתימת איזה מהחוזים בין הצדדים, עודכן המחירון באופן המקנה זכאות לתוספת הנזכרת אך ביחס למבנים "גבוהים ורבי קומות". אין מחלוקת כי המבנים נשוא דיוננו אינם עומדים בתנאי זה. משכך, ולאור הוראת סעיף 6(ו)(1) לחוזה הפרוגרמה הקובע כי "בגין הבנייה ופיתוח חצר ישולם הסכום בהתאם למחירון המשרד שבתוקף בעת הפעלת הבנייה של בנין בפרוייקט...", הרי שלשיטת המדינה אין מליבו זכאית לתוספת תשלום בגין פריט זה. עניינו של הפריט השלישי הינו שיעורן של הוצאות המימון להן זכאית מליבו על פי המערכת ההסכמית שבין הצדדים. ואילו הפריט הרביעי עוסק בדרישת מליבו לקבלת ריבית בגין עיכוב יתרת התשלום עבור הפרויקט (ארבעת הפריטים הנזכרים יכונו להלן - הפריט הראשון, השני, השלישי והרביעי, בהתאמה). המדינה, מצידה, הגישה תביעה שכנגד, במסגרתה עתרה לסעד כספי נגד מליבו. עניינה העיקרי של התביעה שכנגד מתייחס לתנית העדר תביעות, אשר כלולה בפרק י' למחירון (להלן - התניה או תנית העדר התביעות). לטענת המדינה, משהגישה נגדה מליבו תובענה כספית מחויבת היא, על פי תנית העדר התביעות, להשיב את תוספת העדר התביעות אשר שולמה לה במסגרת הפרויקט. התביעה שכנגד התייחסה אף לפריט נוסף, אולם משלא הוגש ערעור ביחס לפריט זה, פטורים אנו מהתייחסות אליו.        

4.        בשלב קדם המשפט הסכימו בעלי הדין כי הדיון בהליך יפוצל, כך שתחילה יכריע בית משפט קמא בשאלת חבותה של המדינה ביחס לפריטים הראשון והשני בלבד. בעקבות ההסכמה, ניתנה ביום 14.10.01 החלטה הנוגעת לשני הפריטים הנזכרים (להלן - החלטת החבות). במסגרת ההחלטה קבעה הערכאה הדיונית, כי על פי תנאי ההתקשרות בין הצדדים אין מליבו זכאית לתוספת תשלום בגין עלויות הפיתוח הנזכרות בפריט הראשון. הטעם לכך הוא, שבחוזה הרכישה המקורי נקבע מחיר סופי ביחס לפיתוח החצר, וזאת שעה שמליבו הייתה מודעת לעלויות הצפויות בגין רכיב זה. עם זאת, המשיך בית המשפט המחוזי ופסק כי מליבו אכן זכאית לתוספת תשלום בגין הפריט הראשון, וזאת מכוחה של החלטת הוועדה. בית המשפט אימץ את עמדת מליבו לפיה התחשיב מטעמה, ולא זה שנכלל במסגרת הערת אגון, הוא אשר מיישם נכונה את "נוסחת סורוקה" אשר נקבעה בהחלטת הוועדה. תחשיב זה התבסס על הנחיות הנזכרות במסמך של משרד הבינוי והשיכון משנת 1984. משכך, הסכום הנקוב בתיקון מס' 13 הינו אך חלק מן הסכום לו זכאית מליבו מכוח החלטת הוועדה. לאור הקביעות הנזכרות, הגיע בית משפט קמא לכלל מסקנה כי יש לפסוק לטובת מליבו את מלוא הסכום שנתבע בגין הפריט הראשון. אף בעניין הפריט השני הכריעה הערכאה הדיונית לטובת מליבו. נפסק, כי יש לפרש את הוראת סעיף 6(ו)(1) לחוזה הפרוגרמה כמפנה לנוסח המחירון אשר היה ידוע למליבו או שיכול היה להיות ידוע לה בעת החתימה על החוזים השונים שבין הצדדים. זאת, בין היתר, לאור העובדה שנוסח החוזים הוכתב למעשה על ידי המדינה. לעניין זה נקבע, כי לא הוכח שמליבו ידעה או צריכה הייתה לדעת על תיקון המחירון מחודש מרץ 1991. זאת ועוד, עד לשנת 1998 אף הגורמים הרלוונטיים במשרד הבינוי והשיכון לא היו מודעים לקיומו של התיקון. במצב דברים זה, אין לראות את התיקון כחלק מההתקשרות המחייבת בין הצדדים. בית המשפט המשיך וציין, כי הסתמכות על התיקון בנסיבות הנזכרות אף אינה עולה בקנה אחד עם החובה לקיים חוזה בדרך מקובלת ובתום לב.  

