כללים לסיווג החלטה בבקשה לפטור מאגרה

השופט א' גרוניס:

1.        במסגרת תובענה אשר תלויה ועומדת בבית משפט שלום או בבית משפט מחוזי, עותר התובע לקבלת פטור מתשלום אגרת בית המשפט המוטלת עליו. בית המשפט (שופט או רשם) דן בבקשתו ומכריע בה. מהי דרך התקיפה של ההחלטה האמורה? זו השאלה הניצבת לפתחנו. יצוין מיד, כי דרך התקיפה נגזרת מן השאלה האם תסווג ההחלטה, לעניין זה, כ"פסק דין" או שמא כ"החלטה אחרת".

2.        לפנינו מספר הליכים הנבדלים זה מזה באופים הדיוני. אף על פי כן, בכל ההליכים מתעוררת שאלת דרך התקיפה של החלטה בעניין פטור מאגרה. בכל שבעת המקרים שנדונו בפנינו יחדיו, מדובר בבקשות לפטור מאגרה במסגרת תובענות (ולא לגבי ערעורים). נפרט בתמצית את הרקע הדיוני של כל אחד מן ההליכים הנזכרים:  

           א. בש"א 10596/05 - ערעור על החלטת רשם בית המשפט העליון (כב' השופט י' מרזל) מיום 30.10.05, במסגרתה נמחק ערעור אשר הוגש על ידי המערערת. הערעור שנמחק כוון נגד החלטה שניתנה על ידי רשם בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט ש' ברוך) ביום 21.8.05, ואשר דחתה בקשה של המערערת לפטור מאגרה. הטעם שניתן על ידי כבוד הרשם למחיקתו של הערעור הוא, כי החלטה בבקשה לפטור מאגרה מהווה "פסק דין" אך ביחס למדינה, ואילו לגבי מבקש הפטור מהווה היא "החלטה אחרת". משכך, ומאחר שההחלטה בבקשת הפטור ניתנה על ידי רשם בית המשפט המחוזי, הרי שהיה על המערערת להשיג עליה באמצעות הגשת ערעור לבית המשפט המחוזי; 

           ב. רע"א 8813/05 - בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' שפירא) מיום 16.8.05, שדחתה את בקשת המבקשת לפטור מאגרה;

           ג. רע"א 2134/06 וע"א 2561/06 - בקשת רשות ערעור וערעור (בהתאמה) על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ח' הורוביץ) מיום 7.2.06, בה התקבלה בקשתן של המשיבות 1 ו-2 לפטור מאגרה;

           ד. רע"א 10657/05 - בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' שפירא) מיום 6.10.05, הדוחה את בקשתה של המבקשת לפטור מאגרה;

           ה. בש"א 1485/06 - השגה על סירוב מזכירות בית המשפט העליון לקבל לרישום ערעור, אשר הוגש על החלטה של רשם בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט ש' ברוך) מיום 8.1.06. ההחלטה דחתה בקשה מטעם המבקשים לפטור מאגרה;

           ו. ע"א 2874/06 - ערעור על החלטה של רשם בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט ש' ברוך) מיום 15.2.06, שדחתה את בקשת המערערים לפטור מאגרה. יצוין, כי המערערים הגישו ערעור על ההחלטה אף לבית המשפט המחוזי;

           ז. ע"א 4067/06 - ערעור על החלטתו של רשם בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט ש' ברוך) מיום 5.4.06 לדחות את בקשת המערערים לפטור מאגרה. אף במקרה זה הגישו המערערים במקביל ערעור לבית המשפט המחוזי.

