סעד הצהרתי בעניין הפרת זכויות יוצרים - "החלטה אחרת" ולא "פסק דין חלקי"

השופטת מ' נאור:

התביעה

1.        חיים אורבוך (המשיב בערעורים, ולהלן: התובע) עסק בחינוך ובהוראה בבתי ספר כעובד של משרד החינוך. הוא שימש כמורה וכמנהל בית ספר. בשנות החמישים פיתח התובע שיטה יחידנית בהוראת המתמטיקה וחיבר ספרים המכונים "צעד צעד" וכן "מתמטיקה חדישה סביבתית מובנית". בשנות השבעים החל המרכז לטכנולוגיה חינוכית (להלן: מט"ח או הנתבע) לפתח ולהוציא חוברות "ועוד אחת". בשנת 1997 הגיש התובע תביעה נגד מט"ח ונגד משרד החינוך (להלן ביחד: הנתבעים) בטענה להפרת זכויות היוצרים שלו. בכתב התביעה המתוקן צוין כי התביעה היא כספית, למתן חשבונות, צו מניעה וצו הצהרתי.

החלטת בית המשפט המחוזי

2.        הדיון בבית המשפט המחוזי התמקד בשאלת הפרת זכויות היוצרים, תוך שבעלי הדין "הזניחו" כלשון בית המשפט את הדיון בתרופות. בית המשפט (כב' סגן הנשיא ג' קלינג) קבע בהחלטה שכותרתה "פסק דין חלקי" (מיום 19.2.2004, להלן: ההחלטה) כי "בספריהם של הנתבעים היתה הפרה של זכויות היוצרים של התובע" (להלן: הסעד ההצהרתי). קביעה זו התבססה על דוגמאות השוואה אחדות ביחס לחלק מעשרות הספרים שהוצגו לבית המשפט:

"לבית המשפט הוצגו עשרות ספרים של התובע ושל הנתבעים. על מידת הדימיון שבין עיצוב ודרכי הצגה בשני קבצי הספרים יכול היה בית המשפט לעמוד בעצמו... אין אפשרות ואין צורך לפרט בפסק הדין את כל המקרים שבהם נטען דמיון בין ספרי הנתבעים לספריו של התובע. די לעמוד על דוגמאות אחדות על לפי [כך] הסדר שבו מועלים הדברים בסיכומי הנתבעים".

           בחלק מהדוגמאות נקבע שהיתה הפרה ובחלק לא. בית המשפט קבע כי היתה הפרה של זכויות היוצרים של התובע ביחס לחלק מהפריטים שנטענו, מבלי שהתקיים דיון בכל טענות ההפרה העולות מהראיות:

"כפי שצויין הוגשו בפני מוצגים רבים לשם ביסוס טענת ההפרה, בעדויות שבפני היתה התייחסות להפרות רבות. מכיוון שקבעתי כי היתה הפרה של זכויות היוצרים של התובע ביחס לחלק מהפריטים שנטענו על ידו, לא מצאתי צורך לדון בכל טענות ההפרה העולות מהראיות".

           כן נקבע כי למשרד החינוך (להלן: המדינה או הנתבעת) אין זכות בחיבוריו של התובע, שכן אין לחיבור הספרים על ידו גוון של פעילות במסגרת עבודתו במשרד החינוך. לעניין התרופות קבע בית המשפט, כי נוכח מורכבות העניין ראוי לתת הזדמנות לבעלי הדין להביא את טיעוניהם במלואם. הדיון בעניין זה הועבר אפוא לשופט אחר, נוכח פרישתו הקרובה של השופט קלינג:

"לאחר עיון בתרופות המבוקשות דעתי היא שלאור מורכבות הענין ולאור השלכות אפשריות של חלק מהציוויים לא יהיה ראוי להחליט באשר לתרופות, ללא מתן הזדמנות לבעלי הדין להביא בפני בית המשפט את טיעוניהם במלואם. לכן ייקבע דיון בדרך הסיום של ההליכים בתובענה. לרגל פרישתי מכס המשפט, יהיה הדיון בפני השופט שידון בסוגית התרופות במועד אשר ייקבע".

הערעור

3.        על החלטה זו הוגש ערעור מטעם מט"ח וערעור מטעם משרד החינוך (המערערים יקראו להלן, לשם הנוחות, הנתבעים). ביום 25.1.2006 החלו הערעורים להישמע במאוחד בפני ההרכב. במהלך הדיון העלה ההרכב שאלה בעניין קיומה של זכות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי. בהחלטה מאותו יום נקבע:

"אנו מבקשים לקבל תגובת הצדדים בשאלה אם בנסיבות העניין יש מקום לדון בערעור בטרם נקבעו הפיצויים. המערערים יסכמו בכתב תוך 30 יום והמשיב יוכל להשיב בתוך 30 יום. החלטתנו תינתן על יסוד הסיכומים שלפנינו".

טענות הצדדים בשאלת זכות הערעור

4.        הצדדים הגישו את עמדותיהם בשאלה שנתבקשו.

           עמדת המדינה היא שעל החלטת בית המשפט המחוזי עומדת זכות ערעור וגם לגופו של עניין יש מקום להתערב בהחלטה כבר עתה ולא להמתין לקביעת התרופות. לגישת המדינה, לסעד ההצהרתי שניתן בהחלטה ישנה השלכה אופרטיבית מיידית ועצמאית ללא קשר לתוצאות הכספיות שייקבעו בפסק הדין הסופי. למען הזהירות, הגישה המדינה בד בבד גם בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור (בש"א 1337/06 מיום 12.2.2006; החלטה בה טרם נתקבלה).

           עמדת מט"ח מאמצת את עמדת המדינה. לגישת מט"ח החלטת בית המשפט המחוזי העניקה את אחד הסעדים שנתבעו - סעד הצהרתי הקובע כי היתה הפרה של זכויות יוצרים - ודי בכך כדי שיהיה לפנינו פסק דין עליו קיימת זכות ערעור. מט"ח מבקש שבית המשפט ידון בסוגיה, בין אם כערעור ובין אם כאילו הוגשה בקשת רשות ערעור והרשות ניתנה. עוד נטען כי גם שיקולים מערכתיים ומוסדיים תומכים בדיון בהליך דנא כבערעור שכן הליך הדיון בתרופות ובסעדים צפוי להיות ארוך, מורכב ויקר.

           עמדת התובע היא כין אין לנתבעים זכות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי והיה עליהן להגיש בקשת רשות ערעור. התובע מסכים כי לא טען טענה זו מיוזמתו, אך משעה שניתנה לו האפשרות להתייחס לשאלת בית המשפט, הרי שבאופן מהותי עמדתו היא כי ההחלטה אינה אלא קביעה חלקית של העובדות בתיק. לגישתו, הסעד ההצהרתי שניתן לו לא הושלם והוא למעשה רק מנגנון בדרך לסעד הסופי שיינתן בפסק הדין. הוא מבקש כי הערעור יימחק והתביעה תוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך השלמת הדיון בה.

דיון