5.        בעקבות החלטת החבות, התגלעה בין בעלי הדין מחלוקת בשאלה האם רשאית המדינה להביא ראיות ביחס לשני עניינים שונים, הנוגעים לשני הפריטים אשר נדונו במסגרת החלטה זו: (א) סוגית פרשנותה הנכונה של "נוסחת סורוקה", אשר נזכרה כאמור במסגרת החלטת הוועדה; (ב) השאלה אם אכן ביצעה מליבו את חיזוק המבנים אשר בגינו תבעה תוספת תשלום במסגרת הפריט השני. ביום 8.8.02 הכריעה הערכאה דלמטה במחלוקת האמורה. נקבע, כי על פי תוכנה של ההסכמה הדיונית בין הצדדים, היה על בית המשפט להכריע בשלב הראשון אך בשאלת עצם חבותה של המדינה ביחס לשני הפריטים הראשונים, ולא ביחס להיקפה של חבות זו. על רקע ההסכמה האמורה, יש ממש בטענת המדינה לפיה כל שהיה מקום לקבוע במסגרת החלטת החבות הינו כי המדינה חבה, מכוחה של החלטת הוועדה, בתוספת תשלום בגין עלויות הפיתוח נשוא הפריט הראשון. מאידך, שאלת יישומה הנכון של "נוסחת סורוקה" מהווה חלק מסוגית היקף החבות, ועל כן ההכרעה בה במסגרת החלטת החבות חרגה מן ההסכמה הדיונית. בית המשפט המחוזי ציין עוד, כי בנסיבות העניין די בכך שמתעורר ספק באשר לשאלה כיצד הבינה המדינה את ההסדר הדיוני, כדי שיהיה מקום לאמץ את עמדתה. לאור האמור, התיר בית המשפט למדינה להביא, במסגרת השלב השני של ההליך, ראיות לעניין פרשנותה הנכונה של החלטת הוועדה. בית משפט קמא המשיך וקבע, כי השאלה האם ביצעה מליבו את חיזוק המבנים נשוא הפריט השני הינה שאלה המשליכה על עצם חבותה של המדינה בגין פריט זה. משכך, ככל שהיו למדינה ראיות בעניין זה, היה עליה להביאן במסגרת השלב הראשון של ההליך. ממילא אין מקום לאפשר לה לעשות כן לאחר מתן החלטת החבות.       

6.        ביום 29.12.03 נתן בית משפט קמא את פסק דינו. לעניין הפריט הראשון נפסק, כי המונח "נוסחת סורוקה" אשר נזכר בהחלטת הוועדה כבסיס לפיצויה של מליבו, איננו מכוון להנחיות הכלולות במסמך משנת 1984, כפי שטענה מליבו. תחת זאת, התחשיב הכלול בהערת אגון הוא אשר מבטא נכונה את יישומה של הנוסחה, וממילא אף את סכום הפיצוי עליו החליטה הוועדה. בקביעותיה הנזכרות, הפכה הערכאה הדיונית על פיה את הכרעתה במסגרת החלטת החבות, לפיה הפרשנות הנכונה של "נוסחת סורוקה" הינה זו של מליבו. לאור האמור הגיע בית המשפט המחוזי לכלל מסקנה, כי סכום הפיצוי אשר שולם למליבו במסגרת תיקון מס' 13 לחוזה הרכישה, מבטא את מלוא סכום הפיצוי עליו החליטה הוועדה. לפיכך, אין מליבו זכאית לתשלום נוסף בגין פריט זה. לעניין הפריט השני, אימץ בית המשפט את תחשיבה של מליבו, וחייב את המדינה בסכום של כ-2.2 מיליון ש"ח. כן קיבל בית המשפט את התובענה במלואה, ככל שנוגעת היא לפריט השלישי, ובחלקה, ככל שנוגעת היא לפריט הרביעי. בנוסף, קיבלה הערכאה הדיונית את התביעה שכנגד של המדינה, רובה ככולה. בהקשר זה נפסק, כי על מליבו להשיב למדינה סכום של כ-6.7 מיליון ש"ח, המבטא את תוספת העדר התביעות אשר שולמה לה בהתאם לתניה. בסיכומו של דבר, חייב בית המשפט המחוזי את מליבו לשלם למדינה סכום של כ-4.4 מיליון ש"ח. מכאן הערעור והערעור שכנגד אשר בפנינו. במסגרת הערעור, משיגה מליבו על דחיית תביעתה, ככל שנוגעת היא לפריט הראשון, וכן מבקשת היא לתקן טעות סופר אשר נפלה, כך לשיטתה, בסכום אשר נפסק לטובתה בגין הפריט השני. כן מערערת מליבו על קבלתה של התביעה שכנגד בכל הנוגע לתנית העדר התביעות. המדינה, מצידה, משיגה על קבלתה של תביעת מליבו, ככל שנוגעת היא לפריטים השני, השלישי, והרביעי. בקשות לעיכוב ביצוע אשר הוגשו על ידי מליבו לבית המשפט המחוזי ולבית משפט זה נדחו ביום 22.8.04 וביום 12.9.04, בהתאמה. יצוין עוד, כי הן מליבו והן המדינה הגישו לבית משפט זה בקשה להגשת ראיות נוספות. בעקבות הדיון שהתקיים בהליך דנא, חזרו בהם בעלי הדין מבקשות אלו.