3.        מקובל לומר, כי ככל שקיימת מחלוקת בעניין עצם החיוב באגרה או בעניין גובהה, הרי שמדובר במחלוקת בין בעל הדין החייב באגרה - שהינו, דרך כלל, התובע - לבין המדינה. אכן, אגרת בית המשפט נגבית בגין שירות המסופק על ידי המדינה באמצעות מערכת בתי המשפט, וכספי האגרה נכנסים לקופתה. ממילא היא היא הגורם העיקרי אשר צפוי להיפגע כתוצאה מאי תשלום האגרה הקבועה על פי דין (ראו, ע"א 155/75 פקיד השומה נ' להד, פ"ד כט(2) 505 (להלן - פרשת להד), 506; ע"א 10537/03 מדינת ישראל (הנהלת בתי המשפט - המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות) נ' יש-גד תעשיות לתשתית (1993) בע"מ (לא פורסם) (להלן - פרשת יש-גד), פיסקה 7). אף על פי כן, דבר החקיקה העיקרי המסדיר את סוגית החבות בתשלום אגרות, הוא תקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח-1987 (להלן - תקנות האגרות), אינו מחייב את צירופה של המדינה להליך כל אימת שנדון עניין הקשור בתשלום האגרה. צירופה של המדינה להליך רצוי, למצער, במקרים בהם מתעוררת שאלה בעלת אופי עקרוני או שאלה שעשויה להיות בעלת השלכות רחבות על גבייתן של אגרות משפט (פרשת יש-גד, שם). סוגיה נוספת וקשורה הינה מעמדו של בעל הדין שאינו חייב באגרה (בדרך כלל מדובר בנתבע או במשיב), במסגרת הליך העוסק בתשלום האגרה. בעניין זה מקובלת הייתה בעבר הגישה לפיה ככלל, אין לנתבע מעמד בהליך כאמור (ראו, פרשת להד). עם זאת, כיום קיימת גישה שונה משהו לפיה רשאי הנתבע לשטוח בפני בית המשפט את עמדתו לעניין חבותו של  התובע בתשלום אגרה (רע"א 1944/96 שפירא נ' כהן, פ"ד נ(1) 253; רע"א 7633/98 דיסקונט ישראל שוקי הון והשקעות נ' שמש (לא פורסם); עוד ראו, רע"א 1550/05 בונה הצפון חברה קבלני בניין בעכו בע"מ נ' א.ב.ג.ל. בנייה וייזום בע"מ (לא פורסם); לדיון מקיף בעניינים אלו ראו ש' לוין, פרוצדורה אזרחית - סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט (תשס"ג), עמ' 13-7). הסוגיות הנזכרות מעוררות שאלות שונות, אשר רובן ככולן אינן דורשות הכרעה בהליכים שבפנינו. לענייננו די כי נביא בחשבון את העובדה, שבמקרים מסוימים ניתנת החלטה בבקשה לפטור מאגרה בלא שהמדינה צורפה להליך ומבלי שעמדתה לעניין זה נשמעה. ביתר המקרים ניתנת החלטה כאמור לאחר צירוף המדינה להליך ושמיעת עמדתה בעניין, בין ביוזמת בית המשפט ובין ביוזמתם של הגורמים המופקדים על עניין זה מטעם המדינה. יוצא אם כן, כי קיימים שלושה גורמים שונים אשר עשויים לבקש להשיג על החלטה בבקשה לפטור מאגרה: המדינה, התובע (מבקש הפטור) והנתבע. מטבע הדברים, עשוי התובע להשיג על החלטה הדוחה את בקשתו לפטור מאגרה, ואילו המדינה והנתבע עשויים להשיג על החלטה הנעתרת לבקשה. יוער, כי זכותה של המדינה להשיג על ההחלטה קיימת בין אם רואים בה בעלת דין פורמלית לעניין הליך הביניים באשר לאגרה, ובין אם אינה מהווה בעלת דין כאמור. זאת, שכן ההחלטה בסוגית האגרה מכריעה בזכויותיה (בש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 670 (להלן - פרשת חסן); לעניין אפשרותה של המדינה להשיג על ההחלטה אף במקרים בהם לא הייתה צד לדיון ראו פרשת יש-גד, פיסקה 8). יצוין, כי קיימים מקרים בהם המדינה הינה אף נתבעת במסגרת ההליך העיקרי. כמו כן נציין, כי על פי הדין פטורה המדינה מחובת תשלום האגרה (תקנה 19(1) לתקנות האגרות). על רקע דברים אלו, נעבור עתה לדון בסוגית סיווגה הראוי של החלטה מן הסוג בו עסקינן.

4.        ככלל, אופן ההשגה על החלטה שיפוטית נגזר מסיווגה של ההחלטה כ"פסק דין" או כ"החלטה אחרת". המפתח לעריכתו של סיווג כאמור מצוי במישור הדיוני. השאלה בהקשר זה היא, האם "נסגר התיק" או שמא נותר לשופט עניין נוסף לדון בו בגדר ההליך. אם התשובה היא שהתיק נסגר, הרי שמדובר ב"פסק דין", ולא - לפנינו "החלטה אחרת". כמו כן, כאשר מכריע בית המשפט בחלק מן הסעדים והעילות או לגבי חלק מהנתבעים, הרי שלפנינו "פסק דין חלקי". לשם שלמות הדיון נוסיף עוד, כי המבחן הנזכר אינו ישים לגבי החלטות הניתנות לאחר סיומו של ההליך (כללית לגבי האבחנה בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת", ראו י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), עמ' 774-753). נתון נוסף אשר משפיע על אופן ההשגה על החלטה שיפוטית הינו זהותו של הגורם השיפוטי אשר הכריע בבקשה. כפי שעולה מן ההליכים שבפנינו, במקרים מסוימים מוכרעת בקשה לפטור מאגרה על ידי רשם, ואילו במקרים אחרים מטופלת היא על ידי שופט. כאשר ניתנת החלטה מסוימת על ידי רשם, הרי שאם תסווג היא כ"החלטה אחרת", תהא ההשגה עליה על דרך הגשת ערעור בזכות לבית המשפט שבו מכהן הרשם (סעיף 96(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן - חוק בתי המשפט)). לעומת זאת, אם היא תסווג כ"פסק דין", תתבצע תקיפתה באמצעות הגשתו של ערעור לערכאת הערעור (סעיף 96(א) לחוק בתי המשפט). שונה הדין בכל הנוגע להחלטתו של שופט. כאשר ניתנת החלטה על ידי שופט, הרי שסיווגה כ"החלטה אחרת" יוביל לכך שדרך התקיפה הנכונה תהא הגשת בקשת רשות ערעור לערכאת הערעור (סעיפים 41(ב) ו-52(ב) לחוק בתי המשפט), ואילו סיווגה כ"פסק דין" יחייב השגה על דרך הגשתו של ערעור לערכאת הערעור (סעיפים 41(א) ו-52(א) לחוק בתי המשפט). נוסיף עוד, כי אם בעל דין אינו משיג על "החלטה אחרת", בין אם ניתנה על ידי שופט ובין אם על ידי רשם, בסמוך לאחר נתינתה, זכאי הוא לערער עליה, בזכות, עם מתן פסק הדין בתובענה (תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - תקנות סדר הדין האזרחי); לעניין היכולת לתקוף "החלטה אחרת" של רשם במסגרת ערעור על פסק הדין ראו, ע"א 31/82 כהן נ' מזרחי, פ"ד לט(1) 160).  

5.        כאמור (פיסקה 3), ישנם שלושה גורמים אשר עשויים לבקש להשיג על החלטה בבקשה למתן פטור מאגרה: המדינה, התובע והנתבע. ביחס למדינה, סיווגה של ההחלטה לעניין אופן ההשגה אינו מעורר קושי מיוחד. עניינה של המדינה בתובענה (בהנחה שאינה נתבעת במסגרתה), מוגבל אך לאותו מקטע של ההליך העוסק בסוגית האגרה. עם מתן החלטה בסוגיה זו, מתמצה חלקה של המדינה בהליך. מבחינתה של המדינה, ההחלטה בבקשת הפטור מאגרה מסיימת את ההליך ומכריעה סופית בשאלת זכותה לכספי האגרה. היינו, ביחס למדינה ה"תיק" בנושא האגרה נסגר. על פי המבחנים המקובלים לסיווגן של החלטות יש לקבוע, איפוא, כי בכל הנוגע למדינה מהווה החלטה בבקשה לפטור מאגרה משום "פסק דין", אשר ההשגה עליו מוגשת לערכאת ערעור, בזכות, בסמוך לאחר נתינתו (השוו, בע"מ 3390/04 גבאי נ' מורג, פ"ד נח(5) 913). כך אכן קבעתי בפרשת יש-גד (פיסקה 7). אכן, אילו הייתה החלטה מן הסוג הנזכר מסווגת כ"החלטה אחרת" ביחס למדינה, היה הדבר מעורר קשיים פרקטיים בלתי מבוטלים. במקרה כזה, זכות הערעור על החלטה כאמור הניתנת על ידי שופט, הייתה נדחית לפרק זמן בלתי ידוע, עד למתן פסק דין בתובענה העיקרית. אלא שעניינה של המדינה בהליך מסתיים, כאמור, עם מתן ההחלטה בעניין האגרה. אין זה מעשי לדרוש ממנה כי תמשיך ותעקוב אחר התקדמות ההליך עד סופו, על מנת שתוכל לדעת מתי מתגבש המועד להגשת ערעור בזכות על ההחלטה בעניין האגרה. בהקשר זה נזכיר, כי כל שנה מוגשות בקשות רבות לפטור מאגרה במסגרת הליכים שונים.    