דיון והכרעה

7.        נקדים ונאמר, כי במסגרת הערעור והערעור שכנגד העלו בעלי הדין טענות מטענות שונות. אנו נדון אך באותן טענות אשר יימצאו ראויות לכך. תחילה נתייחס לחלק מהשגותיהם של בעלי הדין ביחס להכרעות הנוגעות לתביעתה של מליבו. לאחר מכן נבחן את הטענות העוסקות בהכרעתו של בית משפט קמא לגבי התביעה שכנגד של המדינה.

8.        לעניין דחיית תביעתה בגין הפריט הראשון טוענת מליבו, כי שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 8.8.02 בכך שאיפשר למדינה, במסגרת השלב השני של ההליך, להביא ראיות לעניין פרשנותה של "נוסחת סורוקה" הנזכרת בהחלטת הוועדה. זאת, לאחר שפסק בהחלטת החבות כי על פי יישומה הנכון של "נוסחת סורוקה", מחויבת המדינה לשלם למליבו את הסכום הנתבע בגין הפריט הראשון. לשיטת מליבו, שאלת פרשנותה של החלטת הוועדה נוגעת לעצם חבותה של המדינה, ועל כן לא ניתן היה להעלותה במסגרת השלב השני של ההליך. בטענה זו אין ממש. אכן, כפי שציין בית משפט קמא בהחלטתו מיום 8.8.02, דומה כי עדיף היה להימנע מפיצולו של הדיון לשני שלבים. פיצול זה לא השיג את מטרתו - ייעול ההליך - ואף יצר סרבול ומחלוקות מיותרות. עם זאת, משהגיעה הערכאה הדיונית לכלל מסקנה כי אפשר שהמדינה פירשה את ההסדר הדיוני באופן שנפקותה של "נוסחת סורוקה" תידון בשלב השני, וכי פרשנות זו איננה בלתי סבירה בנסיבות העניין, הרי שצדקה היא בהחליטה לאפשר למדינה להביא את ראיותיה בסוגיה זו במסגרת השלב השני של ההליך. תוצאה הפוכה הייתה פוגעת באורח ממשי בזכויותיה הדיוניות של המדינה. משנוכח בית המשפט המחוזי כי דרך התנהלותו של ההליך גרמה לתקלה דיונית, מוסמך היה, ואפשר שאף חייב היה, להביא לתיקונה על דרך מתן אפשרות למדינה להביא ראיותיה בשלב השני של ההליך. זאת, הגם שכבר הכריע בסוגיה הנזכרת במסגרת החלטת החבות (השוו, ע"א 5610/93 זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ראשון לציון, פ"ד נא(1) 68, 107-99; אך ראו, באופן כללי, ע"א 199/82 סניטובסקי נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לט(1) 225, 239-238 (השופט ש' לוין) ורע"א 3109/00 חראנבה נ' בדרנה (לא פורסם), פיסקה 5). אף לגופו של עניין לא ראינו לנכון להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי לגבי פרשנותה הנכונה של "נוסחת סורוקה". בהקשר זה נוסיף ונזכיר, כי בחודש אוקטובר 1994 נחתם תיקון מס' 13 לחוזה הרכישה, במסגרתו הוסכם על סכום הפיצוי אשר ישולם למליבו בגין עלויות הפיתוח נשוא הפריט הראשון. סכום זה מבוסס על התחשיב הכלול בהערת אגון, אשר מבטא את פרשנותה של המדינה ל"נוסחת סורוקה". תמוה הדבר כיצד זה חתמה מליבו על התיקון האמור ללא הבעת הסתייגות כלשהי, אם אכן סברה כי החלטת הוועדה מזכה אותה בסכום גבוה בהרבה. יוער, כי אף לו הייתה מתקבלת פרשנותה של מליבו באשר להחלטת הוועדה, ייתכן (מבלי שנכריע בדבר) שהיה מקום לראות בעצם החתימה על התיקון משום וויתור על יתרת הפיצוי.         