6.        ומה לגבי סיווגה הנכון של החלטה בבקשה לפטור מאגרה ביחס לתובע ולנתבע? עניין זה אינו כה פשוט. לשיטתה של המדינה, ההליך בסוגית האגרה הינו הליך טפל או צדדי, המנותק במידה רבה מן התובענה העיקרית. זאת, בין היתר, מאחר שהוא מכריע בזכויותיה של המדינה, שכלל אינה צד להליך העיקרי. ההחלטה בבקשה לפטור מאגרה מסיימת את ההליך האמור, ומכריעה סופית בזכויותיהם של הצדדים בסוגית האגרה. משכך, הרי לטענת המדינה יש לסווג את ההחלטה כ"פסק דין" אף ביחס לתובע ולנתבע. אכן, עמדה זו עמדה אפשרית היא. עם זאת, העמדה האחרת, אשר על פיה ראוי לסווג את ההחלטה בה עסקינן כ"החלטה אחרת", אפשרית אף היא. לעניין זה ניתן לטעון, כי מבחינתם של התובע ושל הנתבע אין בהחלטה בבקשה לפטור מאגרה כדי לסיים את ההליך העיקרי. דומה, כי בהכרעה בין שתי הגישות הנזכרות ראוי ליתן משקל ממשי לשיקולי מדיניות בעלי אופי מעשי. בהקשר זה ניתן למנות שני שיקולים מרכזיים אשר הינם רלוונטיים לענייננו. השיקול האחד עוסק בהשפעת סיווגה של ההחלטה על יעילותם של הליכי ההשגה. זאת, על רקע העומס הרב המוטל על בתי המשפט והיותו של הזמן השיפוטי המשאב היקר ביותר של הרשות השופטת (רע"א 8327/05 צדיק נ' פנימי (לא פורסם), פיסקה 4). עניינו של השיקול האחר הינו השפעת הסיווג על מידת פשטותם ובהירותם של הכללים בעניין אופן ההשגה על החלטה כאמור. שיקול זה נובע מן השאיפה כי הכללים הדיוניים יהיו "ידידותיים למשתמש" ככל הניתן, באופן שבעלי הדין יוכלו להתמצא בהם בקלות יחסית (השוו, בש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון, פ"ד נד(4) 702, 706; רע"א 4851/04 גרנד סנטר חברה לפיתוח והשקעות ברח' דיזנגוף בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (לא פורסם), פיסקה 6). נפנה אם כן לבחון את שתי החלופות האפשרויות לאור שיקולי המדיניות הנזכרים.

7.        כאמור, החלופה הראשונה הינה סיווגה של החלטה בבקשה לפטור מאגרה, בכל הנוגע לתובע ולנתבע, כ"פסק דין". תוצאתה של חלופה זו תהא, כי החלטה כאמור תסווג כ"פסק דין" ביחס לכל שלושת הגורמים אשר עשויים לבקש להשיג עליה: המדינה, התובע והנתבע. ממילא אף תיווצר סימטריה לעניין אופן ההשגה ביחס לכל בעלי הדין. יוצא איפוא, כי חלופה זו אכן "ידידותית למשתמש", היינו -  היא מגשימה במידה רבה את השאיפה לפשטות ולבהירות של כללים דיוניים. עם זאת, אין היא עולה בקנה אחד עם שיקול המדיניות השני, שעניינו יעילותם של הליכי ההשגה. קביעה לפיה החלטה בבקשה לפטור מאגרה מהווה "פסק דין" אף ביחס לתובע ולנתבע תוביל לכך, שהשגה על החלטה כאמור תוגש לערכאת הערעור בזכות ובסמוך לאחר מתן ההחלטה. זאת, בין אם ניתנה ההחלטה על ידי רשם ובין אם ניתנה על ידי שופט (ראו פירוט בפיסקה 4 לעיל). ערכאת הערעור תדון בערעור בהרכב של שלושה שופטים (סעיפים 26 ו- 37(א)(2) לחוק בתי המשפט). יוצא אם כן, כי כל השגה של תובע או של נתבע על החלטה בבקשה לפטור מאגרה תידון בפני שלושה שופטים של בית המשפט המחוזי או של בית המשפט העליון (בדומה להשגה של המדינה). ברי, כי תוצאה זו אינה יעילה כלל ועיקר. בהקשר זה יש לזכור, כי המחלוקת בסוגית האגרה הינה מחלוקת צדדית, הנעדרת זיקה ישירה להליך העיקרי. עוד יש להביא בחשבון, כי בכל שנה מוגשות השגות רבות מצידם של תובעים ושל נתבעים על החלטות בבקשות לפטור מאגרה.   

8.        החלופה השנייה אותה הזכרנו הינה סיווגה של החלטה בבקשה לפטור מאגרה כ"החלטה אחרת" לגבי התובע ולגבי הנתבע. חלופה זו יוצרת פיצול בין סיווגה של ההחלטה בנוגע למדינה ("פסק דין"), לבין סיווגה ביחס לתובע ולנתבע ("החלטה אחרת"). תוצאתו של פיצול זה תהא כדלקמן: כאשר ידחה בית המשפט בקשה לפטור מאגרה, יוכל התובע להשיג על ההחלטה בדרך שמשיגים על "החלטה אחרת"; ואילו כאשר ייעתר בית המשפט לבקשה כאמור, הרי שהמדינה תוכל לתקוף את ההחלטה בדרך שתוקפים "פסק דין", בעוד שהנתבע יוכל להשיג עליה באופן שבו משיגים על "החלטה אחרת". אכן, פיצול כאמור אינו מקדם את השאיפה ליצירת כללים בהירים וידידותיים, ועל כן ככלל אין הוא רצוי. אף על פי כן, ניתן להצביע על דוגמאות לפיצולים מסוגים שונים ביחס לסיווגן, וממילא אף לדרכי תקיפתן, של החלטות שיפוטיות. כך למשל, דרך ההשגה על החלטה המקבלת בקשה על פי פקודת בזיון בית המשפט הינה הגשתו של ערעור פלילי, ואילו תקיפתה של החלטה הדוחה בקשה כאמור נעשית על דרך הגשת בקשת רשות ערעור אזרחי (ע"א 228/63 עזוז נ' עזר, פ"ד יז 2541; וראו אף סעיף 8 לפקודת בזיון בית המשפט). דוגמא נוספת הינה זו של השגה על החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע בהליך אזרחי. כאשר הערכאה הדיונית דוחה בקשה לעיכוב ביצוע, רשאי מבקש העיכוב לעתור בבקשה זהה לבית המשפט שלערעור. מאידך, כאשר נעתרת הערכאה הדיונית לבקשת עיכוב ביצוע, תקיפתה של ההחלטה על ידי בעל הדין המתנגד לעיכוב תהא על דרך הגשתה של בקשת רשות ערעור (ע"א 3604/02 אוקו נ' שמי, פ"ד נו(4) 505, 509 והאסמכתאות הנזכרות שם; וראו תקנה 468 לתקנות סדר הדין האזרחי). נודה על האמת, הדוגמאות שהבאנו אינן עוסקות בפיצול הדומה לזה בו עסקינן. אף עובדת קיומן אינה יכולה להצדיק, כשלעצמה, הוספה של מקרים אחרים. יחד עם זאת, דומה כי השלכותיו של הפיצול בענייננו על מידת בהירותם של הכללים, אינה כה בעייתית. הטעם לכך הוא, שעל פי חלופה זו תסווג החלטה בבקשה לפטור מאגרה באותו אופן הן ביחס לתובע והן ביחס לנתבע. כלומר, דרך תקיפתה של ההחלטה תהא זהה ללא קשר לשאלה באיזה צד של המתרס מצוי בעל הדין. פרקליטיהם של תובעים ושל נתבעים ידעו כי אם הם מעוניינים לתקוף החלטה בעניין אגרה, הרי לעולם מדובר ב"החלטה אחרת", על כל המשתמע מכך לגבי דרך התקיפה. למעשה, ניתן לתמצת חלופה זו באמצעות כלל פשוט יחסית: החלטה בבקשה לפטור מאגרה תסווג תמיד כ"החלטה אחרת" (ביחס לכל בעלי הדין), למעט ביחס למדינה אשר לגביה תסווג היא כ"פסק דין" (לגבי סיטואציה בה המדינה הינה נתבעת במסגרת ההליך העיקרי, ראו פיסקה 11 להלן). בהקשר זה יש לזכור, כי המדינה הינה "שחקן חוזר" במסגרת הליכי אגרה, ועל כן החשש לטעות מצידה אינו משמעותי.