9.        כאמור, בהחלטתו מיום 8.8.02 קבע בית משפט קמא, כי השאלה האם ביצעה מליבו את חיזוק המבנים נשוא הפריט השני הינה שאלה הנוגעת בבירור לעצם החבות. משכך, על המדינה היה להביא ראיותיה בעניין זה עובר להחלטת החבות, במסגרת השלב הראשון של ההליך. בערעורה שכנגד השיגה המדינה על קביעה זו, וטענה כי היה מקום לאפשר לה להביא ראיות בסוגיה הנזכרת במסגרת השלב השני של ההליך. ביום 15.11.04 הגישה המדינה לבית משפט זה בקשה להגשת ראיות נוספות, במסגרתה עתרה כי יותר לה להגיש את חוות הדעת אותה סירבה הערכאה הדיונית לקבל כראיה. על פי הנטען, בחוות הדעת האמורה יש כדי להוכיח את גרסת המדינה, לפיה מליבו כלל לא ביצעה את חיזוק המבנים. כאמור, בהמשך חזרה בה המדינה מן הבקשה. כך או כך, איננו סבורים כי נפל פגם בהחלטת הערכאה הדיונית בעניין זה. המדינה ממשיכה ותוקפת את ההכרעה ביחס לפריט השני אף לגופו של עניין. טענותיה מכוונות כנגד קביעתו העובדתית של בית משפט קמא, לפיה מליבו לא ידעה, בכוח או בפועל, על דבר תיקונו של המחירון מחודש מרץ 1991. המדינה ממשיכה ומשיגה על האופן שבו פירש בית המשפט המחוזי את הוראת סעיף 6(ו)(1) לחוזה הפרוגרמה. לשיטתה, אין כל נפקות לשאלת הידיעה של מליבו בדבר תיקון המחירון, וזאת מאחר שעל פי נוסח הסעיף הסכום המשולם ייגזר מהמחירון שבתוקף "בעת הפעלת הבנייה של בנין בפרוייקט". כזכור, בית המשפט דלמטה פסק כי יש לפרש את הסעיף כמפנה לנוסח המחירון אשר היה ידוע למליבו, או אשר יכול היה להיות ידוע לה, בעת החתימה על חוזה הפרוגרמה או על איזה מיתר החוזים שבין הצדדים. משבחנו את הטיעונים של בעלי הדין בסוגיה זו הגענו לכלל מסקנה, כי מקרה זה אינו נמנה על אותם מקרים בהם תשנה ערכאת הערעור מממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית. על רקע מכלול הקביעות העובדתיות של בית משפט קמא, אף איננו סבורים כי יש מקום להתערב בהכרעתו לעניין פרשנות הוראת סעיף 6(ו)(1) לחוזה הפרוגרמה. מנגד, דומה כי יש ממש בטענה אשר העלתה מליבו במסגרת ערעורה, לפיה נפלה שגגה תחת ידו של בית המשפט המחוזי בפוסקו את הסכום בו חבה המדינה בגין הפריט השני. כפי שצוין בפסק הדין (פיסקה 2), במסגרת הפריט השני תבעה מליבו סך של 2,367,572 ש"ח. בית המשפט קיבל במלואו את תחשיבה של מליבו, ואף על פי כן פסק לטובתה סכום של 2,236,572 ש"ח, היינו - סכום הנמוך מן הסכום שנתבע על ידה (פיסקה 19 לפסק הדין). טענתה היחידה של המדינה בעניין זה היא, כי בהתאם לסעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, מסורה הסמכות לתיקון טעות סופר לבית המשפט המחוזי. ברי, כי אין בהוראה האמורה כדי לשלול את סמכותה של ערכאת הערעור לתקן טעות כאמור, במסגרת ערעור המוגש לה. יש מקום, אם כן, לקבל את ערעורה של מליבו בכל הנוגע לסוגיה זו. נוסיף עוד, כי המדינה העלתה השגות שונות ביחס להכרעת בית המשפט המחוזי בנוגע לפריטים השלישי והרביעי, אולם לא מצאנו בהן ממש. נעבור עתה לדון בטענות מליבו ביחס לקבלתה של התביעה שכנגד, ככל שנוגעת היא לתנית העדר התביעות.

10.      תנית העדר התביעות כלולה, כאמור, בפרק י' למחירון. מפאת חשיבותה הרבה לענייננו, נביאה כלשונה:

" פרק י' - העדר תביעות

עבור הוצאות בלתי נראות מראש ועבור העדר תביעות כספיות מצד החברה [מליבו - א' ג'] ישלם משב"ש [המדינה - א' ג'] תוספת העדר תביעות כמפורט במחיר הבניה הבסיסי.

עבור העדר תביעות להארכת תקופת ביצוע מסיבות כלשהן, מאשר משב"ש הארכת תקפת ביצוע כמפורט בפרק ט.

במידה ויש תביעה באחד הסעיפים הנ"ל - תבוטל התוספת להעדר תביעות באותו סעיף.

משב"ש לא יאשר תוספת החורגת ממחירון זה".