           זאת ועוד, חלופה זו מתיישבת היטב עם השיקול שעניינו יעילות. סיווגה של החלטה בבקשה לפטור מאגרה כ"החלטה אחרת" ביחס לתובע ולנתבע תוביל לכך, שדרך ההשגה על החלטה כאמור הניתנת על ידי רשם תהא הגשת ערעור לבית המשפט שבו מכהן הרשם, ואילו תקיפת החלטה כאמור הניתנת על ידי שופט תיעשה באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור לערכאת הערעור (פיסקה 4 לעיל). בשני המקרים תידון ההשגה על ידי דן יחיד (סעיפים 26(4), 37(ג) ו-96(ב) לחוק בתי המשפט). אכן, אין בחלופה זו כדי לשנות מן המסקנה לפיה השגתה של המדינה על החלטה כאמור תוגש לערכאת הערעור בזכות, ותידון בפני מותב של שלושה שופטים. עם זאת יש לזכור, כי בחלק מהליכי האגרה המדינה כלל אינה מעורבת. ממילא יש להניח, כי חלק נכבד מההשגות על החלטות בענייני אגרה מוגשות על ידי התובע או על ידי הנתבע, ולא על ידי המדינה.   

9.        כפי שעולה מן האמור לעיל, אף אחת משתי החלופות אותן הזכרנו אינה חפה מקשיים ומחסרונות. עם זאת, סבורני כי בחינתן של החלופות על רקע שיקולי המדיניות הנזכרים, מובילה לכלל מסקנה לפיה ראוי להעדיף את החלופה השנייה. משמע, ככל שנוגע הדבר לתובע ולנתבע, יש לסווג החלטה בבקשה למתן פטור מאגרה כ"החלטה אחרת". כפי שפרטנו, פתרון זה מתיישב היטב עם שיקולי יעילות, והוא אף עולה בקנה אחד, ולו באופן חלקי, עם השאיפה ליצירת כללים בהירים ופשוטים. נציין, כי אין באימוצה של חלופה זו כדי להותיר תובע המבקש להשיג על החלטה הדוחה בקשה לפטור מאגרה, וידיו על ראשו. אם ניתנה ההחלטה על ידי רשם, פתוחה בפניו הדרך להגשת ערעור בזכות לבית המשפט בו מכהן הרשם. ואילו אם שופט הוא אשר הכריע בעניין, יכול התובע לבקש מערכאת הערעור רשות לערער בסמוך לאחר מתן ההחלטה. כמובן, שהתובע רשאי לערער על ההחלטה במסגרת הערעור על פסק הדין. ודוק, אם יימנע התובע מלשלם את האגרה בעקבות דחיית בקשתו לפטור מאגרה, תימחק תובענתו. המחיקה מהווה, כמובן, פסק דין. בגדר ערעור שיגיש יוכל התובע לתקוף את ההחלטה שדחתה את בקשתו לפטור מאגרה. אף אם הנתבע יערער על פסק הדין, יוכל הוא לתקוף את ההחלטה שקיבלה את הבקשה לפטור מאגרה.

10.      באותם מקרים בהם המדינה נוטלת חלק פעיל בדיון לעניין האגרה, עלולה האבחנה בינה לבין התובע והנתבע להוביל, לעתים, למצבים מוזרים. כך, במקרה שבו המדינה והנתבע יבקשו שניהם להשיג על החלטת רשם הנעתרת לבקשתו של התובע לפטור מאגרה, הרי שהראשונה תגיש ערעור בזכות לערכאת הערעור, ואילו האחרון יגיש ערעור בזכות לבית המשפט בו מכהן הרשם. כך ייצא, שתוגשנה שתי השגות על אותה החלטה לערכאות שונות. במצב עניינים זה ראוי כי הטיפול בערעורו של הנתבע יושהה, וכי זכויות הצדדים כולם יוכרעו על ידי ערכאת הערעור במסגרת ערעורה של המדינה. קושי נוסף עשוי להתעורר בסיטואציה בה התובע או הנתבע תוקפים את ההחלטה בבקשה לפטור מאגרה במסגרת הערעור על פסק הדין. מאחר שמעורבותה של המדינה הסתיימה עם מתן ההחלטה, הרי שלא תהא לה אפשרות מעשית לדעת על דבר סיומו של ההליך העיקרי והגשת הערעור האמור. במצב מעין זה, מחויב בעל הדין המערער לצרף את המדינה כמשיבה לערעור. אם אין הוא עושה כן, נדרשת ערכאת הערעור להורות על צירופה של המדינה כמשיבה (תקנה 425 לתקנות סדר הדין האזרחי).